טרילוגיית The Assassin's Creed Chronicles מגיעה לכדי סיום עם האחרונה בסדרה – רוסיה. המפתחת Climax Studio הצליחה שוב ושוב לתפוס את המראה וההרגשה של כל סביבה בסדרה, אז במבט ראשון רוסיה נראית כמו משחק ששווה לחקור. עם זאת, כשזה מגיע למשחק עצמו, אתם תגלו כמה מראה יכול להטעות.
נראה כאילו Assassin's Creed לא יכולים לוותר על מהפיכה טובה, וב-Assassin's Creed Chronicles: Russia נחזור לאמצע המהפכה הרוסית בשנת 1918. אלו שלמדו קצת היסטוריה אולי ינחשו כבר, זה לא הזמן הכי טוב להיות שם. המדינה במרכזה של מלחמת אזרחים שלבסוף תוביל לעליית השלטון הקומוניסטי. הגיבור הראשי שלנו הוא רב המתנקשים ניקולאי אורלוב, אותו מעריצי הסדרה אולי יזכרו אותו מחוברות הקומיקס Assassin's Creed: The Fall ו-Assassin's Creed: The Chain. על ניקולאי הוטלה משימת הפריצה אל מגורי הצאר, גניבת פריט נדיר ועזיבת המולדת עם משפחתו. אך במקום, במהלך המשימה הוא פוגש בנסיכה אנסטסיה הצעירה, שהוטמעו לה כוח וידע של מתנקש עתיק
אנסטסיה ניקולאיבנה היא הגיבורה השניה שלנו. המשחק אתה דומה למשחק עם ניקולאי, אך יותר ממוקד התגנבות. ההחלפה בין הדמויות לא משנה את החוויה כלל, אבל נחמד לראות את הסיפור מתגולל משתי נקודות מבט. או לפחות כך היה אם הסיפור לא היה כל כך יבש. היה לי קשה לשים לב בקטעי המעבר, בהם ההתקדמות עצמה בסיפור התרחשה, ומצאתי את עצמי מאבד עניין במה שקורה מאחורי הקלעים די מהר.
הסיפור יכול היה להיות יותר מרתק, אם לא הדרך הרעה בה הועבר. אני חושב שרוב האשמה פה נופלת על שחקני הקול, שנעים בין רע לבינוני. אף אחד מהשחקנים לא נשמע כאילו הוא מתעניין במה שהוא אומר, וכתוצאה כך גם עם השחקן. אבל כניגוד חד, סגנון האומנות הוא כנראה הדובדבן שבקצפת של Chronicles: Russia. הסגנון הכמו-חלומי של שני המשחקים הקודמים נעלם ובמקומו אנו מוצאים עולם קשה, ועם מראות חדגוניים שמתאימים לאופי המשחק. סגנון האומנות עצמו מספיק בכדי להעביר לכם שלב או שניים, עד שתתעוררו מהטראנס הקסום שנתקעתם בו ותבינו מה בדיוק אתם עושים.
החוויה כולה צוללת ומתרסקת כשמתחילים ממש לשחק במשחק. בתור האחרון בטרילוגיית Chronicles, רוסיה לא נותנת לשחקן לעצור לרגע. אם דילגתם על הקודמים בסדרה אולי תתקשו להכנס לעניינים כאן, כי לא תמצאו שלב הסברה על התגנבות או קרב. ובכדי לעשות דברים מתסכלים ממש, Russia הוא מהמשחקים שקשים ממש סתם בלי סיבה מיוחדת. ברצינות, המשחק הזה מעניש וביד כבדה. שתי הדמויות ימותו אחרי מכה אחת בלבד, ואחת מהם לא יכולה אפילו להלחם, רק להתנקש. זה דבר אחד לנסות לעודד שחקנים להשתמש בראש ולהתגנב, אבל להפוך את הקרב עצמו לחסר תועלת לגמרי? זו כפירה.
אפילו כשההתגנבות לצדכם, רוסיה היא לא משחק ילדים. לא מאמינים לי? תשאלו את נפוליאון איך היה. השומרים נעים בסיורים צפופים, ורק לעתים בודדות תמצאו אותם לבד. יש לציין, המשחק כן נותן לכם כמה כלים לנסות ולהסיח את האויבים באמצעותם, אבל אלה מספקים מעט מאד מרווח לעבוד בו במקרה הטוב. ברב הזמן תשבו בשקט במקום מחבוא אחד ותבלו דקות ארוכות בנסיון ללמוד את דפוסי הסיורים של השומרים בכדי לחלוף אותם מבלי להתגלות. אם תכשלו, ותסמכו עליי, זה יקרה, תישלחו חזרה לתחילת המקטע בשביל שתוכלו לשבת ולחכות עוד קצת. הרגישות הגבוהה של הדמויות והחזרה אחורה שוב ושוב מורידות מאד את החשק לנסות דברים חדשים, מה שמשאיר את השחקנים עם קומץ טקטיקות חסרות דמיון שבהן ישתמשו שוב ושוב.
יש משחקים שמצליחים להפוך את רמת הקושי לתמריץ לשחקנים לנסות יותר ולהתאמץ, משחקים שבהם ההצלחה היא גמול מספיק על העבודה הקשה. Assassin's Creed Chronicles: Russia הוא לא אחד מהמשחקים האלה. הודות לקצב המשחק האיטי, החזרה להתחלה בכל פעם שתיהרגו יכולה להיות חוויה מתסכלת מאין כמוה, ויותר גרוע מכך – משעממת.
כששיחקתי ב-Assassin's Creed Chronicles: Russia , מצאתי את עצמי מנסה להבין את המראה של המשחק, ולמי הוא נועד. חרף הכותר, זה בפירוש אינו משחק Assassin's Creed. אוהבי הסדרה יראו רק אכזבה מהצורה בה המשחק זונח את החופשיות שבעולם פתוח לטובת (אם ניתן להשתמש במילה טוב) גישה ישירה וליניארית לעיצוב השלבים. המשחק עדיין מנסה ללכת על הקצב המוכר של "התגנבות עם קצת קרב בחרבות", אבל נכשל לגמרי מאחר ששני האלמנטים גולחו מהמשחק ונשארו פשוט, לא כיפיים. ואלו שמחפשים קצת אקשן פלטפורמר ב-2.5 ממדים? ניחשתם, גם הם לא ימצאו את מבוקשם כאן. למה משחק כמו Assassin's Creed Chronicles: Russia אי פעם יצא? זוהי התעלומה האמיתית – ועדיף שתישאר תעלומה.
