Gears of War: E-Day מלא באקשן, מתח והמון אחוות לוחמים, עם הצגה מרשימה שמקבלת גיבוי מחוויית משחק חלקה וטובה. מעט חבל שההליכה בין מוקדי האקשן לא תמיד מעניינת באותה מידה, ושאין אחידות בחווית הקרב.
יש סדרות שמגיעים אליהן עם זיכרונות ממשחקים קודמים, ציפיות מדמויות אהובות ורשימת השוואות מוכנה מראש. אל Gears of War: E-Day הגעתי בלי כל המטען הזה. זו הכניסה שלי לסדרה, ולכן המפגש עם מרקוס פניקס ודום סנטיאגו נבחן קודם כול לפי מה שהם עושים כאן, ואיך המשחק מצליח לגרום לי להתעניין בהם בזמן שהעולם סביבם מתפרק.
מבחינת נקודת הפתיחה, קשה לחשוב על אירוע ברור יותר: E-Day חוזר 14 שנים לפני המשחק המקורי, אל תחילת פלישת ה־Locust לעולם של סרה. משחק הפריקוול של The Coalition מציב אותנו מול האסון שממנו צמחה הסדרה, ובמקום להגיע לעולם שכבר התרגל למלחמה, אנחנו פוגשים אותו כשהאיום עוד חדש והכאוס משתלט. הביקורת כאן מתמקדת בקמפיין הראשי בגרסת המחשב, ברמת הקושי הרגילה.
להכיר אנשים בסוף העולם
הסיפור מעניין, והמתח מתחיל גבוה וממשיך להיבנות. יש משמעות לכך שאנחנו פוגשים את הדמויות בתוך אירוע גדול מהן: הן מנסות להבין את האיום ולהתמודד איתו בזמן אמת, והתחושה היא שהמצב ממשיך להסלים גם כשמצליחים לשרוד את ההתקלות הקרובה. זה בסיס מוצלח למשחק שרוצה שנרגיש את הפחד והבלבול שמלווים את תחילתה של קטסטרופה.
כשחקן חדש בסדרה, לקח לי זמן להתחבר לדמויות. עצם ההופעה של מרקוס ודום לא יכולה לעשות עבורי את העבודה שהיא אולי עושה למי שמלווה אותם כבר שנים. החיבור צריך להיבנות מתוך העלילה הנוכחית, ובמהלכה האחווה בין חברי הקבוצה אכן מתחילה להיות מורגשת. חלקם פשוט נקלעו יחד לאירוע הזה, והעבר או ההווה שלהם במסגרת הצבאית הם המכנה המשותף שמאפשר להם לתפקד בתוכו.
דווקא המרחק הראשוני הזה הפך את ההתגבשות שלהם למעניינת עבורי. ההיכרות צומחת מתוך ההתמודדות המשותפת, והקבוצה מקבלת בהדרגה משמעות מעבר לאנשים שנמצאים לידכם בזמן שיורים. E-Day מצליח לתת לאחווה הזו מקום בתוך האקשן, ולגרום לי לרצות להמשיך עם הדמויות גם בלי היכרות עם ההיסטוריה שלהן בסדרה.
מחסה הוא רק תחילת הקרב
הבסיס של E-Day הוא ירי מגוף שלישי עם שימוש במחסות, אבל הזירות מקבלות חיים דרך התנועה ביניהם. הספרינט, הטיפוס והמעבר מעל מכשולים מאפשרים לנצל את המבנה העירוני ולחשוב גם על גובה ועל זוויות ירי. מחסה נמוך או מעבר לצד אחר של הזירה יכולים לשנות את האפשרויות שעומדות לרשותכם, והמרחב הופך לחלק מהקרב במקום להישאר תפאורה יפה מסביבו.
במפגשים המוצלחים, השילוב בין מגוון האויבים לפיזור המחסות נותן לאינטנסיביות כיוון. יש משמעות למיקום שלכם, לנשק שביד ולזמן שבו בוחרים לצאת מההגנה. כך הלחץ נובע מהצורך לקבל החלטות בתוך זירה פעילה. התחושה הזו נחלשת כשנלחמים בשטח מצומצם מול עוד ועוד אויבים עמידים, וההתקלות מתארכת בלי להוסיף מספיק אפשרויות מעניינות.
גם התגובה של האויבים לירי משפיעה על ההנאה. אצל אויבים שהשריון שלהם מתפרק והפגיעות בהם ניכרות, אפשר לראות את ההתקדמות בקרב על הגוף שמולכם. יש חיבור ברור בין הירי לתוצאה, והוא מחזק את תחושת העוצמה. מול חלק מהאויבים הגדולים, לעומת זאת, התגובה החזותית מוגבלת מדי ביחס לכמות האש שהם סופגים. כשצריך להסתכל בעיקר על מד החיים כדי להבין אם הירי עושה משהו, המאבק מאבד חלק מהמשקל שלו.
זו גם הסיבה שכמות גדולה יותר של חיים לא בהכרח מייצרת קרב טוב יותר. אויב גדול צריך להצדיק את הנוכחות שלו גם בדרך שבה הוא מגיב, לוחץ על השחקן ומשנה את ההתנהלות בזירה. כשהוא בעיקר דורש עוד תחמושת, האינטנסיביות עלולה להתחלף בשחיקה. E-Day מספק קרבות מהנים מאוד, אבל אינו שומר על אותה רמת עניין בכל סוג של התקלות.
יש כוח, ויש זמן להשתמש בו
כשהאינטנסיביות עולה, המשחק מצליח לרכז את תשומת הלב שלי במה שמתרחש בזירה ולהפוך את בחירת הנשק להחלטה שיש לה משקל. העוצמה חשובה, אבל גם הקצב שבו אפשר להפעיל אותה, ובקרבות מהירים ההבדל הזה מורגש היטב.
מצאתי את עצמי לפעמים מחזיק בנשק איטי בגלל הכוח שלו, רק כדי להבין שהבחירה הזו פשוט לא מתאימה לקרב שנוצר. נשק יכול להיות מרשים מאוד בפני עצמו, אבל אם הוא לא מאפשר להגיב בזמן, העוצמה שלו לא מפצה על החיסרון. במקרים כאלה היה עדיף להיפטר ממנו לגמרי ולעבור למשהו שמתאים יותר ללחץ ולמהירות של ההתקלות.
זו נקודה שאהבתי: צריך להעריך את כלי הנשק גם ביחס למה שהמשחק דורש באותו רגע. יש סיפוק בלזהות שהפתרון שהחזקתם בו הפסיק לעבוד ולשנות את הבחירה שלכם בהתאם. הקרבות האינטנסיביים נותנים לשיקול הזה הקשר מוחשי, והופכים את ההחלטות הקטנות לחלק מההנאה שבהישרדות.
גם השדרוגים מוסיפים לבחירה הזו שכבה מעניינת. חלקם משפרים נתונים קיימים, ואחרים משנים את אופן הפעולה של הנשק ופותחים אפשרויות לשילובים. שינוי בקצב הירי או בדרך שבה התחמושת מתחדשת יכול להשפיע על ההתאמה של נשק לסגנון מסוים של קרב. מערכת כזו מוצלחת במיוחד כשהיא נותנת סיבה לבחון מחדש כלי שכבר גיבשתם עליו דעה, ומרחיבה את האפשרויות במקום רק להעלות את הנזק.
הבעיה היא שהדרך להשיג את השדרוגים פחות מוצלחת מהרעיון שמאחוריהם. יש הרבה מהם למצוא, אבל התגמול לא תמיד רלוונטי לנשק שרוצים להחזיק. כך החיפוש יכול להסתיים בתוספת שלא תשפיע על הקרבות הקרובים, וההבטחה לשנות את אופן המשחק לא תמיד מצדיקה את הזמן שהושקע בחיפוש. מערכת השדרוגים מועילה לקרבות, אבל החיבור שלה לחקירה היה זקוק למיקוד טוב יותר.
בדרך לקרב הבא
מחוץ לקרבות, החוויה פחות אחידה. השיטוט בעולם הרגיש לי לפעמים סתמי: הולכים מנקודה לנקודה, נתקלים בכמה אויבים בדרך וממשיכים הלאה. לא כל מעבר צריך להיות שיא חדש, אבל בחלקים האלה לא הרגשתי שיש מספיק עניין שימשוך אותי לבחון את הסביבה מעבר למסלול שמוביל ליעד.
ההבחנה הזו חשובה, כי העולם עצמו מעוצב היטב. בהחלט רציתי להסתכל עליו, אבל פחות רציתי לחקור אותו. הסביבה תורמת מאוד לאווירה, בעוד שהתנועה בתוכה לא תמיד מעניקה סיבה מספקת להאט, לסטות מהדרך ולגלות מה עוד מסתתר שם. כך נוצר פער בין העושר החזותי לבין מידת הסקרנות שהשיטוט עורר בי בפועל.
המבנה של האזורים הרחבים יותר תורם לפער הזה. המרחב והמפה מרמזים על חופש, אבל ההתקדמות נשארת מכוונת למדי, וגם מטרות הצד לא תמיד יוצרות תחושה של גילוי. אפשר להתרחק מעט מהמסלול, לאסוף פריט או שדרוג ולחזור, בלי שהסטייה תרגיש כמו הרפתקה קטנה בפני עצמה. כאשר התגמול גם לא שימושי עבורכם, קשה יותר להצדיק את העצירה הבאה.
לכך מתווספת ההתעסקות סביב האיסוף: התראות על פריטים קרובים מושכות את תשומת הלב, והעיון בפריטי האספנות דורש מעבר בתפריטים שמרחיק מההתרחשות. כל הפרעה כזו קטנה בפני עצמה, אבל יחד הן פוגעות ברצף של סיפור שמבקש לשמור על דחיפות. יש כאן מתח בין הרצון להציג עיר שאפשר לשוטט בה לבין הרצון לספר על אסון שאין בו רגע לנשום.
מבחינתי, הבעיה מורגשת בעיקר במעברים שמחכים בהם שהמשחק יגיע שוב לקרב מעניין. משימות הצד והפריטים היו יכולים להפוך את הדרך להזדמנות להכיר את המקום ואת האנשים שבו, אך בפועל הם לא תמיד מצליחים לתת לה מספיק תוכן. האקשן יודע להחזיק אותי היטב; הדרך אליו הייתה יכולה לעשות יותר.
עיר שאפשר לשמוע את הפחד שלה
העיצוב של אזור האסון הוא מההצלחות הבולטות במשחק. זירות טבח מלאות בדם, צמתים נטושים וסביבה שנושאת את סימני ההרס יוצרים תחושה ברורה של מקום שנפגע באופן קטסטרופלי. הפרטים האלה נותנים לאיום נוכחות גם ברגעים שבהם אין מולכם אויב שדורש תגובה מידית.
הניגוד בין המרחב העירוני המוכר לבין מה שקרה לו מגביר את המתח. צומת שאמור להיות מלא בתנועה ונשאר נטוש יכול לתרום לאווירה לא פחות מעוד זירת קרב. המשחק מצליח להשתמש בסביבה כדי לשמר את תחושת הפחד, ולתת משקל לאסון גם בין ההתנגשויות הישירות עם האויבים.
לעיצוב הסאונד יש תפקיד משמעותי באפקט הזה. גם פס הקול וגם האפקטים הקוליים תורמים לאווירה, ומחזקים את המתח שהסביבה החזותית בונה. השילוב ביניהם גורם לאזור האסון להרגיש מאיים יותר, ומחבר את מה שרואים למה שמרגישים בזמן המשחק. מבחינתי, זו אחת הסיבות לכך שהאווירה ממשיכה לעבוד גם כשהשיטוט עצמו פחות מעניין.
כשהחום (במחשב) עולה
את גרסת המחשב שיחקתי במערכת עם GeForce RTX 5060 Ti בגרסת 16GB, מעבד Intel Core i5-9600K ו־32GB זיכרון. רזולוציית הפלט הייתה 2560×1440, עם DLSS במצב Balanced ויצירת פריימים במצב Dynamic. רוב הגדרות הגרפיקה היו על Ultra, ובהן הטקסטורות, הגאומטריה, האפקטים והתאורה הגלובלית, ואילו הגאומטריה והצללים מבוססי Ray Tracing הוגדרו ל־Low.
החוויה במהלך הקמפיין הייתה חלקה ברובה. למעט השהיות קלות ברגעים לא קריטיים, לא הרגשתי ירידות בקצב הפריימים שהפריעו לקרבות. במשחק שבו צריך להגיב במהירות ולהתאים את בחירת הנשק למצב בזירה, החלקות הזו תורמת ישירות להנאה. ה־5060 Ti אפשר לי ליהנות מהפירוט של אזור האסון בלי שהצד הטכני יהפוך למקור לתסכול.
בבנצ׳מארק המובנה התקבל ממוצע של 142.64 פריימים לשנייה כאשר RTX Mega Geometry היה כבוי. הפעלתו, ללא שינוי ביתר ההגדרות, הניבה ממוצע של 140.15 פריימים לשנייה — ירידה של כ־1.75%. בשתי הבדיקות הופעלו DLSS ויצירת פריימים דינמית, כך שהתוצאות משקפות את השילוב הזה ואינן נתוני רינדור טבעי ב־1440p. הבנצ׳מארק גם אינו מבטיח שממוצע זה נשמר בכל רגע בקמפיין.
השינוי הבולט יותר היה בצריכת הזיכרון הגרפי: הממוצע עלה מ־5.4GiB ל־7.0GiB, והשיא עלה מ־5.5GiB ל־7.3GiB. בגרסת ה־16GB שנבדקה נותר מרווח זיכרון גדול גם לאחר הפעלת הפיצ׳ר. לצד התוצאה המספרית, בדקתי אותו גם במשחק בפועל: השיפור החזותי היה משמעותי בעיניי, והירידה בביצועים לא הייתה מורגשת בזמן המשחק. במערכת שלי, התוספת לאיכות התמונה בהחלט מצדיקה את המחיר הקטן שנמדד, והייתי משאיר את האפשרות פעילה.
כדי להיות ברור יותר – פיצ'ר ה-RTX Mega Geometry מטפל בצד אחר של התמונה: הוא מאפשר לחישובי ה־Ray Tracing להשתמש בגאומטריה מפורטת יותר של הסביבה. כך צללים והשתקפויות יכולים לייצג באופן מדויק יותר פרטים קטנים, כגון חבלים, צמחייה וחפצים, במקום להסתמך על ייצוג גאומטרי מפושט. במשחק שהאווירה שלו נשענת כל כך על סביבה הרוסה ועשירה בפרטים, התוספת הזו משתלבת היטב בהצגה החזותית.
המשחק נהנה גם מחבילת הפיצ׳רים של NVIDIA: ה- DLSS 4.5 כולל את Super Resolution, שמשחזר תמונה ברזולוציית הפלט מתוך רינדור ברזולוציה נמוכה יותר, ואת Dynamic Multi Frame Generation, שזמין בכרטיסי RTX 50 ומתאים את מספר הפריימים שנוצרים באמצעות AI ליעד קצב הפריימים ולעומס בסצנה. הראשון מפחית את עומס הרינדור, והשני מוסיף פריימים כדי לשפר את החלקות המוצגת. המשחק תומך גם ב־NVIDIA Reflex להפחתת השהיית המערכת בין הקלט לתגובה המוצגת, אם כי לא ביצעתי מדידה נפרדת של השפעתו.
כניסה תחת אש
Gears of War: E-Day הצליח לגרום לי להתעניין בסדרה דרך מה שהוא מציע כאן ועכשיו. הקרבות האינטנסיביים והצורך להתאים להם את בחירת הנשק מספקים את ההנאה המידית, והסיפור והאחווה המתפתחת נותנים סיבה להמשיך. סביבם נמצא עולם שהעיצוב החזותי והסאונד שלו יודעים היטב איך לבנות מתח ופחד.
הייתי רוצה שהשיטוט יחזיק את העניין באותה רמה. יש רגעים שבהם הסביבה מצליחה מאוד כמקום להסתכל עליו, אבל פחות כמקום שרוצים לחקור, והדרך ליעד הבא מרגישה בהתאם. למרות זאת, כשמגיע הקרב הבא והלחץ חוזר, המשחק מזכיר למה כדאי להמשיך. כשחקן חדש, המפגש הזה השאיר בי רצון להכיר יותר את העולם ואת האנשים שנלחמים בו.
מפתחת: The Coalition, People Can Fly
מפיצה: Xbox Game Studios
תאריך יציאה: 06 באוקטובר , 2026
עותק הביקורת של Gears of War: E-Day סופק על ידי Nvidia ישראל.
