The Medium ביקורת: פיצול אישיות

The Medium שואב השראה מ-Silent Hill ובונה על הסיפור יותר מאשר על המשחקיות. יש בו קצת פאזלים, הרבה הליכה, ומשחקיות פשוטה. סיפור אימה מצוין אבל חסר כל המסביב.

לפעמים נראה כאילו שנת 2020 לא היתה מספיק מפחידה עבור הרבה אנשים, וז'אנר האימה מקבל עדנה חדשה. משחקים כמו Phasmophobia, The Last of Us 2, ואפילו החידוש של Resident Evil 3 הבליחו אלינו בשנה האחרונה וצברו פופולריות אדירה.

כוכב האימה החדש לשנת 2021 הוא The Medium, המשחק שנחשב לממשיך דרכה של סדרת Silent Hill. למרות שהוא איננו קשור לסיפור משום בחינה עלילתית הוא בהחלט שואב הרבה השראה מהסדרה האהודה. חברת Bloober Team, שעומדת מאחורי משחקי אימה כמו Blair Witch, Layers of Fear ו-Observer, חברה למלחין האגדי של סדרת Silent Hill והציתו התלהבות בקרב חובבי האימה.

סיפור לשעת לילה מאוחרת

לקח לי זמן להבין את זה, אבל העלילה של המשחק מתרחשת בפולין של שנות התשעים. בחורה צעירה בשם מריאן גדלה אצל אביה המאמץ ג'ק, כאשר עברה לוטה בערפל למעט הצלקות הפיזיות והנפשיות שמלוות אותה. למריאן יש כח מיוחד, היא חיה במקביל בעולם הרוחות והעולם האמיתי, שזו מחוות ל-Otherworld שמככב בכל משחק Silent Hill מאז 1999.

יום אחד, מריאן מקבלת שיחת טלפון מאדם מיסתורי שמספר לה שהוא יודע מי היא ומה היא יכולה לעשות, ומציע לה לפגוש אותו באתר הנופש Niwa. כאשר מראין מגיעה לאתר היא מגלה שהוא נטוש כבר שנים ורדוף על ידי רוחות, משהו שהיא כנראה רגילה אליו כפי שהיא אומרת: "Relax, it's just a haunted hotel." כמובן שהמלון לא רדוף רק על ידי רוחות חביבות אלא משהו אפל הרבה יותר שצפוי להפתיע אתכם לגמרי. או אולי לא.

קשה לי לומר שהעלילה של The Medium מיוחדת או מעוררת השראה. כמי שחובב סרטי אימה לא מצאתי בעלילה טוויסטים שלא צפיתי אותם, ולא הופתעתי מהתגליות במשחק. אבל הגדולה של The Medium היא בהגשה של העלילה. השחקנית הראשית מצוינת ושנונה, הטקסטים מעולים והסאונד מדהים. המלון הנטוש מבוסס על מלון אמיתי בפולין, וההישג המרשים מבחינתי זה שכמעט ואין Jump scares. העלילה בונה את האימה והטרור באופן מצוין ומשאירה אותכם מפוחדים גם מבלי להשתמש בשיטות הנלוזות הללו. 

אבל העלילה יכולה היתה להיות הרבה יותר מיוחדת ומעניינת, ואולי אפילו מרגשת. באיזשהו מקום, Bloober Team הלכו על נוסחה דיי פשוטה ולא ניסו לאתגר אותנו. בכל משחק אחר זה בסדר גמור, אבל במשחק כמו זה, שהמשחקיות שלו שולית לחלוטין, הייתי רוצה לראות עלילה שתסחוף אותי לגלות את ההמשך. בעיקר כשמדובר במשחק באורך של שמונה שעות בערך.

קצוות מפוצלים

ספרתי לפחות איזה שישה רפרנסים ל-Silent Hill במשחק הזה, אבל הרפרנס הכי טוב הוא עולם הרוחות, או Otherworld כפי שמבקרים בגבעה השקטה מכירים אותו. בעולם של The Medium, עולם הרוחות הוא עולם הדומה לשלנו אך מעט שונה. כדי שנוכל לחוות את העולם בשני צורותיו המסך שלנו מתפצל לשניים כאשר צד אחד מראה את העולם האמיתי והצד השני מראה את עולם הרוחות. צריכה מריאן לנווט בשני העולמות במקביל, וזו המכניקה העיקרית במשחק. כל הפאזלים והאתגרים מתרחשים בשני העולמות בו-זמנית, וחלק מהקטע הוא להבין באיזה עולם צריך להתמקד כדי לגרום לדברים לעבוד.

הרעיון עצמו יפה מאוד. היכולת לאתגר את השחקן עם חידות שמצריכות מעקב אחרי שני העולמות מובילה לפאזלים מעניינים, והפעמים בהן עוברים לעולם הרוחות באופן מלא מרגישות מאוד מיוחדות.

ולמה אני אומר "מרגישים"? כי כל המשחק הזה מאוד ליניארי. כל כך ליניארי שפעמים מעטות הייתי צריך לחזור לאותה הנקודה. רוב התנועה היא בקו ישר קדימה כאשר הבעיות ופתרונן דיי מובנים מאליהם. אני לא אומר שלא היו לי קשיים אבל לרוב מדובר בפתרון דיי ברור. 

רוב המשחק עונה לקטגוריה הלא מחמיאה של Walking Simulator. משחקים כאלה מצוינים ככלי להעביר גם עלילה ולא רק סיפור. אבל The Medium לוקח את זה אולי קצת רחוק מידיי. בשלב כלשהו במשחק, הדמות הראשית מסננת בייאוש "This is getting tedious" ולא יכולתי שלא להזדהות עם זה. רוב המשחק אתם הולכים בקו ישר ומגיבים לחפצים שנמצאים מולכם עם סימון עליהם שמסביר מה צריך לעשות. מעטות הפעמים בהן לא הצלחתי לפתור את הפאזל בקלות יחסית.

יתכן כי אם המכניקה היתה מעט יותר מאתגרת, המשחק עצמו היה ארוך יותר ולו בשל בקושי בפתרון הפאזלים. עלילה טובה אפשר לעשות בשעתיים של סרט, אבל כדי שמשחק שיספק אותה רמה של Immersion היו צריכים להשקיע יותר במכניקה ובמשחקיות. לצערי מדובר פה בפספוס ענק שלוקח רעיון ממש מקורי ולא ממצה את הפוטנציאל שלו.

בין קיבעון לשיגעון

אם יש משהו שצועק "שנות התשעים" יותר ממסך מפוצל, זה מצלמה קבועה. מי מכם ששיחק משחקי אימה קלאסיים של פעם בוודאי זוכר את המצלמה הקבועה שקופצת מחדר לחדר שעה שהדמות זזה. אני מברך את Bloober Team על השימוש במצלמה קבועה כאמצעי לייצר אווירה – זה עובד, אבל לא מספיק טוב כדי שזה יצדיק את המגבלות שמצלמה כזו יוצרת.

מדובר על בלאגן של שליטה בדמות. כל פעם שהיא עוברת לחדר אחר, הזווית משתנה ואיתה גם הכיוון בו צריך להחזיק את הג'ויסטיק כדי להמשיך להתקדם. נגיד, לקחתי את הסטיק ימינה, אבל עכשיו פתאום צריך לכוון אותו למעלה כדי להמשיך באותו כיוון. המשחק מפצה על זה בכך הדמות פשוט ממשיכה ללכת קדימה כל עוד לא מזיזים את הסטיק. זה נחמד והכל, אבל זה יוצר בלבול בקשר יד עין ובאמת מסבך את השליטה לרמה לא נוחה.

הייתי אומר על הכל ניחא אם היה נעשה שימוש מגניב בזוויות המוזרות של המצלמה. אם פתאום היינו רואים צל מתגנב מאחורי מריאן בדיוק כשיוצאים מהחדר או שהיינו נתקלים בזוויות שגורמות לנו להרגיש כאילו מישהו צופה בנו. אבל השימוש במצלמה כל כך פשטני ולא מצדיק את הפשרות במכניקה.

אבל אחרי שהתלוננו, בואו נודה שהמשחק הזה יפהפה. המלון הנטוש הוא אחד המקומות המפחידים שטיילתי בהם, ההבדלים בין שני העולמות מרשימים, והמעבר ביניהם פשוט מעולה. מבחינה ויזואלית, יש פה משהו מיוחד, ולא רק בגלל הרזולוציה או התאורה. הבחירות העיצוביות פה יוצאות מהרגיל. עיצוב עולם הרוחות מרתק וגורם לכם לחפש את דברים קטנים שלא שמתם אליהם לב. היעדר UI מכניס את כל המחוונים אל תוך המשחק וגורם לדברים להיות דינמיים ומציאותיים (עד כמה שאפשר להגיד על משחק אימה שהוא מציאותי).

הבחירה של Bloober Team בשנות התשעים בתור התקופה בה מתרחש ה-The Medium מתבטאת בהרבה אזכורים של חפצים ועיצוב משנות התשעים וזה מעולה. הסאונד פשוט מצמרר והמוזיקה מכניסה לאווירה בצורה פנטסטית. כתוצאה, רק צורם לי עוד יותר כשהבסיס של המשחק פשוט לא מצליח לרתק.

מדיום-וול

לצערי, The Medium מפספס פוטנציאל אדיר. מדובר במשחק שלא מפחד לקחת פינה פחות פופולרית ולנסות לעשות משהו מעט שונה. הבעיה היא שהוא לא ממש מנסה. העלילה דיי צפויה והסיפור דיי בנאלי. כמשחק מבוסס נראטיב הייתי רוצה לראות עלילה הרבה יותר סוחפת ומעניינת. זה גם מרגיש שהוא מנסה בכח למשוך עוד קצת כדי להוסיף נפח. 

אין פה פניקה, אין פה איום קיומי ובגדול המשחק לא מתיימר להיות סיפור אינטראקטיבי. יש פאזלים, וחלקם מצוינים. השימוש בשני עולמות שונים שצריכים להסתנכרן ביחד כדי לקדם את העלילה הוא רעיון מבריק. אני בטוח שאפשר להוציא יותר מרעיון כזה, ומרגיש לי שקצת פספסו כאן. מי שאוהב את Silent Hill ימצא כאן הרבה אזכורים, אבל לא את היורש של Silent Hill: לא בנפח, לא בעומק ולא במשחקיות.

בסופו של יום יש כאן סיפור סביר שעטוף בניירות צבעוניים ויפים, אבל החבילה עצמה נחמדה ולא מעבר לכך. במקרה הזה טוב שהמשחק לא ארוך מידיי כי אחרת היה ממש קשה לסיים אותו. אני כולי תקווה ש-Bloober Team יעשו משחק המשך שישפר את מה שצריך, כי הפוטנציאל פשוט אדיר.

עותק הביקורת של The Medium הגיע אלינו דרך Xbox Game Pass