The Last of Us: Part 2 ביקורת: סיפור על אהבה וחושך

The Last of Us: Part 2 הוא אחד ממשחקי הוידאו הטובים שאי פעם נוצרו ותפארת טכנולוגית. גם אם לא תסכימו עם הסיפור המאוד-אפל שלו, אדישים לא תישארו כלפיו.

הייתי יכול כבר עתה לשפוך סופרלטיבים על משחק ההמשך המצופה The Last of Us: Part 2 – "מדהים", "שובה לב", "פורץ דרך", "מהפכני", אך, ברשותכם, אתחיל בקטן: זייפתי חופשת מחלה מהעבודה כדי לסיים אותו, ואני חושב שזה מעיד הכל.

אבל לפני שאמשיך, ראוי להזהיר: אין בביקורת הזו ספויילרים, אולם במשחק בו הנרטיב הוא כה אינטגרלי לחוויה, ייתכן וההגדרה שלכם למהו ספויילר היא הרבה יותר רחבה. אם מנקר בכם חשש, ייתכן והביקורת אינה עבורכם. כמו כן, במידה ולא שיחקתם במשחק הראשון – לכו לשחק בו ועופו מפה.

חצי עשור לאחר אירועי המשחק הקודם, אלי (Ellie), הנערה בת ה-14 עמה טיילנו לאורך ארה"ב שסועת האפוקליפסה – היא כעת בת 19 (כי ככה חשבון עובד) ומתגוררת בג'קסון, וויאומינג – אחת העיירות הבודדות שאיכשהו מתפקדות בארץ רוויית הזומבים (סליחה, לא זומבים. "קליקרים"). ג'ואל (Joel), הדבר הכי קרוב לו אלי יכולה לקרוא אבא, נמצא גם הוא בסביבה, אך ניכר כי השנים והטראומה הפרידו בין שתי הנפשות האבודות שאיבדו הכל, אך מצאו נחמה זה בחיי בזו (בקטע אפלטוני, אל תהיו קריפים). ייתכן ולעובדה כי ג'ואל שיקר לאלי בסוף המשחק הקודם יש יד בדבר. אך זה בסדר, אלי לא לבד: במהלך השנים היא התיידדה עם בחור נחמד בשם ג'סי, והתיידדה ממש טוב עם חברתם המשותפת דינה (וזה כבר לא בקטע אפלטוני).

כן, אלי חיה לה חיים פסטורליים בעיירה המושלגת ג'קסון, וויאומינג. אם זו הייתה אפשרות, בכיף הייתי מבלה את המשחק כולו בג'קסון – בונה לאלי מערכות יחסים, מפתח את העיירה ואולי פותח חווה איזה משהו. סוג-של אנימל קרוסינג רק בעידן פוסט אפוקליפטי. מה רע? אה, נכון. הקטע הפוסט אפוקליפטי.

שלוותה של אלי מתערערת כאשר… טוב, אם אכנס לפרטים יהיה פה ביפ מצונזר ארוך. רק אומר שהיא עושה את דרכה אל סיאטל בחיפוש אחר נקמה, ושם רוב המשחק מתרחש.

לטיול יצאנו

בעוד המשחק הקודם חולק לארבע עונות (קיץ, סתיו, חורף ו… לא תאמינו… אביב!), The Last of Us: Part 2 (או The Last of Us: Part II, תלוי כמה אתם אוהבים מספרים רומיים) מחלק עצמו לימים: "סיאטל יום 1", "יום 2" וכן הלאה, מה שאומר כי המסע האפי לאורך ארה"ב מוחלף בסביבה אורבנית נקודתית שהיא סיאטל. זה, כמובן, לא אומר שהמשחק קטן בהיקפו. למעשה, ההפך הוא הנכון. סיאטל ענקית. יש בה כל-כך הרבה מה לחקור, בין אם בתים פרטיים ובניינים, מחסנים ומשאיות נטושות (המון המווון משאיות).

מלאכת מחשבת הופנתה לבניית סביבות עצומות שחלקן אינן דורשות שתיכנסו אליהן על-מנת להתקדם בנרטיב. הריסות של בנק מרכזי, למשל, על שלל הכספות שבו, המכתבים והארכיטקטורה המדהימה – הוא רק דוגמה למגוון "האטרקציות" בהן אלי יכולה להסתובב ולחקור. חדלתי למעשה לספור את כמות הפעמים שהמשחק הדהים אותי בהשקעה שלו בפרטים הקטנים – מכתובות דם על הקירות ועד הבגדים של הקליקרים שמעידים מי הזבלים האלה היו לפני שפיתחו אובססיה להרוג ולהישמע כמו תרנגולת.

ניכר כי אנשי סטודיו הפיתוח Naughty Dog ביקרו בסיאטל האמיתית ותרגמו אותה למסך שלנו בוריאציה פוסט אפוקליפטית. אנשי הסטודיו לא רק לקחו עיר והרסו אותה, כי זה משהו שכל חובבן יכול לעשות, אלא הם השקיעו מחשבה באילו סוג הריסות תמצאו במוקד כזה או אחר של סיאטל, ואפילו בתתי-הקהילות שהוקמו במוקדים הללו; לא אפרט כדי לא להרוס את החוויה, אך אציין כי אצטדיון פוטבול במשחק הוסב לעיירה גדולה ומתפקדת – והאבסורד הוא שאתם מבלים שם אולי 20 דקות.

רק כשמשחקים ב-The Last of Us: Part 2 מבינים מדוע הגרסה הפיזית מגיעה עם שני דיסקים – כי ההיקף שלו הוא עצום, עניין די מרשים כשנזכרים כי זה לא משחק עולם פתוח. אמנם כדי להגיע ליעד הבא של אלי, אתם יכולים (ואף מוזמנים) לקחת דרכים ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ולחקור מבנים כאלה ואחרים – אך המשחק הוא לינארי לחלוטין.

לרוב, במשחקים שמעודדים את השחקן לחקור, אני מבקר בכל מיקום חדש שנקרה בדרכי, אך בשלב מסוים זונח את העניין כדי להתקדם בסיפור – פשוט כי מהר מאוד אני מבין שהמערות והמבנים הם למעשה העתק-הדבק רפטטיבי (אני מסתכל עליך, Assassin's Creed: Odyssey. עדיין אוהב אותך, אל תדאג). לא כך הוא הדבר ב-The Last of Us: Part 2; לאורך 25 שעות הקמפיין שלי, או 24 שעות ו-20 דקות, אם לדייק, לא הרגשתי ולוּ לרגע שהמשחק מציג לי משהו שכבר ראיתי. הלוואי ויכולתי לספר על כל המקומות המדהימים שניתן לבקר בהם, אבל את ההתפעמות מהגילוי אתם צריכים לחוות בעצמכם.

הישרדות סיאטל

סיבה נוספת לחקור כמה שאתם יכולים היא כדי לשרוד. המשחק, נגיד ככה, לא אדיב בנשקים. אם אתם מוצאים את עצמכם עם מספר דו-ספרתי של כדורים ברובה, תהיו בטוחים שזה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. בעולם פוסט אפוקליפטי כמו בעולם פוסט אפוקליפטי, צריך לשרוד עם מה שיש – והמשחק יוודא שתחשבו פעמיים לפני שתסתערו על הזומבי קליקר שמולכם בלי מספיק תחבושות כדי לרפא את עצמכם אחר-כך.

בניגוד למשחקי תפקידים שבהם עליה ברמות אינה משנה כהוא (לפחות לא בטווח הקצר), ב-The Last of Us: Part 2 נשאתי תפילת תודה לכל מי שרק שמע בכל פעם שאלי התפתחה, ולוּ במעט: בין אם זה דרך מד חיים פחות קטן, היכולת לשים תחבושות מהר יותר וכהנא וכהנא. אפילו כשיש לאלי מספיק חומרים על-מנת לשדרג רובה כלשהו שנמצא ברשותה, תיאלצו לחכות עד שתמצאו סביבת עבודה בה תוכלו לעצור ולטפל בארסנל – וגם אז סביר שתוכלו לשדרג רק אלמנט אחד בנשק ולא במכלול שלם. לכן תיאלצו להחליט מה חשוב לכם יותר – לטעון כדורים מהר או להגדיל את המחסנית. הבחירה הזו היא, מילולית, בחירה של חיים ומוות.

על כן, בלית ברירה, תיאלצו ללמוד להתגנב. התגנבות היא חלק קרדינלי מ-The Last of Us: Part 2. אפילו המהירות בה אלי מתגנבת מאחורי אויב היא קריטית: סוג מסוים של קליקרים במשחק הוא אמנם עיוור, אך יכולות השמיעה שלו מפלצתיות (תרתי משמע). מול אויבים אחרים, גם האנושיים שבהם, אתם יכולים לבחור אם לזחול בדשא ולקחת את הזמן, או אם לנסות מזלכם בהתגנבות איטית (או איטית פחות) מאחור. אופציה נוספת מאפשרת להשליך לבנים או בקבוקים למיקום אחר כדי שתוכלו ליצור את הסיטואציה האידיאלית עבורכם (יהי זה לברוח מהמקום או להרוג כמו שצריך). אתם כמובן מוזמנים לומר "פאק איט", לשלוף רובה ולירות לכל עבר, אבל אם אתם מעוניינים לסיים את המשחק בתוך פחות מ-4,000 שעות – אני בהחלט לא ממליץ על השיטה הזו.

מי שהתגנבות אינה לרוחו, ישמח לשמוע כי ניתן להנדס מוקשים ובקבוקי תבערה עוצמתיים – ולהשתמש בהם בקרב. לצערי, המצרכים להכנת הפצצות המתוחכמות הללו (ואחרות) הם יחסית נדירים, לכן חשבו טוב טוב מול מי אתם רוצים להשתמש בהם. כן אספר כי אין סיפוק גדול יותר מלראות קליקר או בן-אדם שאתם רוצים להרוג מתפוצץ לרסיסים בגלל מוקש שהטמנתם לו (רגע, ייתכן שאני הרע פה? נהההה).

אהבתי במיוחד את אפשרויות ההתאמה של המשחק, כנראה המתקדמות והמפורטות מסוגן. מלבד מיפוי חדש של הכפתורים ומוד מיוחד לבעלי לקות ראיה או לקות שמיעה, המשחק מאפשר להנדס כל אלמנט משחקיוּת שרק אפשר לחשוב עליו: כיצד תתנהג המצלמה, כמה רמזים (אם בכלל) אתם מעוניינים לקבל כשאתם תקועים, מה עוצמת הכיוון האוטומטי של הרובה (בסקלה של 1 עד 10), מה אתם רוצים שיוצג בתצוגה העילית (HUD), גודל וצבע הכתוביות, אופציה לוותר על הפאזלים (לטובת מי ששונאים לחשוב) ועוד עשרות פיצ'רים נוספים שקצרה היריעה מלהכיל בביקורת. כל זה לפני שהזכרתי את רמות הקושי שניתן להתאים באופן פרטני (מדרגת הקושי של האויבים ועד כמה יעילים החברים שלכם).

אפשרויות התאמה זה אמנם נחמד, אך המשחק הוא לא הליכה בפארק. את המסע שלי התחלתי בדרגה קשה, אולם כשלמדתי כי בקבוקי מולוטוב לא הורגים באופן מידי את המפלצות מסוג שאמבלר (שהן, למי שלא מכיר, חתיכת וואג'ראס להיתקל בו. גם אחרי שהם מתים הם מתפוצצים ומשחררים גז רעיל) – הורדתי לדרגה בינונית בתקווה לאזן בין הסיפור למשחקיות; אבל ככל שהתקדם המשחק והוא נהיה קשה יותר, ומצאתי את עצמי מזיע לא פעם אפילו בדרגה הבינונית. לא אתבייש לספר שקרב בוס ספציפי בחלקו המאוחר של המשחק אילץ אותי להוריד לדרגת קושי קלה על-מנת למנוע מהשכנים לשמוע אותי צורח 30 דקות נוספות – ולמרות זאת, גם אחרי שעשיתי זאת, אותו בוס (ימח שמו וזכרו) המשיך לעשות לי צרות. זה לא שאני גרוע, חלילה (שיחקתי לפחות ב-3 משחקי וידאו בחיי). פשוט אם רציתי לשחק דארק סולס, הייתי משחק משחק דארק סולס.

הבל היופי

ההנאה מהסביבות הנהדרות הללו מוכפלת בזכות יופיו העילאי של The Last of Us: Part 2. סטודיו Naughty Dog נחשב לנושא הדגל של חדשנות טכנולוגית במשחקי וידאו, ו-The Last of Us: Part 2 ממשיך את המסורת הזו. עזבו רגע את העובדה שהדמויות במשחק, שמגולמות בטכנולוגית לכידת-תנועה, נראות אנושיות יותר מתמיד – הפרטים הקטנים כאן פשוט מדהימים, וזה כולל חצ'קונים על העור וסלסול שיערות בית השחי. תגידו איכס כמה שאתם רוצים, אותי זה הרשים. יתרה מכך, כל היופי הזה לא משפיע על זמני הטעינה של המשחק אשר נשארים קצרים מאוד (ועוד שיחקתי בו על קונסולת הפלייסטיישן 4 המקורית העתיקה שלי). יתרה מזאת, האינטגרציה בין הקטעים הסינמטיים לקטעי המשחקיוּת היא כמעט ובלתי נראית. אפשר רק לפנטז איך המשחק ירוץ על ה-PlayStation 5.

אני לא יודע אם זה אפשרי (טוב, אני יודע שזה לא) אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מעניק אוסקר לשחקנים של The Last of Us: Part 2. אשלי ג'ונסון (אלי) וטרוי בייקר (ג'ואל) נהדרים פה כפי שהיו גם במשחק הקודם, ובפרט ג'ונסון שהביאה את דמותה של אלי לנקודות קיצון שדורשות להרעיף עליה כמה שיותר פרסים. היו דמויות ממשחקי וידאו שריגשו אותי, היו שהצחיקו אותי, היו שגרמו לי לרעוד – אך אלי הראשונה שגרמה לי לכל השלושה. תצורת המשחק שדפקה פה אשלי ג'ונסון צריכה להילמד בבתי ספר למשחק.

אה, וגם השאר סבבה. בולטת לטובה היא המצטרפת החדשה לקאסט, לורה ביילי (בקרוב נטשה רומנוף במשחק Marvel's Avengers, שם היא מתאחדת עם טרוי בייקר שיגלם את ברוס באנר). ביילי מגלמת דמות חדשה, אבּי, שהמילה "אמביוולנטיוּת" לא מתחילה לתאר את מה שאני חש כלפיה. זו אולי הדמות המורכבת ביותר בתולדות הזיכיון, והיא הונדסה כך שנשנא אותה ובהמשך נלמד לאהוב אותה – אך זה שהיא הונדסה איך שהונדסה, לא אומר שכך גם תרגישו כלפיה. ייתכן ותאהבו אותה, ייתכן ולא. דיבייטים בנושא יש די והותר ברשת, הרבה מהם רעילים ומסיתים את הדיון ממהות המשחק. אך אגיד (מלבד מה שאמרתי כבר בכתבה אודות גל השנאה כלפי המשחק) כי אם תרצו לגבש דעה על המשחק, שחקו בו במלואו.

סיפור על אהבה וחושך, וחושך, וחושך…

העוקץ בדבש הזה שנקרא The Last of Us: Part 2 קודר למדי. המשחק אפל, ומביא את הדמויות שלו לתחתית לפני שמגלים כי יש עוד לאן לרדת. במשחקים שהם 18+ אני, כמוכם, משחק מאז שאני בן 10. הרי מה זה קצת אלימות? אך ייתכן ו-The Last of Us: Part 2 הוא המשחק הראשון שאני מכיר שמצדיק את הגבלת הגיל, לאו דווקא בגלל האלימות הפיזית הנוראית בו (היא כן, אבל לא משהו שחובבי Mortal Kombat לא ראו קודם) אלא בגלל האלימות הנפשית. המשחק יגרום לכם, בנעליה של אלי, לעשות דברים שיתכן וידירו שינה מעיניים של גיימרים רגישים – ההרג במשחק ריאליסטי באופן מחריד וזה למעשה ההבדל בינו ובין אחרים. כשעמיתים של דמות שהרגע שיספתם את גרונה מוצאים אותה מוטלת על הריצפה, הם יצעקו את שמה כדי שתדעו שהרגתם בן-אדם ולא סתם דמות דיגיטלית. זה סדיסטי כפי שזה נשמע.

ייתכן והחיבה של Naughty Dog להוציא את הייצר הרע שלכם חצתה מספר קווים, כי אחרי שחווים כל-כך הרבה טלטלות נפשיות – מתישהו תהפכו לאדישים לכל המורבידיות הזו, מה שיפגום באימפקט ש-Naughty Dog קיוו ליצור. המשחק לא רק מותח את החבל הקודר אלא קורע אותו, מכין חבל חדש וקורע גם אותו. The Last of Us: Part 2 מכיל אמנם רגעים אופטימיים למכביר, הרבה מהם מקסימים באותנטיות שלהם, אבל בסופו של יום תזכרו בעיקר את הרגעים החשוכים.

אני לא אומר שזה לא בסדר מצד משחק בעולם פוסט אפוקליפטי להכיל רגעים מורבידיים, אבל משחק שהצטיין ברגעי האור שלו בתוך כל החושך, הפך למשחק שעושה טובה כשהוא מציג רגעים אופטימיים. קצת כמו אורח שמסרב ללכת אחרי שאתם כבר עייפים, The Last of Us: Part 2 נשאר כמה שעות אקסטרה, כאילו הוחלט להפיק גם את Part 3 על הדרך. לא אגיד שלא שמחתי ליהנות ממספר שעות בונוס עם אחד ממשחקי הוידאו הטובים שנוצרו, אך החוויה הייתה יכולה להיות אופטימלית יותר לוּ היו חותכים את השומן העודף.

אולם חרף הזמן הנוסף שהוא נשאר, והיותו קשה מהרגיל לפרקים – The Last of Us: Part 2 הוא אחד ממשחקי הוידאו מהטובים שנוצרו, אחד שמותח את גבול יכולותיה של קונסולת ה-PlayStation 4 המזדקנת ומציג רגעים מפעימים ביופיים וסינמטיים להפליא. גם אם לא תאמצו ללבכם את כל הבחירות הלא-שגרתיות של Naughty Dog, אני אישית שמח כי סטודיו משחקים שבנה זיכיון פופולרי בחר לא ללכת בדרך הבטוחה והקונבנציונלית, ויצר פה חוויה שאולי תאהבו, אולי תשנאו ואולי תרגישו את שניהם – אך אדישים בטוח לא תישארו בעת שיעלו כתוביות הסיום.