GamersPack ישראל

תגית: Naughty Dog

The Last of Us Part II Remastered ביקורת: סוף-סוף פורט מופתי
גרסת ה-PC של The Last of Us Part II Remastered מביאה את המשחק המוערך למחשב האישי עם חוויה משודרגת הכוללת דיוק עכבר, שליטה במקלדת, ותוספות קלות לעומת גרסאות הקונסולות הקודמות. המשחק מציג עלילה מרגשת בעולם אפוקליפטי אך יפהפה עם גרפיקה מרהיבה, פסקול מדויק ואווירה סוחפת. אמנם המבנה הלינארי מורגש, החופש מוגבל והאויבים טיפשים, אך הפורט למחשב מצליח להרשים בזרימה חלקה, תמיכה בטכנולוגיות מתקדמות כמו DLSS ו-FSR, ואפשרויות גרפיות עשירות שמעצימות את החוויה.

הכינו את המקלדת ואת משטחי העכבר – גרסת ה-PC המצופה של The Last of Us Part II יוצאת סוף־סוף לאוויר העולם, והפעם – עם דיוק העכבר, הקונטרול של המקלדת, עם מעט חידושים ותוכן נוסף. זו הפעם השלישית שאנחנו פוגשים את המשחק, אבל בניגוד להשקות הקודמות לקונסולות הפלייסטיישן, הפעם מדובר בחווית משחק שונה ואיכותית יותר ולראשונה תוכלו לחסל קליקרים באמצעות כוונות העכבר – ולא ג'ויסטיק.

אבל רגע, בואו נעשה סדר.

הגרסה הנוכחית היא פורט למחשב של The Last of Us Part II Remastered, ששוחרר לפלייסטיישן 5 לפני כשנה וכבר סקרנו אותו בהרחבה. בעוד שאתן מדי פעם את האינפוטים שלי לגבי העלילה, המשחקיות, הדמויות והמודים – תזכרו שבתכלס הכל זהה מלבד כמה שינויים שאפרט בהמשך. אז למה בכלל להתלהב? ובכן, השינוי טמון בחוויה, ונגיע לזה בהמשך. ראשית, תזכורת קצרה כדי שנבין על מה מדובר.

העלילה מספרת את סיפור ההמשך של אלי וג'ואל אותם הכרנו במשחק הראשון של הסדרה וחייהם בתוך מחנה של שורדי אפוקליפסה. המשחק מציג לנו את ההסתגלות של הדמויות לחיי השגרה במחנה, עבודות היום-יום והניסיון הנואש לחיות חיים רגילים בעולם קשוח לצד הישרדות קשוחה וחסרת רחמים. המסע אליה העלילה לוקחת אותנו היה לא צפוי עבורי, והכה אותי ללא רחם, כנראה באמצעות אלת גולף.

חוויה ראשונית בגרסה האולטימטיבית

עד שקיבלתי לידי את המשחק, נמנעתי מלשחק בו; גם כי לא הייתה לי קונסולה תואמת, וגם כי העדפתי להמתין לגרסת ה-PC המובטחת. עד שהיום הזה סוף־סוף הגיע, שמרתי על עצמי כמו נזירה… וכשהפעלתי את המשחק – ללא ספק מדובר בחוויה אחרת לגמרי מכשהייתה ב-2019, בלי לשחק בגרסת הפלייסטיישן.

המשחק נפתח בצורה דרמטית שמכניסה אתכם ישר ללב העולם האפוקליפטי של אהבה, מוות ורובוטים (אהה נבגים, כן. נבגים). הגרפיקה מהממת, הפסקול מדויק, והאווירה – כבדה ומהפנטת. כבר מהרגעים הראשונים הרגשתי חלק בלתי נפרד מהעולם ונפעם מכמות הפרטים הגרפיים (שעברו שדרוג ליכולות המחשב) שהמפתחים הכניסו לסביבה המורכבת הזו.

כמו במשחק הקודם, המבנה הלינארי מורגש היטב. יש ניסיון ליצור תחושת חופש, אך בפועל, העולם מרגיש קצת סגור ותבניתי, והנתיב די ברור מראש. זה לא בהכרח דבר רע – החוויה עדיין סוחפת – אבל שחקנים שמחפשים חופש פעולה אמיתי עלולים להיתקל פה בתקרה שקופה.

הדמויות ברובן כתובות לעילא, הסיפור לדעתי מעט נלקח למקומות לא נכונים עבור הז'אנר אבל מה שבטוח כל פרט קטן – מסופת השלגים ועד הכתובות על הקירות – מרגיש חי ואותנטי. אני חייב להודות, החלק שהכי אהבתי היה לחקור את אזורי סיאטל ולהיכנס לבית הכנסת; היו בו חלונות יפהפיים שעשויים מזכוכית צבעונית עם מגן דוד גדול, ובעזרת כמה תרגילי פארקור אפשר להגיע למשרדו של הרב, שם נמצא ארונית ובו ספרי תורה. ממה שראיתי, הם כתובים נכון בעברית, וזה נתן לי את ההרגשה שבאמת בוצעה כאן השקעה שהיא מעבר לסטנדרט הרגיל של ירידה לפרטים.

אולם כשזה מגיע לאינטיליגנציה של האויבים, הירידה לפרטים מתחת למצופה. משחק שנמצא לכאורה בז'אנר של אימה, שאני אישית מאוד אוהב, הפך לקליל ונינוח, מדי. הקליקרים, מלבד הרעש המאיים והמלחיץ שלהם, די פשוטים לתפעול; מעט התגנבות ולחיצה על E ובזה נגמר האירוע. אני מאוד מקווה שבעתיד נוכל לראות אויבים קצת יותר אינטיליגנטים ואדפטיביים – טוב, אולי כשהנבגים יעופו באוויר או כשהגהנום יתמלא בפטריות.

הבינה המלאכותית של האויבים האנושיים נשאר גם הוא זהה, לא שציפיתי שיטרחו לשנות את זה בפורט. אני אהיה כן לחלוטין – מעט התאכזבתי, לאחרונה אנחנו רואים משחקים רבים שלא מצליחים להביא את האויבים לשלב הבא של התחכום, וחבל. הקרבות יותר דינמיים וזורמים מהמשחק הראשון, אבל בתכלס לא צריך את כל זה כשכל מה שנדרש ממך זה להתבצר בפינה ולגרום לאויבים פשוט להגיע אליך ולקטוף אותם כמו פטריות אחרי הגשם.

בשורת המחשב

ראשית, אציין שמהניסיון שלי הפורט פשוט נהדר. בניגוד לפורטים קודמים של סוני – כמו Marvel's Spider-Man או Horizon Forbidden West – שכמעט תמיד סבלו מבעיות בהשקה בתחום הגרפיקה, כאן נראה ש-Nixxes Software ממש למדו את הלקח. כבר מהרגע הראשון המשחק זרם ללא נחיתת פריימים, קריסות או באגים מוזרים ולא מובנים, וזה כשההגדרות ששמתי הינן תואמות כרטיסי מסך עדכניים. אתם יודעים מה? כשזה עובד, זה עובד.

גרסת המחשב מביאה עמה את כל השיפורים והתוספות החדשות שהוצגו בגרסת הפלייסטיישן 5 ששוחררה ב-2024, כמו מצב ההישרדות בסגנון רוג-לייק "No Return", מצב הנגינה החופשי בגיטרה, ושעות של הערות ופרשנויות ממפתחי המשחק. בנוסף לזה, גרסת המחשב כוללת שלל שיפורים ייחודיים לחוויית המשתמשים שמפיחה חיים בהרי ג'קסון המושלגים שבוויומינג וברחובות הגשומים של סיאטל, וושינגטון – בצורה מרהיבה במיוחד. גרסה זו מכילה מפרט טכני רחב של שיפורים והנה כמה דוגמאות:
- תמיכה ב־Nvidia DLSS 3 Super Resolution ו־Frame Generation.
- תמיכה ב־AMD FSR 3.1 ו־FSR 4, כולל שדרוג איכותי והפקת פריימים.
- אפשרויות VSync והגבלת קצב פריימים, כולל אפשרות ללא הגבלה כלל.
- תמיכה ב־DirectStorage ועוד.
- התאמה אישית של איכות טקסטורות.
- טווח מרחק לפרטי רמות (LOD).
- איכות אפקטים נפחיים (Volumetric Quality).
- איכות הצללות.
- סגירת אור סביבה (Ambient Occlusion).
- איכות השתקפויות.
המשחק תומך גם במסכים אולטרה רחבים, כך שתוכלו לחוות את הנופים עוצרי הנשימה ברזולוציות 21:9 אולטרה־רחב, 32:9 סופר־אולטרה־רחב, ואף 48:9 – עם תאימות מלאה למערכי שלושה מסכים. כל פרק במסע שלכם יהיה זמין ברזולוציית 4K מרהיבה, עם אפשרות לשחק באמצעות בקרי משחק נתמכים שונים (הגרסה תומכת באופן מלא בבקרי משחק, כולל בקרי DualSense של פלייסטיישן – עם פידבק הפטי מלא) או שלט+עכבר. ואולי הכי חשוב – תוכלו להיטמע לחלוטין בסיפור באמצעות שמע תלת־ממדי שמקיף אתכם בכל רגע מתוח של אקשן ובכל סצנה שקטה של חקירה.

המשחק מציע גם מנעד רחב של הגדרות גרפיקה ופריסטים מוכנים מראש, כדי להבטיח חוויית משחק מיטבית – בין אם אתם משחקים על מחשב גיימינג עוצמתי או על מכשיר גיימינג נייד. אני למשל, הופתעתי לחלוטין מאיך שתפוח האדמה שלי מריץ אותו כל-כך טוב.

נקודת האל חזור

בנוסף מצב הרוגלייק No Return מקבל גם הוא תוכן חדש, ואולי תשמחו לקראתו. למצב יתווספו שני דמויות חדשות – ביל ומרלין מ־The Last of Us Part I, שיכניסו טיפה נוסטלגיה במשחק. כמו כל לוחם במצב No Return, גם הדמויות הללו מגיעות עם סגנון משחק ייחודי, ומציעות הזדמנות מרעננת ומאתגרת לשחקנים ותיקים וחדשים לבחון את כישוריהם בזירה.

ביל מאמץ סגנון משחק של "מבריח" (Smuggler) – הוא יכול להשיג רובה ציד מותאם אישית מנקודות השלכה (dead drops), ומקבל כפל שלל מהשלכות. הוא חזק יותר נגד התקפות גוף־לגוף, אך לא מסוגל להתחמק (אין לו יכולת Dodge). מרלין, לעומת זאת, מתאפיינת בסגנון של "הרפתקנית/לקיחת סיכונים" (Risk Taker) – עם רובה סער מותאם אישית, מהלכי "הכל או כלום", ויכולת לשנות את מסלול ההתקדמות שלה במצב No Return פעם אחת בכל ריצה, ועוד יכולות נוספות.

למצב No Return נוספו גם ארבע מפות חדשות:
- Overlook – ממוקמת גבוה מעל העיר סיאטל, מאופיינת בהרבה גבהים ותנועה אנכית, ומבוססת על אזור מוכר מהקמפיין שבו נתקלים לראשונה באנשי ה-Seraphites.
- School – בית הספר היסודי הנטוש שבו אלי ודינה מתמודדות מול ה־W.L.F. במהלך הקמפיין.
- Streets – מתרחשת בשכונת הילקרסט שבסיאטל, שכונה שגדלה פרא עם הזמן.
- Nest – מוכרת במיוחד לשחקנים ששיחקו כאבי, באחד המבנים הנגועים ביותר במשחק.
ולגבי שחקני פלייסטיישן 5 – אל דאגה: כל התוכן החדש של No Return, כולל הישגים חדשים (Trophies) ותיקוני באגים נוספים, יהיה זמין באותו יום של ההשקה למחשב – במסגרת עדכון גרסה 2.0.0 שיגיע כהורדה חינמית.

גרסת המחשב של Part II Remastered תתמוך גם ב-Overlay של פלייסטיישן ובמערכת ההישגים של PSN, עם אפשרות להתחבר באמצעות חשבון PlayStation Network. התחברות לחשבון כמובן אינה חובה (ראינו מה קורה שכן, כנראה שהם למדו משהו מהניסיון הכושל שלהם במשחקים אחרים – למען הדמוקרטיה כמובן), אך שחקני PC שיבחרו להתחבר עם חשבון PSN שלהם יקבלו גם בונוסים מיוחדים, כולל 50 נקודות בתוך המשחק לצורך הפעלת פיצ'רים וסקין חדש לדמות של אלי, עם הז'קט של ג'ורדן א. מון מתוך המשחק החדש שמפותח כעת לפלייסטיישן 5 – Intergalactic: The Heretic Prophet.

פורט מופתי

גרסת ה-PC של The Last of Us Part II Remastered מביאה את המשחק המוערך למחשב האישי עם חוויה משודרגת הכוללת דיוק עכבר, שליטה במקלדת, ותוספות קלות לעומת גרסאות הקונסולות הקודמות. המשחק מציג עלילה מרגשת בעולם אפוקליפטי אך יפהפה עם גרפיקה מרהיבה, פסקול מדויק ואווירה סוחפת. אמנם המבנה הלינארי מורגש והחופש מוגבל, אך הפורט למחשב מצליח להרשים בזרימה חלקה, תמיכה בטכנולוגיות מתקדמות כמו DLSS ו-FSR, ואפשרויות גרפיות עשירות שמעצימות את החוויה.

למרות זאת, ישנם חסרונות: האינטליגנציה של האויבים נותרת בסיסית ולא מאתגרת מספיק, מה שפוגם בתחושת האימה שהמשחק שואף להעביר. עם זאת, הפורט מצטיין בפרטים הקטנים – מהסביבות האותנטיות כמו בית הכנסת בסיאטל ועד תמיכה במסכים רחבים ושמע תלת-ממדי. מצב ה-No Return מוסיף תוכן חדש כמו דמויות ומפות, מה שמרענן את החוויה, והיעדר באגים טכניים בהשקה מראה על עבודה מוקפדת של המפתחים, מה שהופך את הגרסה הזו למומלצת לחובבי הסדרה ולשחקני PC כאחד.

מפתחת: Naughty Dog, Nixxes Software

מפיצה: Sony Computer Entertainment

תאריך יציאה: 3 באפריל , 2025

ז'אנר: פעולה, הרפתקה

זמין על: PlayStation 5, PC

בוקר על: PC

עותק הביקורת של The Last of Us Part II Remastered סופק על ידי ישפאר.
03/04/2025
The Last of Us Part 1 ביקורת: הזדמנות אחרונה בהחלט

The Last of Us Part 1 זו כבר הגרסה השלישית למשחק המדהים שיצא ב-2013. הפעם זה סוג של רימייק שמביא את The Last of Us לקונסולת הפס5 ולמחשב האישי בפעם הראשונה. אבל איך המשחק, שהיה ונשאר אחד מהגדולים של העשור הקודם, שורד ב-2022?

The Last of Us Part 1 הוא 'סוג של רימייק' במובן המילולי ביותר, כי בתכלס מדובר באותו משחק שאולי יצא לכם לשחק ב-2013 על הפלייסטיישן 3, או ב-2014 על הפלייסטיישן 4, רק עם גרפיקה טובה יותר וכמה שיפורים.

המשחק עכשיו תומך ב4K באופן מלא, ותוכלו לשחק אותו בין 40 ל60 פריימים בשנייה – תלוי אם תבחרו במצב Performance או Fidelity. בתור מישהו ששיחק גם את הגרסה המקורית, גם את גרסת הרימאסטר ועכשיו גם את הרימייק, אני לא יכול לומר שהגרפיקה החדשה הדהימה אותי. כן, המשחק נראה טוב יותר, ויש שיפור משמעותי מהגרסאות הקודמות, אבל בגדול זה כמו לשחק The Last of Us בגרפיקה והמראה של The Last of Us Part 2. לא ש-The Last of Us 2 לא נראה מצויין, זה רק שהוא יצא לפלייסטיישן 4 לפני יותר משנתיים, וגרפיקה ברמה הזו לא בדיוק מנצלת את הפוטנציאל של הפלייסטיישן 5.

לא רק שהמשחק עכשיו נראה יותר טוב, הוא גם מרגיש יותר טוב. הסביבות מפורטות, עשירות ואינטרקטיביות יותר – אפשר לשבור הרבה יותר דברים במהלך קרב או סתם אם בא לכם. גם השליטה בדמות במהלך השיטוט בעולם או בקרב מרגישה טבעית וחלקה יותר, עם אנימציות משופרות ותנועות פחות נוקשות. לא שמתי לב אם נעשו שיפורים בAI של אלי או האויבים, אבל בניגוד לפעמים אחרות ששחקתי במשחק, הפעם אלי לא כל כך נכנסה לי בין הרגליים בזמן התגנבות או קרב.

Part 1 מוסיף עוד מספר פיצ'רים שימושיים ונוחים, מה שמפתחים מכנים quality of life. עכשיו המשחק תומך בשלל אפשרויות נגישות חדשות, כמו קונטרסט גבוה שמדגיש את הדברים החשובים על המסך ואפילו תיאורי אודיו במהלך קאטסינס שיעזרו לשחקנים עם ליקויי ראייה.

בנוסף, שחקנים שמחפשים אתגר יוכלו לנסות את מצב ה-Speedrun החדש, שפשוט מוסיף טיימר קטן על המסך לצד הזמן המהיר ביותר בו סיימתם את הפרק הנוכחי. תוכלו לנסות גם את רמת הקושי permadeath, בה תצטרכו להתחיל את המשחק מחדש אם תמותו אפילו פעם אחת.

ועכשיו שהמשחק זמין רשמית על הפס5, תוכלו לנצל את הפיצ'רים של הקונסולה במהלך המשחק, כמו מעקב אחרי גביעים, collectables, ואתגרים (כולל וידאוים שיעזרו לכם לצלוח אותם). גם שלט הduelsense מצטרף לחגיגה, והמשחק תומך ב-Adaptive Triggers שנותנים משקל לכל ירייה וירייה שלכם, פיצ'ר שאני מתעב באופן אישי, אבל אם אתם בקטע אז תהנו.

The Last of Us Part 1 תומך בשני פיצ'רים ייחודיים לפלייסטיישן 5 – VRR, או Variable Refresh Rate, שמאפשר קצת יותר גמישות עם הרזולוציה וקצב הפריימים בשנייה, לצד HFR, או High Frame Rate, שבעצם נותן לכם לשחק ללא הגבלה של פריימים בשנייה (מגיע עד 120FPS, אבל מי סופר). לצערי, הטלוויזיה שלי לא מספיק חדשה ולא תומכת באף אחד מהפיצ'רים האלה, אז לא יצא לי לנסות אותם…

מה שמוביל אותי לחוויה האישית, והפחות מוצלחת, שלי עם The Last of Us Part 1 – חוויה שלא בהכרח תייצג את הזמן שלכם עם המשחק, אבל לדעתי שווה לשתף. כמו שציינתי, הטלוויזיה שלי לא סופר חדישה, ולא נוצרה במיוחד בשביל הפס5 כמו מספר טלוויזיות מהשנתיים האחרונות.

אבל היא עדיין טלוויזית 4K עם קצב רענון של 60Hz, ולמרות זאת חוויתי קרטועים וצניחות רבות בFPS לאורך המשחק ואפילו קרעים במסך (Screen-tearing) כל עוד שחקתי ברזלוציית 4K.

כששחקתי במצב Fidelity, שמקבע את הרזולוציה על 4K אבל מוריד את קצב הרענון ל40 פריימים בשנייה, המצב היה טוב יותר, אבל עדיין נתקלתי בצניחות רנדומליות בקצב הפריימים. רק כשהעברתי את הקונסולה לשידור ברזולוציה של 1080p, הקרטועים והקרעים נעלמו. אני מקווה שזו חוויה נקודתית, או שהמפתחים יוציאו פאץ' שיאפטם את המשחק לקראת ההשקה הרשמית.

אבל אפילו הבעיות הטכניות האלה לא הצליחו להרוס לי את The Last of Us, שהוא עדיין אחד המשחקים הכי טובים שיצא לי לשחק.

לכל מי שאיכשהו עדיין לא מכיר, The Last of Us הוא משחק אקשן-הרפתקה שמתרחש בעולם פוסט-אפוקליפטי בו האנושות מתמודדת עם מגפה שהופכת את כל מי שנדבק בה לזומבי עצבני. עניין הזומבים לא מאוד מקורי, אבל הגורם למגפה, פטרייה שמשתלטת על המוח של הנשא והופכת אותו למכונת הרג קטלנית – הוא מאוד מגניב, וגם מושרש במציאות. גם העיצוב של אותם זומבים, עם פטריות שצומחות להם מהפרצוף, מאוד יצירתי והאמת גם די מחריד.

הגיימפליי נשאר אותו דבר. די ברור שהיה חשוב ל-Naughty Dog לשמר את החוויה הבסיסית כמה שאפשר ורק להציע שיפורים לכל המסביב. האקשן עדיין נע בין מורט עצבים בקטע טוב, כשאתם מנסים להדוף קבוצה של זומבים שמסתערת עליכם בחושך, לבין משחק של חתול ועכבר עם קבוצת חיילים שצדה אתכם באחד מהבניינים ההרוסים שממלאים את בוסטון הפוסט-אפוקליפטית.

אבל הכוכב של המשחק הוא ללא ספק הקשר שבין הדמויות הראשיות: ג'ואל, גבר בשנות ה-40 המאוחרות לחייו, עייף, ממורמר וכהה חושים, ואלי, ילדה צעירה מלאת חיים וסרקסטיות. אני לא רוצה לספיילר למי שעוד לא שיחק, אז רק אומר הקשר שנרקם בין השניים הוא, לפחות לדעתי, אחד המרגשים ואמיתיים שיצא לי לחוות במשחק, או בכל מדיום לצורך העניין. המסע שלהם ביחד הוא מותח ומרגש, עם כתיבה ומשחק קול פנטסטיים שיקחו אתכם על רכבת הרים רגשית שלא תשכחו.

לסיכום, The Last of Us היה ונשאר משחק מעולה ואני בטוח שהרוב המוחץ של אלה שכבר שיחקו באחת הגרסאות הקודמות שלו יסכים איתי.

אבל למרות שכל השיפורים והתוספות של Part 1, כולל הטוויקים הקלים בשליטה על הדמות ואפס זמני הטעינה, הם מצויינים ואחלה והכל, אני לא בטוח שהם מצדיקים גרסה חדשה לגמרי של המשחק – הגרסה השלישית שלו בפחות מ10 שנים.

אבל אם אתם בין האחרונים שאיכשהו לא יצא להם לחוות את הסיפור החזק והמרגש, את העולם האפל והיפהפה, או את הגיימפליי הסוחף שאיכשהו ממשיך לשרוד את מבחן הזמן – כבר ממש, ממש אין לכם תירוץ.

מפתחת: Naughty Dog

מפיצה: Sony Interactive Entertainment

תאריך יציאה: 2 בספטמבר, 2022

ז'אנר: הרפתקה, פעולה

זמין על: PC, PS5 (בקרוב)

בוקר על: PS5

עותק הביקורת של The Last of Us Part 1 סופק על ידי ישפאר.

31/08/2022
Uncharted: Legacy of Thieves collection ביקורת: מורשת ענפה ומחודשת

Uncharted: Legacy of Thieves collection הוא מארז אחד חגיגי הכולל את שני המשחקים הכי טובים בסדרה: Uncharted 4: A Thief’s End וההרחבה שלו, שעומדת בגאווה בפני עצמה, Uncharted: The Lost Legacy. יכול להיות שכבר שיחקתם בכל אחד מהם על הפלייסטיישן 4, אבל עכשיו זו ההזדמנות של כולם לחוות אותם על הפס5, עם גרפיקה משופרת וזמני טעינה… איזה זמני טעינה? אבל האם יש ל-Legacy of Thieves מה להציע לכם מעבר לזה? ומה עם כל מי שמעולם לא שיחק ב-A Thief’s End או ב-The Lost Legacy? ובכן, בשביל זה אני פה.

אני לא באמת יכול להתחיל ביקורת על משחק (או אפילו שניים) בלי קודם כל לוודא שכולנו באותו עמוד. אנצ'ארטד 4 הוא, ובכן… המשחק הרביעי בסדרת אנצ'ארטד, אם לא סופרים את המשחקים שיצאו על הויטה (ובינינו, מי סופר?).

בתור המשחק הרביעי בסדרה, הייתי מאוד מאוד ממליץ לשחק או לפחות להכיר את המשחקים הקודמים לפני שאתם ניגשים אליו. לא רק שהם משחקים ממש ממש טובים, האירועים והדמויות שבהם רלוונטים לשני המשחקים שב-Legacy of Thieves Collection. נכון שטכנית אתם לא באמת חייבים לשחק אותם, כי Naughty Dog עשו עבודה טובה בלהפריד את הסיפור של 4 משאר הסדרה, אבל זה בהחלט מוסיף ואפילו די הרבה.

אבל די עם העבר – בואו נדבר על הכאן ועכשיו. A Thief’s End ו-The Lost Legacy שניהם משחקי אקשן הרפתקה עם המון אקשן והמון הרפתקה. באנצ'רטד 4, אנחנו משחקים את נתן דרייק כשהוא ואחיו סאם יוצאים למסע בעקבות אוצר פיראטים אבוד. המשחק מציג לא מעט תוספות לסדרה, כמו אזורים פתוחים יותר, צלילה ו-וו טיפוס סופר שימושי. כל אלה, כמובן, לצד כל מה שמצפים ממשחק Uncharted כמו פאזלים, מקומות אקזוטיים עם נופים מרהיבים ומלא יריות.

The Lost Legacy ממשיך את כל מה ש 4 מתחיל, אבל מלטש הכל עד (כמעט) שלמות. פה, אנחנו נשחק את קלואי, שחוזרת מאנצ'רטד 2, לצד ניידין שמופיעה לראשונה באנצ'רטד 4. השתיים תרות אחר אוצר אגדי בהרי הודו בקמפיין קצר יותר, אבל דחוס בכל טוב.

שני המשחקים האלה די דומים אחד לשני, מה שהגיוני שכן The Lost Legacy הוא סוג של הרחבה של Uncharted 4. בשניהם נטפס על כך דבר אפשרי בערך, ונעצור רק כדי לאסוף קולקטיבל חבוי או להילחם בקבוצה של אויבים. בתור מישהו שכבר מתקרב לגיל של נתן דרייק באנצ'רטד 4, אני ממש מקנא בברכי הפלדה שיש לבחור הזה, שלא מתפרקות כל פעם שהוא קופץ, מטפס, רץ, מחליק או בועט את דרכו דרך עולם המשחק.

ואם מדברים על בועט, האקשן בשני המשחקים הוא מהטובים בסדרה. הקרב עצמו יחסית פשוט, וכולל בעיקר להתפוס מחסה מאחורי הריסות עתיקות ולירות בגלים של אויבים. מידי פעם נגוון עם קרב אגרופים, שמרגיש הרבה יותר מהנה ומגוון כשסאם או ניידין מצטרפים לחגיגה ועוזרים לנו לחסל אויבים בעזרת מהלכים משותפים.

אני חושב שלא מוגזם לטעון ש-Uncharted 4 ו-The Lost Legacy הם המשחקים הטובים בסדרה שרק הלכה והשתפרה עם השנים. וזה ממש מגניב שעכשיו שניהם זמינים באוסף אחד על קונסולה מהדור החדש.

נגיעות קטנות

אבל מה שאני הכי אוהב בשני המשחקי Uncharted האלה, מעבר לכל האקשן והטיפוס, הם הפרטים הקטנים. הכתיבה פשוט נפלאה וזורמת – בעיקר כל מה שקשור לשיחות בין הדמויות. למישהו תמיד יש משהו לומר על מה שקורה, או איזו הערה משעשעת לזרוק לאוויר אם, לדוגמה, פניתם לכיוון לא נכון והגעתם למבוי סתום. הדיאלוגים הקטנים האלה גורמים לכל המשחק להרגיש חי ואורגני יותר, ולכל הדמויות להרגיש אמיתיות.

תשומת הלב הזו לפרטים מגיעה גם לגרפיקה, ובעיקר לאנימציות. לדוגמה איך שנתן מנקה את המכנסיים שלו אחרי שהוא מחליק על מדרון בוץ או אבנים, או איך שהמפתחים דאגו שהוא יוכל לקפוץ חזרה לג'יפ שלו מכל זווית אפשרית (עם אנימציה מיוחדת לכל זווית כזו).

רמת ההשקעה בשני המשחקים בהחלט ניכרת כמעט בכל אספקט – מהדיבוב, לעיצוב השלבים, לגרפיקה המטורפת. אז איפה הריסמטאר הזה לפלייסטיישן 5 יכול באמת להוסיף ולחדש?

אז מה חדש, נתן?

Uncharted: Legacy of Thieves הוא, אם לומר את האמת, רימאסטר די… מינורי. הוא לוקח שני משחקים שנראו כבר ממש טוב על הפלייסטיישן 4, וגורם להם להיראות קצת יותר טוב על הפלייסטיישן 5. המשחקים נראים מדהים ברזולוציית 4K (במידה ואתם מוכנים להתפשר על 30 פריימים בשנייה כדי ליהנות ממנה), הצללים נעימים יותר לעין, והכל פשוט חלק יותר.

אם אתם מוכנים לוותר על 4K, תוכלו לבחור לשחק ב60 או אפילו 120 פריים בשנייה ברזולוציה של 1080p. אני באופן אישי מעדיף ליהנות מנוף מהמם ולספוג קצב פריימים קצת איטי יותר, אבל המהירות של 120FPS בהחלט הופכת את האקשן לכיף וזורם יותר, אז תעשו את השיקולים שלכם.

אם מדברים על זורם יותר, השיפור הכי מורגש הוא זמני הטעינה האפסיים. לא נתקלתי במסך טעינה אחד לאורך שני המשחקים, וגם כשטוענים את המשחק מחדש הוא עולה באופן כמעט מידי. המהירות הזו היא אחד הדברים האהובים עלי בדור החדש, ובמשחקים סוחפים כמו אלה בסדרת Uncharted, היא ממש משפרת את החוויה.

מעבר לזה, הרימאסטר מציע עוד כמה בונוסים נחמדים, כמו רטט מדויק יותר בשלט שנותן לכם פידבק מדויק במהלך קרב או אפילו כמה פאזלים, יחד עם סאונד חי ובומבסטי יותר. כל זה בהחלט שווה, אבל אם זה שווה רכישה מחדש על קונסולה חדשה אם כבר שיחקתם את שני המשחקים האלה בעבר?

דבר ראשון אם כבר יש לכם את אחד מהמשחקים מהאוסף הזה על הפס4, תוכלו לשדרג לגרסת הפס5 תמורת מחיר סמלי, למעט בכמה מקרי קצה. באופן אישי, אני כבר שיחקתי את שניהם כשהם יצאו לפני כמה שנים, ומאוד נהניתי לחזור אליהם על הפס5 ולחוות אותם מחדש עם כל השיפורים והדיוקים, ואני בטוח שעוד רבים מכם ירגישו אותו דבר.

אם מעולם לא שיחקתם Uncharted 4 או The Lost Legacy, זו הזדמנות מדהימה לעשות את זה. מדובר בשניים מהמשחקים הכי טוב שקיימים על קונסולת הפלייסטיישן, ולחוות אותם פעם ראשונה על הפס5 נשמע כמו תענוג נדיר.

אז זה מה שיש לי לומר על Uncharted: Legacy of Thieves Collection. אשמח לשמוע מכם ברשתות החברתיות אם הביקורת עזרה לכם להחליט האם האוסף החדש רלוונטי לכם או לא, או אם אתם מסכימים עם דעתי או לא.

מפתחת: Naughty Dog, Iron Galaxy

מפיצה: Sony Interactive Entertainment

תאריך יציאה: 28 בינואר 2022

ז'אנר: הרפתקאות

זמין על: PlayStation 5, PC

בוקר על: PlayStation 5

עותק הביקורת של Uncharted: Legacy of Thieves Collection סופק על ידי ישפאר.

03/02/2022
The Last Of Us – הוכרז השחקן של טומי בסדרה המצופה

בתחילת מרץ בשנה שעברה קיבלנו הכרזה על כך שהמשחק המצוין The Last Of Us מקבל אדפטציה לטלוויזיה וישודר בחברת הכבלים HBO. הסדרה תופק על ידי כותב המשחקים וסמנכ"ל חברת Naughty Dog ניל דרוקמן, וקרייג מאזין, היוצר של סדרת Chernobyl, מה שמוסיף התלהבות לקראת יציאת הסדרה. בנוסף, אם היוצרים יצליחו להביא את האווירה האפלה של המשחק, מצפה לנו סדרה מעניינת מאוד.

לאחר ההכרזה על הסדרה, קיבלנו גם הכרזה על השחקנים הראשיים שישחקו את גו'אל ואלי. את הדמויות הראשיות ישחקו פדרו פסקל (המוכר מהסדרות "נארקוס", "משחקי הכס", ו-"המנדלוריאן") ולצדו בלה רמזי (המוכרת מהסדרה "משחקי הכס"). השבוע הוכרז השחקן של טומי, אותו יגלם השחקן גבריאל לונה (Gabriel Luna) המוכר מסדרת הטלוויזיה סוכני שילד.

כזכור, טומי הוא אחיו הצעיר של ג'ואל, שהיה חייל בעברו. טומי הוא אופיטימי ומאמין בחיים שלווים ורגועים, גם כשמתחוללת מגיפה מסוכנת בעולם. גו'אל ואלי פוגשים אותו במהלך המשחק הראשון והוא מסייע להם להגיע ליעדם.

אנחנו בהחלט מקווים שהשחקנים יצליחו להביע את המורכבות והרגישות של הדמויות. מבחינת השחקנים של ג'ואל ואלי, אנו לא מודגאים שכן, כפי שכתבנו בעבר, השחקנים של אלי וג'ואל בהחלט מתאימים לתקפיד. פסקל ורמזי שיחקו דמויות שעברו כברת דרך בחייהם והציגו יכולות משחק נהדרות. כולנו תקווה שגם דמותו של טומי תהיה נאמנה למקור, גם אם השחקנים לא תואמים לדמוית מבחינה ויזואלית. בסופו של דבר, הסדרה צריכה שחקנים מוכשרים ומעניינים שיפיקו חיים בדמותיהם של הגיבורים.

סדרת הטלוויזיה The Last Of Us עוד לא קיבלה תאריך יציאה, אך לפי HBO היא אמורה לצאת במהלך שנת 2021. כמובן שהסדרה תשודר באופן אקסלוסיבי בערוץ HBO, וכרגע לא ידוע אם היא תגיע לישראל באופן רשמי. בכל מקרה, אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות את המסע של אלי וג'ואל בעולם הפוסט האפוקליפטי. השמועה אומרת שהסדרה תזכיר גם את המשחק השני בסדרה, שיצא בשנה שעברה.

16/04/2021
The Last of Us: Part 2 – מטח השמצות, איומים, אנטישמיות ומיזוגניה כלפי המעורבים

לא מזמן סיפרנו לכם אודות גל השנאה שחטף (ועדיין חוטף) משחק הוידאו הפופולרי The Last of Us: Part 2, זאת בשל מספר החלטות שנויות במחלוקת בנרטיב. רבים מן השונאים קבעו מסמרות אודות איכות המשחק מבלי באמת לשחק בו, ואחרים אשר כן טרחו לרכוש עותק, עלו על גל השנאה וננעלו בדעתם כי The Last of Us: Part 2 גרוע יותר ממלחמת העולם השנייה או אננס על פיצה (סתם, אף אחד לא חושב שהמשחק יותר גרוע מאננס על פיצה).

ובכן, מסתבר כי השנאה תהומית משחשבנו, כפי שחשפו לאחרונה המדבבת לורה ביילי ויוצר המשחק ניל דרוקמן. ראשית הייתה זו ביילי (דיבבה גם את מרי ג'יין מ-Marvel's Spider-Man ובקרוב נשמע אותה כנטשה רומנוב מ-Marvel's Avengers), שמגלמת במשחק את דמותה החדשה של אבּי (Abby) שהיא, לדעת רבים, הסיבה לסרטן, החור באוזון ומותו של הרמבה. ביילי שיתפה בטוויטר חלק קטן מהתגובות שקיבלה בגין השתתפותה במשחק, ובהן: "אני ארצח אותך", "אמצא איפה את גרה ואבצע בך טבח", "אדקור אותך" (איזה איש נחמד, לפחות נתן לה סיכוי לחיות), "מקווה שההורים שלך יחטפו סרטן קשה" והנורא מכל, בעיני – "אמצא אותך ואהרוג את הילד שלך".

Man. I try to only post positive stuff on here… but sometimes this just gets a little overwhelming. I blacked out some of the words cuz, ya know, spoilers.

Side note. Thank you to all the people sending me positive messages to balance it out. It means more than I can say.❤️ pic.twitter.com/kGyULWPpNu
— Laura Bailey (@LauraBaileyVO) July 3, 2020

מדוכאים? יוצר המשחק ניל דרוקמן, ישראלי לשעבר ויהודי, שיתף שעה אחרי ביילי את התגובות שהוא עצמו קיבל מאנשים (כי לקרוא להם "גיימרים" אני לא מוכן), ובהן: "חלאה פמיניסטית", "מקווה שהקורונה תהרוג אותך ואת כל הסטודיו", "מקווה שמעריץ אמיתי יהרוג אותך", "הכל אשמתך, ישראלי חרא… תמות י'מתרומם" ותגובות נוספות שמפרטות באריכות אילו דברים לא-נחמדים הם מייחלים הן לדרוקמן והן לחברים בקהילה הלהט"בית שזכתה לייצוג במשחק.

תשמחו לשמוע כי בעקבות השיתוף של ביילי ודרוקמן, קיבלו השניים חיזוקים חיוביים מכל רחבי המרשתת. גיימרים רבים ומעריצי אנימה (ביילי דיבבה דמויות אנימה רבות ומוכרות, יש לה אחלה רזומה לבחורה הזו) שלחו לשניים ברכות ואיחולים בכמויות שמתעלות על איחולי השנאה, איחולים שמזכירים לנו שבכל זאת יש סיבה מדוע המשחק שבר שיאי מכירות. לא רק מעריצים אגב שלחו חיבוקים ונשיקות, אלא גם יוצרים ידועים, חלקם אף לא קשורים לתעשיית המשחקים ובהם במאי "שומרי הגלקסיה" ג'יימס גאן. סטודיו Naughty Dog אף פרסם הודעה כי בעוד הוא מוכן לקבל ביקורת, הוא מגנה את ההטרדות והאיומים כלפי אנשי הצוות והשחקנים.

נקווה שזה לא יפגע במורל של ביילי ודרוקמן, שני חבר'ה מוכשרים שראויים לאהבה – אהבה שאתם יכולים להביע בעצמכם בחשבונות הטוויטר של השניים.

08/07/2020
The Last of Us: Part 2 ביקורת: סיפור על אהבה וחושך

The Last of Us: Part 2 הוא אחד ממשחקי הוידאו הטובים שאי פעם נוצרו ותפארת טכנולוגית. גם אם לא תסכימו עם הסיפור המאוד-אפל שלו, אדישים לא תישארו כלפיו.

הייתי יכול כבר עתה לשפוך סופרלטיבים על משחק ההמשך המצופה The Last of Us: Part 2 – "מדהים", "שובה לב", "פורץ דרך", "מהפכני", אך, ברשותכם, אתחיל בקטן: זייפתי חופשת מחלה מהעבודה כדי לסיים אותו, ואני חושב שזה מעיד הכל.

אבל לפני שאמשיך, ראוי להזהיר: אין בביקורת הזו ספויילרים, אולם במשחק בו הנרטיב הוא כה אינטגרלי לחוויה, ייתכן וההגדרה שלכם למהו ספויילר היא הרבה יותר רחבה. אם מנקר בכם חשש, ייתכן והביקורת אינה עבורכם. כמו כן, במידה ולא שיחקתם במשחק הראשון – לכו לשחק בו ועופו מפה.

חצי עשור לאחר אירועי המשחק הקודם, אלי (Ellie), הנערה בת ה-14 עמה טיילנו לאורך ארה"ב שסועת האפוקליפסה – היא כעת בת 19 (כי ככה חשבון עובד) ומתגוררת בג'קסון, וויאומינג – אחת העיירות הבודדות שאיכשהו מתפקדות בארץ רוויית הזומבים (סליחה, לא זומבים. "קליקרים"). ג'ואל (Joel), הדבר הכי קרוב לו אלי יכולה לקרוא אבא, נמצא גם הוא בסביבה, אך ניכר כי השנים והטראומה הפרידו בין שתי הנפשות האבודות שאיבדו הכל, אך מצאו נחמה זה בחיי בזו (בקטע אפלטוני, אל תהיו קריפים). ייתכן ולעובדה כי ג'ואל שיקר לאלי בסוף המשחק הקודם יש יד בדבר. אך זה בסדר, אלי לא לבד: במהלך השנים היא התיידדה עם בחור נחמד בשם ג'סי, והתיידדה ממש טוב עם חברתם המשותפת דינה (וזה כבר לא בקטע אפלטוני).

כן, אלי חיה לה חיים פסטורליים בעיירה המושלגת ג'קסון, וויאומינג. אם זו הייתה אפשרות, בכיף הייתי מבלה את המשחק כולו בג'קסון – בונה לאלי מערכות יחסים, מפתח את העיירה ואולי פותח חווה איזה משהו. סוג-של אנימל קרוסינג רק בעידן פוסט אפוקליפטי. מה רע? אה, נכון. הקטע הפוסט אפוקליפטי.

שלוותה של אלי מתערערת כאשר… טוב, אם אכנס לפרטים יהיה פה ביפ מצונזר ארוך. רק אומר שהיא עושה את דרכה אל סיאטל בחיפוש אחר נקמה, ושם רוב המשחק מתרחש.

לטיול יצאנו

בעוד המשחק הקודם חולק לארבע עונות (קיץ, סתיו, חורף ו… לא תאמינו… אביב!), The Last of Us: Part 2 (או The Last of Us: Part II, תלוי כמה אתם אוהבים מספרים רומיים) מחלק עצמו לימים: "סיאטל יום 1", "יום 2" וכן הלאה, מה שאומר כי המסע האפי לאורך ארה"ב מוחלף בסביבה אורבנית נקודתית שהיא סיאטל. זה, כמובן, לא אומר שהמשחק קטן בהיקפו. למעשה, ההפך הוא הנכון. סיאטל ענקית. יש בה כל-כך הרבה מה לחקור, בין אם בתים פרטיים ובניינים, מחסנים ומשאיות נטושות (המון המווון משאיות).

מלאכת מחשבת הופנתה לבניית סביבות עצומות שחלקן אינן דורשות שתיכנסו אליהן על-מנת להתקדם בנרטיב. הריסות של בנק מרכזי, למשל, על שלל הכספות שבו, המכתבים והארכיטקטורה המדהימה – הוא רק דוגמה למגוון "האטרקציות" בהן אלי יכולה להסתובב ולחקור. חדלתי למעשה לספור את כמות הפעמים שהמשחק הדהים אותי בהשקעה שלו בפרטים הקטנים – מכתובות דם על הקירות ועד הבגדים של הקליקרים שמעידים מי הזבלים האלה היו לפני שפיתחו אובססיה להרוג ולהישמע כמו תרנגולת.

ניכר כי אנשי סטודיו הפיתוח Naughty Dog ביקרו בסיאטל האמיתית ותרגמו אותה למסך שלנו בוריאציה פוסט אפוקליפטית. אנשי הסטודיו לא רק לקחו עיר והרסו אותה, כי זה משהו שכל חובבן יכול לעשות, אלא הם השקיעו מחשבה באילו סוג הריסות תמצאו במוקד כזה או אחר של סיאטל, ואפילו בתתי-הקהילות שהוקמו במוקדים הללו; לא אפרט כדי לא להרוס את החוויה, אך אציין כי אצטדיון פוטבול במשחק הוסב לעיירה גדולה ומתפקדת – והאבסורד הוא שאתם מבלים שם אולי 20 דקות.

רק כשמשחקים ב-The Last of Us: Part 2 מבינים מדוע הגרסה הפיזית מגיעה עם שני דיסקים – כי ההיקף שלו הוא עצום, עניין די מרשים כשנזכרים כי זה לא משחק עולם פתוח. אמנם כדי להגיע ליעד הבא של אלי, אתם יכולים (ואף מוזמנים) לקחת דרכים ארוכות יותר כדי ליהנות מהנוף ולחקור מבנים כאלה ואחרים – אך המשחק הוא לינארי לחלוטין.

לרוב, במשחקים שמעודדים את השחקן לחקור, אני מבקר בכל מיקום חדש שנקרה בדרכי, אך בשלב מסוים זונח את העניין כדי להתקדם בסיפור – פשוט כי מהר מאוד אני מבין שהמערות והמבנים הם למעשה העתק-הדבק רפטטיבי (אני מסתכל עליך, Assassin's Creed: Odyssey. עדיין אוהב אותך, אל תדאג). לא כך הוא הדבר ב-The Last of Us: Part 2; לאורך 25 שעות הקמפיין שלי, או 24 שעות ו-20 דקות, אם לדייק, לא הרגשתי ולוּ לרגע שהמשחק מציג לי משהו שכבר ראיתי. הלוואי ויכולתי לספר על כל המקומות המדהימים שניתן לבקר בהם, אבל את ההתפעמות מהגילוי אתם צריכים לחוות בעצמכם.

הישרדות סיאטל

סיבה נוספת לחקור כמה שאתם יכולים היא כדי לשרוד. המשחק, נגיד ככה, לא אדיב בנשקים. אם אתם מוצאים את עצמכם עם מספר דו-ספרתי של כדורים ברובה, תהיו בטוחים שזה לא יימשך כך עוד הרבה זמן. בעולם פוסט אפוקליפטי כמו בעולם פוסט אפוקליפטי, צריך לשרוד עם מה שיש – והמשחק יוודא שתחשבו פעמיים לפני שתסתערו על ~~הזומבי~~ קליקר שמולכם בלי מספיק תחבושות כדי לרפא את עצמכם אחר-כך.

בניגוד למשחקי תפקידים שבהם עליה ברמות אינה משנה כהוא (לפחות לא בטווח הקצר), ב-The Last of Us: Part 2 נשאתי תפילת תודה לכל מי שרק שמע בכל פעם שאלי התפתחה, ולוּ במעט: בין אם זה דרך מד חיים פחות קטן, היכולת לשים תחבושות מהר יותר וכהנא וכהנא. אפילו כשיש לאלי מספיק חומרים על-מנת לשדרג רובה כלשהו שנמצא ברשותה, תיאלצו לחכות עד שתמצאו סביבת עבודה בה תוכלו לעצור ולטפל בארסנל – וגם אז סביר שתוכלו לשדרג רק אלמנט אחד בנשק ולא במכלול שלם. לכן תיאלצו להחליט מה חשוב לכם יותר – לטעון כדורים מהר או להגדיל את המחסנית. הבחירה הזו היא, מילולית, בחירה של חיים ומוות.

על כן, בלית ברירה, תיאלצו ללמוד להתגנב. התגנבות היא חלק קרדינלי מ-The Last of Us: Part 2. אפילו המהירות בה אלי מתגנבת מאחורי אויב היא קריטית: סוג מסוים של קליקרים במשחק הוא אמנם עיוור, אך יכולות השמיעה שלו מפלצתיות (תרתי משמע). מול אויבים אחרים, גם האנושיים שבהם, אתם יכולים לבחור אם לזחול בדשא ולקחת את הזמן, או אם לנסות מזלכם בהתגנבות איטית (או איטית פחות) מאחור. אופציה נוספת מאפשרת להשליך לבנים או בקבוקים למיקום אחר כדי שתוכלו ליצור את הסיטואציה האידיאלית עבורכם (יהי זה לברוח מהמקום או להרוג כמו שצריך). אתם כמובן מוזמנים לומר "פאק איט", לשלוף רובה ולירות לכל עבר, אבל אם אתם מעוניינים לסיים את המשחק בתוך פחות מ-4,000 שעות – אני בהחלט לא ממליץ על השיטה הזו.

מי שהתגנבות אינה לרוחו, ישמח לשמוע כי ניתן להנדס מוקשים ובקבוקי תבערה עוצמתיים – ולהשתמש בהם בקרב. לצערי, המצרכים להכנת הפצצות המתוחכמות הללו (ואחרות) הם יחסית נדירים, לכן חשבו טוב טוב מול מי אתם רוצים להשתמש בהם. כן אספר כי אין סיפוק גדול יותר מלראות קליקר או בן-אדם שאתם רוצים להרוג מתפוצץ לרסיסים בגלל מוקש שהטמנתם לו (רגע, ייתכן שאני הרע פה? נהההה).

אהבתי במיוחד את אפשרויות ההתאמה של המשחק, כנראה המתקדמות והמפורטות מסוגן. מלבד מיפוי חדש של הכפתורים ומוד מיוחד לבעלי לקות ראיה או לקות שמיעה, המשחק מאפשר להנדס כל אלמנט משחקיוּת שרק אפשר לחשוב עליו: כיצד תתנהג המצלמה, כמה רמזים (אם בכלל) אתם מעוניינים לקבל כשאתם תקועים, מה עוצמת הכיוון האוטומטי של הרובה (בסקלה של 1 עד 10), מה אתם רוצים שיוצג בתצוגה העילית (HUD), גודל וצבע הכתוביות, אופציה לוותר על הפאזלים (לטובת מי ששונאים לחשוב) ועוד עשרות פיצ'רים נוספים שקצרה היריעה מלהכיל בביקורת. כל זה לפני שהזכרתי את רמות הקושי שניתן להתאים באופן פרטני (מדרגת הקושי של האויבים ועד כמה יעילים החברים שלכם).

אפשרויות התאמה זה אמנם נחמד, אך המשחק הוא לא הליכה בפארק. את המסע שלי התחלתי בדרגה קשה, אולם כשלמדתי כי בקבוקי מולוטוב לא הורגים באופן מידי את המפלצות מסוג שאמבלר (שהן, למי שלא מכיר, חתיכת וואג'ראס להיתקל בו. גם אחרי שהם מתים הם מתפוצצים ומשחררים גז רעיל) – הורדתי לדרגה בינונית בתקווה לאזן בין הסיפור למשחקיות; אבל ככל שהתקדם המשחק והוא נהיה קשה יותר, ומצאתי את עצמי מזיע לא פעם אפילו בדרגה הבינונית. לא אתבייש לספר שקרב בוס ספציפי בחלקו המאוחר של המשחק אילץ אותי להוריד לדרגת קושי קלה על-מנת למנוע מהשכנים לשמוע אותי צורח 30 דקות נוספות – ולמרות זאת, גם אחרי שעשיתי זאת, אותו בוס (ימח שמו וזכרו) המשיך לעשות לי צרות. זה לא שאני גרוע, חלילה (שיחקתי לפחות ב-3 משחקי וידאו בחיי). פשוט אם רציתי לשחק דארק סולס, הייתי משחק משחק דארק סולס.

הבל היופי

ההנאה מהסביבות הנהדרות הללו מוכפלת בזכות יופיו העילאי של The Last of Us: Part 2. סטודיו Naughty Dog נחשב לנושא הדגל של חדשנות טכנולוגית במשחקי וידאו, ו-The Last of Us: Part 2 ממשיך את המסורת הזו. עזבו רגע את העובדה שהדמויות במשחק, שמגולמות בטכנולוגית לכידת-תנועה, נראות אנושיות יותר מתמיד – הפרטים הקטנים כאן פשוט מדהימים, וזה כולל חצ'קונים על העור וסלסול שיערות בית השחי. תגידו איכס כמה שאתם רוצים, אותי זה הרשים. יתרה מכך, כל היופי הזה לא משפיע על זמני הטעינה של המשחק אשר נשארים קצרים מאוד (ועוד שיחקתי בו על קונסולת הפלייסטיישן 4 המקורית העתיקה שלי). יתרה מזאת, האינטגרציה בין הקטעים הסינמטיים לקטעי המשחקיוּת היא כמעט ובלתי נראית. אפשר רק לפנטז איך המשחק ירוץ על ה-PlayStation 5.

אני לא יודע אם זה אפשרי (טוב, אני יודע שזה לא) אבל אם זה היה תלוי בי, הייתי מעניק אוסקר לשחקנים של The Last of Us: Part 2. אשלי ג'ונסון (אלי) וטרוי בייקר (ג'ואל) נהדרים פה כפי שהיו גם במשחק הקודם, ובפרט ג'ונסון שהביאה את דמותה של אלי לנקודות קיצון שדורשות להרעיף עליה כמה שיותר פרסים. היו דמויות ממשחקי וידאו שריגשו אותי, היו שהצחיקו אותי, היו שגרמו לי לרעוד – אך אלי הראשונה שגרמה לי לכל השלושה. תצורת המשחק שדפקה פה אשלי ג'ונסון צריכה להילמד בבתי ספר למשחק.

אה, וגם השאר סבבה. בולטת לטובה היא המצטרפת החדשה לקאסט, לורה ביילי (בקרוב נטשה רומנוף במשחק Marvel's Avengers, שם היא מתאחדת עם טרוי בייקר שיגלם את ברוס באנר). ביילי מגלמת דמות חדשה, אבּי, שהמילה "אמביוולנטיוּת" לא מתחילה לתאר את מה שאני חש כלפיה. זו אולי הדמות המורכבת ביותר בתולדות הזיכיון, והיא הונדסה כך שנשנא אותה ובהמשך נלמד לאהוב אותה – אך זה שהיא הונדסה איך שהונדסה, לא אומר שכך גם תרגישו כלפיה. ייתכן ותאהבו אותה, ייתכן ולא. דיבייטים בנושא יש די והותר ברשת, הרבה מהם רעילים ומסיתים את הדיון ממהות המשחק. אך אגיד (מלבד מה שאמרתי כבר בכתבה אודות גל השנאה כלפי המשחק) כי אם תרצו לגבש דעה על המשחק, שחקו בו במלואו.

סיפור על אהבה וחושך, וחושך, וחושך…

העוקץ בדבש הזה שנקרא The Last of Us: Part 2 קודר למדי. המשחק אפל, ומביא את הדמויות שלו לתחתית לפני שמגלים כי יש עוד לאן לרדת. במשחקים שהם 18+ אני, כמוכם, משחק מאז שאני בן 10. הרי מה זה קצת אלימות? אך ייתכן ו-The Last of Us: Part 2 הוא המשחק הראשון שאני מכיר שמצדיק את הגבלת הגיל, לאו דווקא בגלל האלימות הפיזית הנוראית בו (היא כן, אבל לא משהו שחובבי Mortal Kombat לא ראו קודם) אלא בגלל האלימות הנפשית. המשחק יגרום לכם, בנעליה של אלי, לעשות דברים שיתכן וידירו שינה מעיניים של גיימרים רגישים – ההרג במשחק ריאליסטי באופן מחריד וזה למעשה ההבדל בינו ובין אחרים. כשעמיתים של דמות שהרגע שיספתם את גרונה מוצאים אותה מוטלת על הריצפה, הם יצעקו את שמה כדי שתדעו שהרגתם בן-אדם ולא סתם דמות דיגיטלית. זה סדיסטי כפי שזה נשמע.

ייתכן והחיבה של Naughty Dog להוציא את הייצר הרע שלכם חצתה מספר קווים, כי אחרי שחווים כל-כך הרבה טלטלות נפשיות – מתישהו תהפכו לאדישים לכל המורבידיות הזו, מה שיפגום באימפקט ש-Naughty Dog קיוו ליצור. המשחק לא רק מותח את החבל הקודר אלא קורע אותו, מכין חבל חדש וקורע גם אותו. The Last of Us: Part 2 מכיל אמנם רגעים אופטימיים למכביר, הרבה מהם מקסימים באותנטיות שלהם, אבל בסופו של יום תזכרו בעיקר את הרגעים החשוכים.

אני לא אומר שזה לא בסדר מצד משחק בעולם פוסט אפוקליפטי להכיל רגעים מורבידיים, אבל משחק שהצטיין ברגעי האור שלו בתוך כל החושך, הפך למשחק שעושה טובה כשהוא מציג רגעים אופטימיים. קצת כמו אורח שמסרב ללכת אחרי שאתם כבר עייפים, The Last of Us: Part 2 נשאר כמה שעות אקסטרה, כאילו הוחלט להפיק גם את Part 3 על הדרך. לא אגיד שלא שמחתי ליהנות ממספר שעות בונוס עם אחד ממשחקי הוידאו הטובים שנוצרו, אך החוויה הייתה יכולה להיות אופטימלית יותר לוּ היו חותכים את השומן העודף.

אולם חרף הזמן הנוסף שהוא נשאר, והיותו קשה מהרגיל לפרקים – The Last of Us: Part 2 הוא אחד ממשחקי הוידאו מהטובים שנוצרו, אחד שמותח את גבול יכולותיה של קונסולת ה-PlayStation 4 המזדקנת ומציג רגעים מפעימים ביופיים וסינמטיים להפליא. גם אם לא תאמצו ללבכם את כל הבחירות הלא-שגרתיות של Naughty Dog, אני אישית שמח כי סטודיו משחקים שבנה זיכיון פופולרי בחר לא ללכת בדרך הבטוחה והקונבנציונלית, ויצר פה חוויה שאולי תאהבו, אולי תשנאו ואולי תרגישו את שניהם – אך אדישים בטוח לא תישארו בעת שיעלו כתוביות הסיום.

מפתחת: Naughty Dog

מפיצה: Sony

תאריך יציאה: 19 ביוני, 2020

ז'אנר: אקשן, הרפתקאות

זמין על: PlayStation 4

בוקר על: PlayStation 4

27/06/2020
The Last of Us: Part 2 – על גל השנאה וציוני המשתמשים

צאתו של משחק ההמשך המצופה, The Last of Us: Part 2 פילגה את עדת המעריצים לשניים: אלה ששונאים אותו, ואלה ששיחקו בו. לפני שאתם ממשיכים לקרוא, אל תדאגו, אין בכתבה הזו ספויילרים. אלא אם אתם מחשיבים "יש בני-אדם במשחק" כספויילר, כמובן.

כשעלו כתוביות הסיום של The Last of Us: Part 2, נשענתי אחורה על הכורסה ופלטתי אנחת רווחה. לא כי הסוף שמח או עצוב (תנשמו, לא מגלה) אלא משום שזו התגובה ההולמת ל-24 שעות ו-20 דקות בחברתו של משחק וידאו מהמשובחים שראיתי – משחק שהביא אותי לקצה גבול היכולת פעם-אחר-פעם, משחק שבמהלכו הדופק שלי עלה ל-200 והזיעה מכפות הידיים כמעט ומילאה את הכינרת. משחק שהוא רכבת הרים של אמוציות, ובחזית הטכנית אף מרחיב את הגבולות הגרפיים של קונסולת ה-PlayStation 4 המזדקנת (ועם זמני טעינה של שניות בודדות, מדהים). כן, ללא צל של ספק, The Last of Us: Part 2 הוא יצירת מופת. שום דבר, אבל שום (!) דבר, לא יכול להרוס לי את החוויה שהרגע סיימתי.

ואז נכנסתי לאינטרנט.

זה לא סוד שלפני תקופה קצרה דלפו ספויילרים מעלילת המשחק לרשת. אמנם לא ספויילרים רבים, והם חסרי הקשר בנרטיב הכללי (ועזבו שהסתבר כעת שחלקם לא נכונים), אך עבור מי שנחשף אליהם ותכננן להתנסות במשחק, החוויה שלו נפגמה. אולם ההמון הזועם בחר, ובכן, לזעום, והוא שלף קלשונים – סטודיו Naughty Dog ובמאי המשחק ניל דרוקמן (Neil Druckmann) חטפו מטחי אש דיגיטליים, וגיימרים רבים אף ביטלו (או טענו שביטלו) את ההזמנות המוקדמות שלהם. בד בבד, הקיצוניים שבאותם גיימרים החלו לקלל את הסטודיו כאילו ניל דרוקמן בעצמו נכנס אליהם הביתה ודקר להם את הכלב.

אבל האם זה מה שמגיע לסטודיו שהביא לנו את משחקי Uncharted, סטודיו שהציב רף חדש לקשר בין נרטיב ומשחקיוּת? הרי זה לא ש-Naughty Dog הוא חתלתול מסכן שלא עשה כלום; עם מטחי הביקורות אודות פרטי העלילה שדלפו, הגיעה גם ביקורת גם על תרבות הקראנץ' הידועה בעולם הגיימינג ובה עובדים נאלצים, בחודשים טרם צאתו של משחק כלשהו, לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה על-מנת לעמוד בדדליין.

Naughty Dog כמובן לא המציאו את תרבות הקראנץ'. רוב אולפני המשחקים, גדולים כקטנים, סובלים מאותם תנאים (או היעדר-תנאים), אולם כשהמשחק סוף סוף יוצא לשוק והוא מתגלה, למצער, בתור משחק טוב – קל יותר להפנות את המבט הצידה. אבל חבר'ה, מצטער לגלות לכם: גם האנשים שהביאו את Red Dead Redemption 2 לא זכו להשכיב את הילדים שלהם לישון. כמעט ואין סטודיו שעובדיו לא נפגעו מתרבות הניצול הקלוקלת הזו (אם כי יש דיווחים שדווקא ב-Ubisoft הולכים הביתה ב-17:00, שזה יתרון רק לחברה שיש לה 384119 אולפנים ברחבי העולם ובקרוב בטח גם שלוחה במאדים, Ubisoft Mars).

לכן Naughty Dog הפכו לשעיר לעזאזל כשהתברר כי עלילת The Last of Us: Part 2 שנויה במחלוקת, אך לרגע נדמה היה שהסערה שכחה: הביקורות על המשחק (וגם שלנו בדרך, לא לדאוג) עלו לרשת והקונצנזוס הוא כי מדובר ביצירת אמנות במקרה הטוב ו-"משחק סבבה" במקרה הרע. לרגע נדמה היה כי Naughty Dog יצאו מהתופת.

אלא שאם תיכנסו גם כעת לרשת, יהיה זה Reddit, Twitter, Twitch, תגובות ב-YouTube או MySpace – אתם עשויים לטעות ולחשוב שמדובר במשחק הכי גרוע בכל הזמנים. הפער בין ציון המבקרים של המשחק ב-Metacritic (שנכון לכתיבת שורות אלו עומד על 95) ובין הציון של הקהל (3.7. אאוץ') הוא פער גדול. הייתי אומר שהוא הפער הכי גדול שאי פעם נראה בתעשיית המשחקים, אבל לא באמת בדקתי – ממש כמו אותם גיימרים שמיהרו להעמיס את Metacritic בביקורות שליליות על אף שלא בדקו אותו או שיחקו דקה אחת מהמשחק.

ואל תטעו: רובם באמת לא שיחקו ב-The Last of Us: Part 2. שרשורים אודות סוף המשחק זכו למאות תגובות דקות בלבד אחרי שהמשחק יצא לאוויר העולם, תגובות שלא מפרטות כלום מעבר ל-"איזו אכזבה" ו-"לא קונה יותר שום דבר של Naughty Dog". רק כשהחלו לצוץ דיונים של מעט הגיימרים שאשכרה סיימו אותו, ניתן להיווכח שהמצב לא כזה נורא: אמנם יש מי שעדיין מבקרים אלמנטים מסוימים במשחק (מה שלגיטימי) אך השיח הרבה פחות מתריס.

לכן אם אתם מאלה שמעוניינים להרים את המשחק אבל חוששים – אל תיכנעו לשינאה העיוורת. נסו לקרוא מה יש למבקרים המקצועיים לומר (או תשאלו את אימא שלכם. תנו לה הזדמנות, היא אישה חכמה), סמכו על האינסטינקט שלכם או פשוט בִדקו בעצמכם. הרי גם אם הסיפור באמת יתברר ככזה שיגרום לכם לרצות להקיא, עדיין מדובר ב-Naughty Dog. לכל הפחות, צפויה לכם חוויה סינמטית גדולה מהחיים.

אני יודע זאת, כי גם אני נחשפתי לספויילרים. גם אני כעסתי. גם אני בכיתי (אבל זה כי דרכתי על לגו וזה כאב). אולם נתתי הזדמנות למשחק שעבורו המתנתי כל-כך הרבה שנים, וגיליתי ש-5 שורות ספויילר אודות נרטיב בן 24 שעות ו-20 דקות – בהחלט לא עושות צדק לאותם אלפי העובדים שעמלו רבות (כאמור, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה) כדי להביא לנו מוצר נהדר.

23/06/2020
The Last of Us Part 2 – על משחקיות משודרגת ואימרסיבית

כחלק מסדרת סרטונים שחברת Naughty Dog מכינה לקראת היציאה של המשחק The Last of Us Part 2, קיבלנו אתמול סרטון שמתאר את הלך המחשבה במשחקיות החדשה של הכותר. כבר בחשיפות הראשונות של המשחקיות היה ברור לגמרי שיש שינוי מהותי בנושא, והסרטון שם במילים את מה שראינו בעיניים.

במשחקיות החדשה יש אלמנטים שמוכרים לנו מהמשחקים הקודמים, אך גם כמה חדשים. בעוד שברוב המשחק הראשון שיחקנו את דמותו של ג'ואל, דמות מבוגרת גם אם לא צעירה במיוחד, הפעם נשחק בעיקר (ואולי רק, עוד נראה) את דמותה של אלי. ביחס לג'ואל, אלי יותר חלשה ופחות גבוהה וחסונה, אך גם הרבה יותר זריזה.

מתכנני המשחק רצו לתת לאלי את האפשרות להתבסס על היתרונות הטבעיים שלה כך שתוכל להתמודד בכבוד עם האתגרים שמציבים אנשים מבוגרים ומסוכנים או נגועים מפלצתיים. למשל, אלי תוכל להתחמק מהתקפות שמגיעות לכיוונה, ולעיתים אף תוכל להנחית מכת נגד, זאת עקב זריזותה וגובהה הנמוך.

כמו כן, הוספה האופציה לקפוץ ולהתמקם במקומות שונים וגבוהים יותר (I have the high ground!), מה שמאפשר לאלי להסתמך על הסביבה שלה ולקבל פרספקטיבה שונה לאזור אליו היא מתגנבת וגולם בו אפשרויות התנקשות מגוונות. עוד דרך בה אלי תשתמש בסביבה שלה תהיה על ידי האפשרות לזחול מתחת למבנים שקרסו או מכוניות נטושות וכן דרך דשא גבוה. כמובן, אם האויב מחפש אחריכם ייתכן שלהתחבא במקום אחד בלי לזוז עשוי להביא אתכם ללכידה, כי הם יחפשו גם במקומות האלה.

כמו ג'ואל, גם אלי תוכל ליצור דברים מהחפצים שהיא מוצאת סביבה, לשדרג את היכולות והנשקים שלה, לפעמים אפילו תוך כדי תנועה. כמו בכל משחק הישרדותי, תכנון הכלים שבידיכם בצורה נכונה יכול לקבוע את המשך קיומכם במשחק. עכשיו שהעולם יהיה הרבה יותר פתוח בהשוואה לראשון, תצפו למצוא דברים גם במקומות שלא חשבתם לחפש.

בנוסף, השינוי שיהיה אולי הכי מהותי, הוא הנרטיב. בעוד בכותר הראשון היה קו עלילה ברור ומבחינה עלילתית עברתם בדיוק איפה שהיוצרים רצו שתעברו במהלך המשחק, בכותר השני אולי לא תראו כל מה שיש למשחק להציע. בעולם החדש תוכלו לפספס לגמרי קטעי סיפור, דיאלוגים ואפילו קרבות מסויימים.

כל הדברים האלו רק מוסיפים לאימרסיביות של העולם – הפעם לא מדובר בהליכה מקרב לקרב, לסצנה לסצנה (לא שסבלתי במשחק הראשון). ניכר כי יש הרבה מחשבה בתכנון השלבים ובעידוד הכולל לחקור את העולם הפוסט-אפוקליפטי של The Last of Us Part 1, ואני מצפה להרבה רגעים מתוחים, יפים ומרגשים במשחק הזה. המשחק The Last of Us Part 1 מגיע אלינו ב-19 ביוני 2020, ויהיה זמין כרגע רק על PlayStation 4 ועתיד לצאת גם לקונסולת הדור הבא.

21/05/2020
PlayStation – סוני מציעה החזרים כספיים על המשחקים שנדחו בעקבות המצב

בשבוע שעבר חברת המשחקים Naughty Dog שחררה הצהרה לפיה המשחק המצופה The Last of Us Part II שהיה אמור לצאת בחודש הבא, נדחה עד להודעה חדשה, ובכך אכזבה מיליוני מעריצים שחיכו למשחק ההמשך.

היום המפיצה Sony Interactive Entertainment הודיעה כי שחקנים שהזמינו את הגרסה הרגילה או את גרסת ה-Deluxe, דרך החנות הדיגיטלית יקבלו החזר מלא על הקנייה. בנוסף לכך, שחקנים שהזמינו את המשחק Iron Man VR שאמור היה גם הוא לצאת בחודש הבא, יקבלו החזר מלא באופן אוטומטי, ולא יצטרכו לפנות לתמיכה של Sony.

הגרסאות הדיגיטליות של שני המשחקים, The Last of Us Part II ו-Iron Man VR, ירדו מהחנות הדיגיטלית של PlayStation, מה שאומר שלא ניתן לרכוש אותם מחדש. עם זאת, עדיין ניתן לקנות מספר אוואטרים עם פניהם של גיבורי המשחק, כולל פניה של גיבורת המשחק אלי, וכמו כן, גם ערכת נושא של המשחק ל-PlayStation 4.

כזכור, The Last of Us Part II יתמקד בדמותה של אלי, ובחייה כמה שנים לאחר אירועי המשחק הראשון, כאשר היא נמצאת בכפר באיזור מושלג עם מספר שורדים נוספים. לפי הטריילר, נראה שגם ג'ואל יהווה חלק משמעותי במשחק מבחינה עלילתית, גם אם לא נזכה לשחק אותו. כמו המשחק הקודם, נראה שגם המשחק הזה יתמקד בהתגנבות והריגה מאחור אך גם בקרב יריות פנים מול פנים.

Iron Man VR הוא משחק שבו תיכנסו לחליפתו של הגיבור האהוב של Marvel ותוכלו להילחם בדרואידים שתוקפים את מטוסו של טוני סטארק. מהטריילר ניתן לראות שבמשחק יש אפשרות לעוף ולירות לייזרים דרך החליפה של Iron Man. זה המשחק השני שבו Sony ו-Marvel משתפים פעולה, כזכור המשחק הראשון היה Marvel's Spider-Man שיצא בשנת 2018 ונחשב כאחד ממשחקי השנה שלנו.

בראיון ל- Playstation Blog, מנהל חברת Naughty dog ניל דורקמן (Neil Druckmann) אמר כי הוא מאוכזב מכך שהמשחק נדחה, לא פחות מהמעריצים. "כשעובדים על משהו כל כך הרבה זמן, ולא ניתן לחכות עד שאנשים יקנו אותו, עצירת התקדמות המשחק זה קשה". לצערנו, אין כרגע תאריך יציאה מחודש למשחק, ונראה שנצטרך לחכות הרבה זמן עד שנוכל לשחק את The Last of Us Part II ו-Iron Man VR.

07/04/2020
The Last of Us – הוכרזה סדרת טלוויזיה חדשה מהיוצרים של צ'רנוביל

בעוד חודשיים, משחק ההמשך המצופה למשחק The Last of Us צפוי לצאת, אחרי דחיה. לשמחתנו, משחק ההמשך הוא לא הדבר היחיד שיש לצפות לקראתו – מפתחת סדרת המשחקים The Last of US הכריזה על סדרה חדשה ברשת HBO שתופק על ידי כותב המשחקים וסמנכ"ל החברה ניל דרוקמן, וקרייג מאזין, היוצר של סדרת Chernobyl.

אחרי שמיצינו את גיבורי העל, נראה שהשנה האחרונה היא השנה לסרטים וסדרות שמבוססים על משחקי וידאו. קיבלנו סרטים כגון Detective Pikachu, או Sonic the Hedgehog, והכרזה לסרט חדש לסדרת Borderlands. גם בזירת הטלוויזיה לא חסרה נגיעה במשחקים, עם סדרות כמו Castlevania או Devil May Cry שעתידה לצאת בהמשך, ו-The Witcher, שאמנם מבוססת על הספרים, אבל קיבלה רלוונטיות בעיקר בזכות הצלחת המשחקים. לאלה עתידה להצטרף הסדרה החדשה של The Last of Us מבית HBO.

סדרת הטלוויזיה של HBO צפויה להציג את עלילות המשחק הראשון והסיפור של ג'ואל ואלי וההתמודדות שלהם עם העולם שאחרי המגיפה. לפי הדיווח האקסקלוסיבי של The Hollywood Reporter, הסדרה עשוייה להכיל גם התייחסויות למשחק ההמשך, The Last of Us Part II.

את הסדרה יכתבו ניל דרוקמן (Neil Druckmann), הכותב מאחורי המשחקים וסמנכ"ל המפתחת Naughty Dog, וקרייג מאזין (Craig Mazin), הכותב והיוצר של הסדרה המצליחה Chernobyl. זהו לא מהלך שגרתי שבו כותב המשחקים מצטרף לכתיבת הסדרה, אבל זה אומר שלמעריצים יש הרבה למה לצפות מהסדרה. מנגד, אם המשחק יצליח להעביר את אווירת האימה והסכנה של Chernobyl, תהיה לנו סדרה מאוד מוצלחת.

לדרוקמן ומאזין יצטרפו המפיקים קרולין שטראוס (Carolyn Strauss), שהפיקה סדרות רבות של HBO, ואוון וולס (Evan Wells), נשיא Naughty Dog.

בראיון בחשיפת הסדרה, מאזין ציין שהוא מעריץ את דרוקמן וסיפר כי ההזדמנות ליצור אדפטציה לטלוויזיה של המשחק היה חלום שלו במשך שנים. גם דרוקמן התייחס להבנה והעמקה של מאזין ב-The Last of Us. "עם Chernobyl, קרייג ו-HBO יצרו יצירת מופת מותחת, מלחיצה, ומרגשת. אני לא יכול לחשוב על שותפים מתאימים יותר כדי להביא את הסיפור של The Last of Us לחיים בתור סדרת טלוויזיה."

סדרת הטלוויזיה עוד לא קיבלה תאריך יציאה, אבל אני יודע שאני ועוד רבים מכם בוודאי יצפו לה בקוצר רוח. עד אז, כנראה שלא נקבל דחיה של משחק ההמשך, The Last of Us Part II, שיצא אקסקלוסיבית ל-PlayStation 4 ב-29 למאי.

05/03/2020