Assassin’s Creed Shadows – סוף סוף יפן, אבל לא בדיוק איך שדמיינתם

Assassin’s Creed Shadows מממש את חלום המעריצים עם מסע ליפן הפיאודלית של המאה ה-16, ומציג עולם ויזואלי מרהיב ושני גיבורים הנאבקים בקונפליקט פוליטי ומוסרי. המשחק סובל מעלילה צפויה, עולם פתוח ריקני עם פעילויות חוזרות, ומערכות קרב והתגנבות שאיך לומר, יכלו להתאמץ יותר. למרות רגעים מרגשים ויכולת התגנבות משופרת, Shadows הוא משחק סביר בלבד שמספק חוויה מהנה לחובבי הסדרה וסמוראים, אך נופל מהציפיות לעומק וחדשנות, ומשאיר תחושה של פוטנציאל לא ממומש.

Ubisoft סוף סוף מגשימה את החלום הוותיק של מעריצי הסדרה, ומביאה את Assassin’s Creed אל יפן הפיאודלית – תקופה ועולם שנדמה שנוצרו במיוחד עבור סדרת התגנבות וחרבות. אבל האם Assassin's Creed Shadows מצליח לאזן בין הפנטזיה הסמוראית לבין הזהות של הסדרה שכולנו מכירים? התשובה, כמו הרבה דברים במשחק הזה, מורכבת.

עלילה קלילה, והיא לא תסעיר אתכם

העלילה מתרחשת ביפן של המאה ה־16, בתקופה סוערת של מלחמות פנימיות ומאבקי כוח. שני הגיבורים – יאסוקה (Yasuke), לוחם ממוצא אפריקאי שהגיע ליפן כעבד של הפורטוגזים, ונאואה (Naoe), שינובי יפנית – מוצאים את עצמם נשאבים לתוך קונפליקט רחב יותר, שבו הם מנסים להשיב סדר וצדק תוך כדי התמודדות עם שליטים מושחתים, מלחמות אזוריות, וסודות מהעבר שלהם. השניים שונים באופי, במעמד ובשיטות – אבל נאלצים לשתף פעולה כדי לחשוף רשת של מניפולציות פוליטיות וצבאיות שמאיימת לקרוע את יפן מבפנים.

הסיפור המרכזי של Shadows סביר – הוא לא משעמם, אבל גם לא מרתק. מדובר בעלילה צפויה יחסית לחובבי הז'אנר, כזו שנוגעת בנושאים המוכרים של כיבוש, חופש, צדק אישי וקונפליקט מוסרי – אבל לא מצליחה להפתיע או לחדש. השילוב בין שתי הדמויות עובד היטב על הנייר – יאסוקה, לוחם כבד שמסתער חזיתית, מול נאואה, מתנקשת זריזה וחשאית – אבל בפועל, נראה שהבלגן שמסביב לבחירתו של יאסוקה כדמות ראשית הביא לכך שהוא כמעט אף פעם לא חובה – למעט במשימות הספציפיות של הסיפור האישי שלו.

הדיאלוגים עצמם לא עמוקים במיוחד, אך כן מצליחים לייצר מדי פעם רגעים נעימים או מרגשים – כמו המפגש הראשון בין יאסוקה ונאואה, או אינטראקציות מסוימות עם דמויות משנה. הבעיה היא שהמשחק עמוס כל כך בתוכן וסיפורי צד, שלפעמים קשה לעקוב אחר הקו העלילתי המרכזי. התחושה היא שהסיפור כולו מתפזר – רגע אחד במרד טקטי, רגע אחר בליווי דמות איזוטרית, בלי קו רגשי יציב שמחזיק את הכל יחד.

שני גיבורים – שתי חוויות, לא תמיד משלימות

ההתפזרות הזו מתבטאת גם במשחק בשתי דמויות, ולפעמים זה מרגיש לא מאוזן בלשון המעטה. למשל, ברמת הקושי הגבוהה ביותר, לנסות להיכנס עם יאסוקה לטירה ענקית מלאה באויבים זה מתכון בטוח לתסכול. מהר מאוד אתה מוקף, מוגדר כמבוקש (עוד מערכת שניגע בה בהמשך), ונאלץ להתרוצץ ולהתחמק רוב הזמן – במקום להילחם. לעומת זאת, המשחק עם נאואה פשוט מרגיש נכון יותר – נכנסים בשקט, מחסלים באלגנטיות ומגיעים למטרה כמעט בלי לעורר התנגדות.

בקרב עצמו, שאגע בו יותר בהרחבה בהמשך, ההבדל המרכזי בין השניים אינו עוצמת הנזק – אלא בעיקר ביכולת הספיגה וההתמודדות עם עימותים פתוחים. יאסוקה בנוי לספוג, נאואה בנויה להתחמק. ייתכן שברמות קושי קלות יותר יאסוקה מאפשר לנקות גלים של אויבים בקרב פתוח, אבל במציאות של המשחק כפי שאני חוויתי אותה – נשארתי עם שאלה אחת שלא נותנת מנוחה: האם יש בכלל מקום לסמוראי במשחק שנבנה סביב מתנקשים?

עולם פתוח יפהפה, אבל ריקני ומתסכל

Assassin’s Creed Shadows מציג את העולם היפה ביותר ש־Ubisoft יצרה עד כה – נופים עוצרי נשימה, מחזורי עונות שמשפיעים על סביבות שלמות, ותחושת אותנטיות יפנית שקשה להתעלם ממנה. אבל מתחת לכל השכבות הוויזואליות האלה מסתתרת בעיה מהותית: העולם פשוט ריקני – ואפילו יותר מזה של Valhalla.

כבר בתחילת המשחק מצאתי את עצמי נמשך לאייקונים המוכרים – סימני שאלה, קברים, אתגרים – מתוך ציפייה לתגליות חדשות, ציוד חזק או יכולות ייחודיות. בפועל, מהר מאוד התברר שמדובר במקבץ פעילויות שחוזרות על עצמן שוב ושוב, עם תגמול מינימלי ולא מספק.

המשחק כן מתמרץ לחקור; מקדשים, קברים ואתגרים ברחבי העולם מעניקים Knowledge Points – שאותן תצטרכו לאסוף בכמות מספקת כדי לפתוח רמות חדשות בעץ היכולות. בכל רמה חדשה תוכלו לבחור יכולת אחת בלבד מתוך כמה אפשרויות, כך שההתקדמות מרגישה איטית ומחושבת מצד אחד, אבל מצד שני גם דורשת לא מעט גריינד.

פעילויות מסוימות גם מספקות משאבים חשובים, הדרושים לשדרוג הציוד או בניית המחבוא, כך שבפועל השחקן נדחף לחזור שוב ושוב על אותן פעילויות – גם אם הוא לא באמת נהנה מהן (או כמו שאמרתי, גריינד). אציין שוב שמדובר על עולם מאוד-מאוד גדול, וכשהמשחק רק יצא הסוס שלכם לא ידע לעקוב אחרי המסלול שקבעתם לו, זאת לעומת משחקי עולם פתוח אחרים כמו Rise of the Ronin. העדכון האחרון הוסיף זאת למשחק וכעת ההתניידות בעולם עדיין איטית אבל לפחות אוטומטית.

החדשות הטובות? מערכת ההתגנבות החדשה סוף־סוף מרגישה מהודקת יותר: אפשר לכבות מקורות אור, להתחבא בין שיחים או בארונות, ולתכנן מהלכים שמרגישים כמו התנקשות אמיתית. נאואה זורחת כאן, ומביאה איתה את אחד הביטויים הכי טובים שראינו בסדרה למשחק חשאי. אולם גם כאן יש בעיה. ה־AI של האויבים לא עקבי: לפעמים אויבים יבחינו בכם מקצה המפה, ולפעמים תורידו שומר ממש מתחת לאף של מישהו אחר והוא ימשיך בסיבוב כאילו כלום. זה שובר את האשליה בדיוק כשאתה הכי רוצה להרגיש כמו מתנקש מיומן.

הרבה מערכות – מעט מימוש

Assassin’s Creed Shadows עמוס במערכות שנועדו להעשיר את העולם ולהכניס עומק לגיימפליי, אך רובן מרגישות כאילו נעצרו בחצי הדרך. כך למשל, מערכת המבוקש נראית בתחילה מהותית: כל פשע או קרב חזיתי גורם לדמות הפעילה להפוך למבוקשת באותו מחוז, מה שמוביל לכך ששומרים ותושבים יתקפו אתכם מיידית. בהתחלה זה הרגיש כמו אילוץ מעניין שמכריח אותי לעבור לשחק בדמות השנייה (סטטוס המבוקש מתאפס רק עם שינוי עונה), אבל מהר מאוד מתברר שניתן פשוט לשלם סכום זניח בעיר הקרובה כדי למחוק את כל הבעיה – והמערכת כולה מאבדת משמעות.

המחבוא, לעומת זאת, מרגיש מפורט ומרשים. יש שחקנים שכבר הצליחו ליצור שם אזורים מעוצבים להפליא. אני פחות מהטיפוסים היצירתיים, אז פשוט זרקתי את המבנים בנקודות נוחות ושדרגתי אותם בהקדם. השדרוג הכי משמעותי בעיני הוא של ה־Forge, שכן בלעדיו אי אפשר לשדרג את הציוד, ואם לא תעשו את זה, תמצאו את עצמכם מהר מאוד מאחור.

דווקא מערכת הציוד היא אחד הפספוסים הגדולים של המשחק. על הנייר יש פה פוטנציאל עצום: לכל פריט ציוד יש יכולת משלו, ואפשר אפילו להוסיף יכולת שנייה אם מצאתם את ה-Engrave המתאים. בפועל, כבר אחרי 20 שעות מצאתי את עצמי מחליף מעט מאוד ציוד. אפשר להשיג בקלות ציוד נדיר שאפשר לשדרג עד הסוף, מה שמייתר כמעט לחלוטין את הציוד הנפוץ יותר. בגדול, ברגע שמצאתם פריט חזק עם יכולת שאתם אוהבים – אין באמת סיבה להחליף אותו, והמערכת כולה נתקעת.

זה אולי ישמע קטנוני, אך כשהמשחק רק יצא לא ניתן היה לבחור מספר חפצים ולהרוס את כולם ביחד כדי לקבל משאבים. דבר זה תוקן בעדכון וכעת זה אפשרי, ומדובר בשיפור איכות חיים די רציני.

קרבות דרמטיים – אבל רק על פני השטח

מערכת הקרב במשחק נשענת על שני סגנונות שונים מאוד: יאסוקה מביא איתו עוצמה גולמית וכלי נשק כבדים כמו נגינטה וקטאנה ארוכה, בעוד נאואה נשענת על תנועה זריזה, כלי נשק קלים והתמקדות בהתגנבות. מבחר הנשקים מרגיש ייחודי ומגוון ולכל דמות יש מאגר נשקים ייעודי שמתאים לסגנון שלה. כל כלי נשק מרגיש שונה – מבחינת משקל, טווח וקצב התקפה – וזה בהחלט מוסיף עומק למערכת. אבל עדיין, עיקר סגנון המשחק נגזר ישירות מהדמות עצמה.

יש לומר שהמערכת כן שודרגה לעומת משחקים קודמים בסדרה, עם הוספה של Posture Attacks – מתקפות חזקות במיוחד שמתבצעות בלחיצה ארוכה על כפתור ההתקפה. הן מסוגלות לשבור הגנות, להוריד כמות מכובדת של חיים, ובעיקר מרגישות טוב לשימוש. מערכת הקרב עצמה סבירה ומספקת, אך לא מעבר לכך. היא מנסה לתגמל שחקנים בעלי מיומנות גבוהה באמצעות חסימות מדויקות והתחמקויות מתוזמנות – וזה אכן עובד לא רע מול אויבים בודדים.

אולם, ברגע שהקרב הופך לרב משתתפים, כל התחכום הזה מתפרק. התחמקות מושלמת מאויב אחד לא עוזרת כשהחמישה הבאים תוקפים אותך בו־זמנית, והקרב מדרדר מהר מאוד למרדף סטייל הפרד ומשול במקום לקרב טקטי או מהנה באמת. בגדול, מערכת הקרב מנסה לגרום לשחקן להרגיש שהיא עושה משהו טוב, אבל לא מצליחה להעביר את המסר בצורה משכנעת.

יפן היא חלום, Shadows פשוט… בסדר

Assassin’s Creed Shadows הוא משחק טוב, לא מדהים ולא גרוע. אם אתם חובבים של הסדרה, סביר להניח שתמצאו בו את הגרסה הטובה ביותר של העידן החדש (מאוריג'ינס והלאה). אם אתם חובבי משחקי סמוראים – כמוני – יש כאן רגעים שבהחלט יכולים לספק הנאה.

מדובר במשחק יוביסופט קלאסי: עולם יפהפה, מערכות רבות, גיימפליי ממכר לפרקים – אבל גם תחושת חזרתיות, עומק חלקי, ויותר מדי רעיונות שלא קיבלו את הביצוע שמגיע להם. כמי שביקר ביפן בעצמו, היו גם רגעים שהצליחו לגעת בי – כשטיפסתי על טירת אוסקה בתוך המשחק, לא יכולתי שלא לעצור ולהגיד לעצמי: "וואו, הייתי פה."

אך בכנות? אלמלא היה מדובר במשחק שמתרחש ביפן – ייתכן מאוד שהייתי מפסיק לשחק בו הרבה לפני.

עותק הביקורת של Assassin's Creed Shadows נרכש על ידי המסקר.