Paper Mario: The Thousand-Year Door ביקורת – ההצגה חוזרת

הקאמבק של Paper Mario: The Thousand-Year Door אחרי שנים רבות מציג משחק ססגוני ומשעשע עם קרבות כיפיים ומלאי גיוון, סיפור לא רע בכלל וחידות קלילות אך מלאות יצירתיות. הוא אפילו היה מקבל נקודות נוספות אם הוא לא היה גורם לי לרצות לעשות אוריגמי במקום להיכנע שוב ושוב לאופי המרוח שלו.

המשחק Paper Mario: The Thousand-Year Door הגיע לראשונה לעולם בשנת 2004 לקונסולת ה-GameCube. כעת, כאשר המשחק מגיע לנינטנדו סוויץ' נוכל לבחון אם מיחזור מתאים לנייר מהסוג הזה.

מריואיד-וניה

כמו בהרבה ממשחקי מריו, נבלה את זמננו באיסוף כוכבים למטרת הצלת העולם, הנסיכה פיץ' ומה שביניהם. במקרה שלנו, חיפוש תמים אחר אוצר אבוד שנעול מאחורי דלת אלף-השנים מוביל את מריו לתוך קלחת רותחת עם השלכות גורליות. ככל שנתקדם בסיפור ובאיסוף הכוכבים נגלול יותר ויותר ממה שקורה מאחורי הקלעים ויותר חשוב, מאחורי הדלת המסתורית הזו.

עלילת המשחק די טובה, באופן מפתיע; גם הסיפורים הספציפיים שמתרחשים באזורים השונים מעניינים ומשעשעים וגם קו הסיפור הראשי שעובר כחוט השני בכל דף במשחק מצליחים לקלוע ולהיות מספיק מעניינים כך שארצה להמשיך להתקדם. הכל מתובל כמובן בהומור כיפי, ובמיוחד הומור עצמי שממש נהניתי ממנו.

במהלך המשחק מריו יחקור אזורים שונים במפה, ויאסוף חברים למסע. כל חבר חדש ייתן לו יכולת חדשה ומרעננת שבעזרתה הוא יוכל להתקדם במסע שלו ואף לחקור אזורים קודמים שהיו נעולים בפניו בעבר. אלמנט המטרוידוניה משתקף גם בחפצים חדשים שמריו מוצא או ב"קללות" שמוטלות עליו ומאפשרות לו לעשות דברים מביכים כמו להתקפל למטוס נייר. כן, זה מביך, אל תשאלו למה.

היצירתיות היא החבר הטוב שלכם במשחק הזה, והיא נתמכת על ידי היכולות הללו של מריו וחבריו. להרבה חידות יש פיתרון מאוד פשוט אך יצירתי בדרכו שלו, ולאנשים שחדשים בתחום יהיה אפילו יותר כיף לפתור אותן מאשר למי שכבר שיחק משחק או שניים. בכל זאת, תמיד כיף לראות שהניחוש שלי קלע למטרה ושהצלחתי להבין מה המשחק רוצה, לפעמים עוד לפני שהוא אפילו רמז לי.

מצד שני, המשחק הרגיש שהוא ארוך, ואפילו ארוך מדי. הרבה פעמים שלחו אותי מקצה אחד של המפה לקצה השני שלה סתם בשביל לפתור חידה מאוד-פשוטה, וביאס אותי שמבזבזים לי את הזמן על דבר כזה מטופש. כאמור – אין לי בעיה עם פשטות החידות בעצמן, בטח כשאני זוכר שקהל היעד הוא הגילאים הצעירים יותר, אבל הכישרון הזה למרוח את הזמן, שאולי היה מאוד מקובל במשחקים של פעם, בעיני לא עובר מסך היום.

בית הנייר

ואם מדברים על מסכים – כל קרב ב-Paper Mario: The Thousand-Year Door מתחיל בפתיחת מסכי תאטרון. הקרבות מתרחשים על במה, עם קהל, תפאורה והכל (שיכולה ליפול עליכם, על האויבים שלכם או על כולכם גם יחד). הסטינג הזה מאוד חמוד ונותן גם לקרבות היותר מאתגרים נופך קליל יותר.

אבל בואו לא נדפדף מהר מדי ונתמקד רגע. מערכת הקרב של המשחק היא קרבות בתורות, בה ילחמו לרוב מריו ואחד מחברי הצוות מול אויבים שונים. למריו וחבריו יש מתקפות בסיסיות אותן ניתן לבצע ללא תשלום וגם יכולות מיוחדות עליהן תצטרכו לשלם בפרחים (FP – Flower Points). המתקפות יכולות להשפיע אחרת על אויבים שונים, למשל – מתקפת הקפיצה של מריו יעילה מול מעופפים אך הוא לא יכול להגיע אליהם עם הפטיש שלו כל עוד הם למעלה. אל דאגה – מהר מאוד ניתן ללמוד ולהבין אילו מתקפות יעבדו ואילו לא ולאיזה חבר צוות כדאי להחליף בכל קרב.

לכל מתקפה שתבחרו, רגילה או מיוחדת, יהיה גם איזשהו אינפוט שתצטרכו לתת בעזרת הכפתורים או הג'ויסטיקים בתזמון מסויים. מצד אחד זה מגביר את המעורבות שלכם בקרב אבל זה גם קצת מתיש אם צריך לעשות עכשיו 20 קרבות ברצף. בכל אופן, בעוד במתקפות מסויימות אינפוט לא נכון פשוט לא ייתן לכם בונוס, במתקפות אחרות הוא יבטל את המתקפה, אז צריך להיות בקשב.

כיאה למשחקי מריו, תוכלו להשתמש בחפצים שונים שיעזרו לכם לתת יותר נזק לאויבים, להתרפא ועוד מגוון של דברים. בדרך כלל השתמשתי בחפצים בקרבות שרציתי לסיים ממש מהר, ולרוב באמת שלא היה צריך. בכל זאת, זו תוספת שמאפשרת עוד גיוון בסגנון המשחק. בנוסף, תוכלו להשתמש ביכולות אולטימטיביות שהמגוון שלהן יגדל ככל שתאספו יותר כוכבים. אחרי שימוש במתקפה כזו תצטרכו למלא את המד על ידי תשואות הקהל ולקוות שהוא לא יזרוק עליכם אבנים. למרות שאתם עשויים מנייר, ונייר מנצח אבן. הכל מוזר פה.

הקרבות במשחק היו החלק הכי מהנה, ותמיד חיכיתי לראות איזו מתקפה חדשה יביא לי חבר הצוות הבא, או איזו יכולת אולטימטיבית נקבל אחרי הכוכב הבא שאאסוף. גם האויבים רבים ומגוונים, וזה עוד לפני שאני מדבר על הבוסים שפשוט כיף להילחם בהם. יש לזכור שעם כל הגיוון, המערכת הזו עדיין די פשוטה – לא הייתי צריך שום קרב חוזר במשחק, והוא מאוד סלחן לטעויות, אך בעיני זה לא מוריד מההנאה שניתן לשאוב ממנו.

כמו ציור

אתם לא צריכים אותי כדי שאומר לכם ש-Paper Mario: The Thousand-Year Door נראה ממש כמו ציור. הצבעים חיים וחזקים, הכל חד וברור והתפאורות מקסימות. היה כיף מאוד למצוא הרבה מהדברים שהחביאו באמצעות קיפולי נייר מהפכניים ואחיזות עיניים, ואני בטוח שעוד לא מצאתי את כל הסודות. עיצוב הדמויות של המשחק מאוד חמוד, ואני מדבר על כל הדמויות (טוב, כמעט). גם מריו וחבריו, גם האויבים, וגם כל דמויות הרקע שמעשירות את המשחק בצבעוניות שלהן. בייחוד אהבתי איך שהצליחו להתאים קולות גנריים לכל דמות בצורה שממש משקפת את האופי והמראה שלה.

המוסיקה במשחק גם נהדרת, ובפרט בקרבות, שם היא מקבלת קצב שסחף אותי למערכה. אם אתם פריקים של נוסטלגיה, תמצאו באיזה שלב משהו שיאפשר לכם להחליף בין המוסיקה המחודשת למוסיקה המקורית של המשחק, שזה חביב ואפילו די מקובל במשחקים מחודשים. בנוסף, הוסיפו כמה פיצ'רים של איכות חיים למשחק אבל לא משהו שממש היה חסר לי. הייתי מעדיף שהם יקצרו את המריחות הבאמת מתישות שהכניסו למשחק; אם הוא היה קצר יותר אולי הייתה לי מוטיבציה להשלים את כל התוכן של סוף המשחק.

אז אם נקפל את הכל לפסקה אחת, Paper Mario: The Thousand-Year Door משחק שהחסרון היחיד שלו בעיני הוא שהאורך שלו גורם לי לתהות אם הייתי סובל יותר מ-paper cut. מעבר לזה, הוא קליל, מצחיק וצבעוני עם הרבה תוכן ושפע של יצירתיות. אני בהחלט יכול להבין למה החליטו להביא אותו חזרה לאקרנים אחרי 20 שנים ארוכות.

עותק הביקורת של Paper Mario: The Thousand-Year Door סופק על ידי נינטנדו ישראל.