Doom: the Dark Ages ביקורת: כל מכונת מלחמה צריכה מגן

טיפה יותר מ5 שנים עברו מאז צאתו של המשחק הקודם בריבוט של Doom. בדומה ל-Eternal גם Doom: the Dark Ages מציג מכניקות חדשות שמתקשרות ועובדות ביחד אחת עם השנייה לכדי יצירה של ריקוד אקשן כאוטי ומכוון. מה ששם רגליים לריקוד זה מגוון נשקים מוזר, שלבים גימיקיים שבהתחלה נראו מרגשים וחקר לא מוצלח במיוחד.

Doom: the Dark Ages שם אותנו שוב במגפיו עטויי הפלדה של ה- Doom Slayer במשחק השלישי בסדרת הריבוט של המותג. הפעם אנחנו מצויידים במגן עשיר ביכולות, נשקים חדשים ומהירות תזוזה. אולם זה לא פוגע בתחושת האקשן והעושר המכאני שיש למשחק ולמפתחת ID להציע. רק חבל שמה שתוקע מקל בגלגל של הטנק זה מספר שלבים גימיקיים, מגוון מוזר של נשקים וחקר לא מוצלח בתוך השלבים.

עליית מדרגה לשם עלייה

באופן מפתיע אבל בולט אחד הדברים שהמשחק הפעם בוחר להדגיש זה העלילה. נכון שמי שבוחר לשחק ב-Doom: the Dark Ages לא עושה זאת בשביל איכות העלילה או בכלל מתעניין בה באופן כללי אבל עדיין ראוי לציין את הניסיון של המפתחים לשים דגש מוגבר על הרכיב העלילתי של המותג שובר העצמות הזה. כמעט כל פרק מתוך 22 הפרקים שנשק מתחיל בסצינה סינמטית של מספר דקות שדרכן עוברת העלילה. בנוסף ל-Doom Slayer שאותו אנחנו מגלמים המפתחים החליטו לשים דגש גם על מספר דמויות נוספות שמקבלות זמן מסך בניגוד למשחקים קודמים בהם דמויות אחרות קיבלו בקושי איזכור או דיבוב במקרה הטוב.

העלילה של Doom: the Dark Ages בסוף לא באמת מצליחה לעשות שינוי. הסיפור די גנרי והדמויות מתנהגות בצורות די ברורות. בנוסף, הרבה מהפעמים קשה להבין מה הולך, מי הדמויות ומה הן רוצות בפועל. ישנה תחושה שהמפתחים ניסו לתת למשחק סיפור משמעותי יותר נטו בשביל שיוכלו להגיד הנה אנחנו מעניקים דגש רב יותר על העלילה הפעם אולם בעיניי זאת לא ההצלחה שהם קיוו לה.

אין תחליף להגנה טובה

החידוש המרכזי ב-Doom: The Dark Ages הוא ללא ספק המגן של ה- Doom Slayer. המגן מצליח להיות כלי חדשני שמצליח לשלב הגנה, התקפה וטקטיקה בבת אחת. במקום לשמש כאביזר הגנתי בלבד, המגן מתפקד ככלי דינמי שמאפשר לבצע חסימות למתקפות ספציפיות אשר צבועות בצבע ירוק זרחני (parry). לא רק שזה חיוני למנוע נזק, אלא גם להחזיר אותו ולעשות נזק משמעותי לאוייב ששלח עלינו את המתקפה. בעיניי השימוש במגן בקרבות לא רק כיפי או מגניב הוא חיוני וחובה. היכולת להחזיר נזק לאוייב שגם עושה אפקט של Stun הוא מכפיל כוח לכמעט כל פעולה שה-Doom Slayer עושה.

יותר מכך, היכולת לזרוק את המגן כבומרנג נותנת תחושת עוצמה בלתי רגילה – לראות אותו קורע דרך אויבים, מתעקל באוויר וחוזר ליד כמו כלי נשק אגדי. אבל גם פה יש יופי מכאני ומורכבות. מכאניקה נוספת שנוספה למשחק זה המגנים שחלק מהאוייבים מכוסים/ משתמשים בהם. השחקן חייב להסב מספיק נזק בשביל לשבור את המגנים ולחזור לקרוע את השדים לחתיכות. אחת הדרכים היעילות היא על ידי זריקה של המגן על המגנים כשהם צבועים באדום, היכולת הזאת גם יעילה מול אוייבים שונים אחרים.

לסיכום השימוש במגן לא מרגיש כמו גימיק בכלל במשחק. מדובר תוספת של ממש למכאניקת הקרב: הוא דורש תשומת לב, שליטה ותגובה מהירה, ומתגמל את מי שלומד לשלוט בו כראוי.

הגיהינום נפתח, לחקירה

אחד השינויים הבולטים ב-Doom: The Dark Ages הוא המעבר ממבנים ליניאריים לשלבים פתוחים ודינמיים יותר. אם בעבר התרגלנו למסדרונות דחוסים שמובילים מקרב אחד לשני ולזירות מתוחמות בקצב מסחרר, כאן אנו מקבלים תחושה של עולם חי ונושם – גם אם הוא עדיין מחולק לשלבים מוגדרים בעלי התחלה וסוף ברורים מאוד.

אולם לא כל השלבים בעלי מבנה פתוח יותר. עדיין ישנם השלבים הקלאסים אליהם התרגלנו בטרילוגיית הריבוט. השלבים הפתוחים יותר לא באמת מציגים עולם פתוח או משהו בסגנון. אבל הם בהחלט הרבה יותר פתוחים ממה שהתרגלנו עד כה. המבנה הפתוח שלהם מאפשר ליוצרים לתת לשחקן יותר חופש פעולה באיך שהוא ניגש לאתגרים והאובייקטים השונים שיש בשלב או לחקור יותר ולמצוא עוד יותר סודות שחבויים בעולם. בעיניי המבנה של השלבים הפתוחים מוסיף גיוון ועניין באיך אפשר לגשת לכל שלב אבל החקר נהיה עוד יותר מטרד כי לחקור אני אוהב.

בנוסף לשלבים הארוכים נחשפנו לשלבים בהם ה-Doom Slayer מקבל את האופציה לשלוט ברובוט ענק סטייל Pacific Rim (סרט אנדרייטד זריז לכו לצפות) ולרכב על דרקון נושף אש ומגניב בטירוף. מבחינת המשחקיות שני סוגי השלבים גימיקיים למדי ובעלי משחקיות יותר מפושטת ביחס למה שהתרגלנו. השלבים עצמם קודם כל משמעותית יותר קצרים מהמשחקיות שבה ה-Doom Slayer עם הרגליים על הקרקע קוצר ושוחט את אוייביו אבל מצד שני הם כן מספקים אתנחתא מהמשחקיות הרגילה ובעלי שואו שמשאיר את המשחקיות זורמת בלי להעיק (יותר מדי).

גיוון שישאיר אתכם מבולבלים אבל לפחות יש מכות

אחד האלמנטים שאמורים להיות עמוד התווך של כל משחק Doom הוא ארסנל הנשקים. תחושת הכוח, הגיוון, וההבדל בין כל כלי נשק אמורים להעניק תחושה והבדלה "מתי ואיך להשתמש בזה". אלא שב-Dark Ages, דווקא הנשקים החמים – אלה שמחזירים אותנו לאדרנלין של המשחקים הקודמים – סובלים מבעיה מפתיעה: הגיוון מבולבל ומבלבל. לכאורה, ישנו מבחר בנשקים. יש לנו רובה פלזמה, שוטגאן, מקלע, תותח, תותח סנייפר,עוד רובה פלזמה ועוד. אבל בפועל? רוב הנשקים מבצעים תפקידים מאוד דומים, עם שינויים מינוריים בקצב ירי, וכמעט ואין סיבה להחליף ביניהם.

התחושה היא שכמה מהם פשוט לא נחוצים. אתה תוהה לעצמך: למה לי שלושה סוגי רובים אוטומטיים שמרגישים כמעט זהים, אם אני משתמש בהם כמעט תמיד באותה סיטואציה? המצב בעיניי מראה על חוסר החלטיות של המעצבים על הנשקים וחלק מהם שם בשביל "לסגור פינה" או כי היו חייבים "גם את הנשק הזה" במשחק. וזה חבל כי חלק מהנשקים מאוד שימושיים ומצאתי את עצמי חוזר אליהם בלי הפסקה והשידרוגים שפותחים רק מוסיפים לשימושיות שלהם.

ואם כבר בנשקים עסקינן אז חובה לדבר על המבחר המובחר של נשקים שיש מטווח קצר. עם השינוי במשחקיות לאחת מחושבת יותר ומקורקעת ה-Doom Slayer הפעם משתמש גם בנשקים מטווח קצר. על הנייר האופציה להשתמש בנשקים לטווח קצר היא תחליף לשימוש במסור החשמלי שמספק תחמושת במקרה חירום. אבל זה לא באמת נגמר כאן. השימוש בנשקים לא מוגבל במלאי של דלק מוגבל מאוד אלא הוא מתחדש בקצב סביר לאורך זמן והקצב עוד מתקצר כשעושים פארי מוצלח למתקפות של האוייבים. מקבלים גם מספר נשקים שלכל אחד יתרון מובהק על פני הקודם ותמיד שווה להשתמש בחדש שמקבלים.

קרני אור בגיהינום

הגראפיקה של Doom: The Dark Ages לוקחת אלף צעדים אחורה מהסגנון התעשייתי-עתידני של המשחקים הקודמים ומחליף אותו במראה גותי אימתי: טירות מתפוררות, חורבות רדופות, שדות קרב מוכתמים בדם ופסלים עתיקים עם עיניים בוערות. חד משמעית מדובר פה בשינוי שמתאים למשחק הנושא את תקופת ימי הביניים בשם. הגרפיקה מתוחזקת בטכנולוגיות מתקדמות כמו Ray Tracing ו-DLSS 4, והתוצאה היא תאורה דינמית שמוסיפה עומק ומתח לסצנות, טקסטורות עשירות ותחושת משקל לכל סביבות המשחק. מצד שני לא ניתן לכבות במשחק את האופציה לשימוש בתאורה מבוססת RT ובאופן הזה היוצרים חתכו קהל משמעותי שלא יוכל להנות מהמשחק במחשב. בעיניי הגראפיקה מרהיבה ושואבת במיוחד, המודלים מפורטים בטירוף, הסביבות עשירות ויפהפיות ובעיניי מדובר במשחק מרהיב ביופיו.

מבחינת הסאונד והמוזיקה באמת שאין יותר מדי מה להוסיף מעבר לזה שהפעם מיק גורדון לא אחראי על הפסקול. באמת שזה הכל, אנחנו מקבלים פסקול מטאל כבד שמנסה לחקות את מה שגורדון עשה במשחקים הקודמים אבל לא מצליח לעלות לגבהים הפסיכיים והמגוונים שלו.

לסיכום

בשורה התחתונה, Doom: The Dark Ages הוא פרק שאפתני בסאגה המחודשת של Doom. הוא מציג מערכת קרב מחודדת, מגן יצירתי שמחולל מהפכה בצורה בה מתנהלים הקרבות, וניסיון מבורך להרחיב את גבולות העלילה של הסדרה. אך למרות כל אלו, הוא מועמס גם בבעיות של עיצוב נשקים מפוזר, שלבים גימיקיים שלא תמיד ממריאים, וחקר שלעיתים מרגיש יותר כמו מטלה מאשר סקרנות.

עותק הביקורת של Doom: the Dark Ages סופק על ידי אקסבוקס ישראל ובנדא מגנטיק.