PRAGMATA הוא משחק אקשן ממוקד שמצליח לשלב סיפור מעניין ומערכת קרב ייחודית סביב מכניקת פריצה, גם אם רמת האתגר שלו נשארת מתונה יחסית. הוא לא מהפכני, אך הוא מספק חוויה זורמת, מהנה ומלוטשת, ובעיקר – לא מתבייש להיות פשוט משחק.
מהרגע הראשון שנחשפתי ל-Pragmata, הוא שאב אותי וקרא לי לשחק בו. אחרי שניסיתי את הדמו שלו, הבנתי שזה לא סתם משיכה, ושמדובר במשחק ששווה לנסות – זאת למרות שהדמו היה מנותק מקונטקסט, שמיד אכניס אתכם אליו.
סיוט של AI
אנחנו מגיעים ל-Cradle, בסיס מחקר וכרייה על הירח, שמתבסס על חומר בשם Lunafilament. כשהקשר עם כדור הארץ ניתק, נשלחת משלחת לבדוק מה קרה וזה מהר מאוד משתבש. במשחק נשחק את דמותו של יו (Hugh) וויליאמס, שתפקידו במשלחת הוא מהנדס מערכות, שהולך להתמודד עם מערכת מיוחדת במינה ששולטת בבסיס – בינה מלאכותית שמפקחת על כל הענף הרובוטי הנקראת אידוס (IDUS – Intelligent Direction Unification System).
השיבוש מתחיל כשהירח מתחיל לרעוד, ויו נפרד מהצוות שלו ומאבד הכרה. מי שמוצאת אותו שם ומטפלת בו עד להכרה היא האנדרואידית דמוית הילדה D-I-0336-7, או בפשטות, דיאנה. יש לציין שדיאנה היא פרגמטה – אנדרואידית ברמה הכי מתקדמת שנוצרה מלונהפילמנט, ויש לה יכולות שיעזרו ליו בניסיון שלו ליצור קשר עם כדור הארץ.
והוא יצטרך את העזרה הזו, כי מסתבר שאידוס יצא מכלל שליטה, ומבחינתו יו והצוות שלו מהווים איום שיש להסיר, ולהסיר בכוח. אידוס מחסל בקלות את מי שנשאר מהצוות של יו, אך יו עצמו מצליח לשרוד בזכות דיאנה שפורצת את מערכות ההגנה של האנדרואידים העוינים ומאפשרת לנשק של יו להסב להם נזק משמעותי במקום שריטות קלות על השריון.
הסיפור מעניין ומתפתח בצורה טובה, ובעוד חלק מהתפניות צפויות, יש גם מסה עלילתית שהצליחה להפתיע ולמשוך אותי עמוק יותר לתוך המשחק. הקשר בין יו לדיאנה מזכיר את הקשר בין אלי לג'ואל ב-The Last of Us, או בין סאם ל-לו ב-Death Stranding, קשר אמיתי של כורח הגורל שקושר שתי דמויות באופן הכי משמעותי שיש, והיה מרתק לחוות את זה דרך העלילה.
אציין שכדי להבין את מלוא העלילה לא מספיק להקשיב לדיאלוגים וסצנות המעבר המובנים, אלא גם ללקט ולקרוא את המידע שמפוזר במשחק. בניגוד למשחקים אחרים שמלאים בפיסות מידע – כאן זה הרגיש שההשקעה הזו משתלמת. בנוסף, גם החלקים שיכלו להחשב למייגעים וארוכים במשחק הוסברו על ידי העלילה, במישרין או בעקיפין, ולפעמים אף היה ניכר שאפילו לדמות נמאס מהמכשולים ששמים בפניו, מה שמעיד על המודעות של המפתחים לעניין, ואף הוסיף רגעים משעשעים.
שדרוג בקצב טוב
אחרי חלקים מעייפים, ראוי לקבל מנוחה טובה, ואת זה תעשו ב-Shelter, המקלט שלכם שהוא גם בסיס המבצעים שלכם. שם גם באמת תפתחו את הקשר עם דיאנה, תלמדו אותה על דברים שונים שיש בכדור הארץ ותקבלו ממנה מדי פעם ציורים חמודים שהייתם שמחים לתלות על המקרר בבית. ככל שתתקדמו במשחק, יותר אפשרויות ושדרוגים יופיעו במקלט, החל משדרוגי סטאטים עבור יו ודיאנה, דרך שדרוגי יכולות ונשקים ואפילו סימולטור אימונים שיתגמל אתכם כתלות במידת ההצלחה שלכם.
קצב פתיחת השדרוגים מצוין – מספיק מהיר כדי לשמור על עניין, אבל בלי להרגיש חונק או מחייב. את השדרוגים עצמם ביצעתי מדי פעם כשחזרתי לבסיס, מרצון או שלא מרצון, ולרוב לא הרגשתי אף פעם צורך אקוטי לשדרג מיד כשמצאתי מספיק חומרים.
בשביל למצוא את החומרים, אין מנוס אלא לחקור את הסביבות בהם תהיו, ולהפעיל את המבערים בחליפה של יו בצורה חכמה ולעיתים אף מדוייקת. מדובר במשחק לינארי לגמרי שבו אין אזורים פתוחים גדולים, ובקטע של חקר המפה זה יתרון. בעוד רוב הדברים מוחבאים בצורה שכל גיימר עם כמה שנים של ותק מפתח את האינסטינקט לחפש בהם, עדיין היו מקומות נסתרים שהצליחו לחמוק מעיני בפעם הראשונה.
כן – אתם תצטרכו לחזור לרוב המקומות אם תרצו לאסוף עוד דברים, כי יש אלמנט מינורי של מטרוידוניה עם יכולות שתשיגו בשלבים מתקדמים יותר כדי לפתוח דברים מהאזורים הראשונים. זה לא מפריע בכלל להתקדמות בסיפור הראשי, אבל אם אתם אנשים שחייבים למצוא ולאסוף הכל, תהיה לכם סיבה להמשיך ולחפש צרות.
לפרוץ כדי לשרוד
ואם מדברים על צרות – לא חסרים במשחק דברים שינסו להשמיד אתכם, ותצטרכו פשוט, ובכן, להשמיד אותם חזרה. אבל איך? בתור התחלה, יעמדו לרשותכם שני כלים מרכזיים, האקדח של יו ויכולת הפריצה של דיאנה, שבלעדיה לא תצליחו להזיז כמעט את מד החיים של האויבים. אחרי שפרצתם את האנדרואידים, ההגנות שלהם נופלות ותוכלו לפגוע בהם חזק, וביחוד בנקודות התורפה שלהם (ראש, מיכלים בגב וכדומה).
האויבים ישארו פרוצים (מצב פתוח) זמן קצר, ואז ישובו למצב מוגן, אך תוכלו להאריך את זמן הפריצה באמצעות פריצה כשהם במצב פתוח ושדרוגים שונים. חלק מהשדרוגים האלה אפילו יתנו לכם בונוסים כשאתם פורצים אויבים במצב פתוח. מבחינת הכמות, כמעט בכל פינה תיתקלו ברובוטים, ולכל אחד יש את הטריקים והשטיקים שלו. אחד יקפוץ עליכם ויחשמל אתכם, אחד ירה עליכם לייזר ואחד גם ירהיב עוז ויפריע לכם לפרוץ אותו בעזרת משבשי פריצה, והרבה פעמים זה יהיה כל אלה יחד, ועוד.
בעיני, מכניקת הפריצה היא הלב של הקרבות, ומה שמרשים הוא שהיא לא נמאסת, בזכות שדרוגים ותוספות שמשנים כל הזמן את הדרך שבה משתמשים בה. למשל נקודה שאם נעבור בה בפריצה האנדרואיד יתחיל לתקוף את חבריו, או נקודה שפורצת כמה אנדרואידים במקביל. כל סוג ייחודי ומעניין, ויכול להתאים לאסטרטגיות קרב שונות. אבל אחרי שפרצנו – איך מורידים אותם?
תגיד שלום לחבר הקטן שלי
כמובן, האקדח טוב מול אויבים קטנים ולא משמעותיים, אבל מהר מאוד תגלו שאתם מתמודדים עם איומים הולכים וגדלים, גם במימדים, גם ביכולות וגם בפס החיים. לשם כך יעמוד לרשותכם ארסנל נשקים הולך וגדל, עם שלושה סוגים עיקריים – התקפיים כמו שוטגאן ורובה לייזר, טקטיים כמו רובה שיורה רשת משתקת, והגנתיים כמו הטלת הולוגרמה שתסיח את דעתם של האויבים.
הבעיה העיקרית בנשקים אלו, היא שברגע שנגמרת התחמושת הם נעלמים וצריך למצוא נוספים (שפזורים די בנדיבות, במיוחד בארנות של קרבות הבוסים). לפני שתצאו לדרך מהמקלט תוכלו להצטייד באיזה נשקים ושדרוגים שתרצו, כל עוד יש לכם מקום וללא עלות נוספת, כך שזה מציק רק טיפה. המגוון שלהם מעולה, אבל מצאתי שהרבה פעמים שכחתי לגמרי להשתמש בסוגים הלא התקפיים שלי, מה שאומר שלרוב אפשר להסתדר גם בלעדיהם.
פריצה ותקיפה יביאו אותנו רחוק – אבל לא מספיק, בטח לא מול מתקפות צולבות של המוני רובוטים או בוס אגרסיבי במיוחד. למזלנו, המבערים בחליפה של יו הם לא רק כדי לעשות קפיצות רחוקות, אלא גם כלי ההתחמקות הראשי שלנו במשחק, ועם חלון התחמקות די נדיב, וזה עוד בלי שדרוגים. בסוף הקרבות הם מעין ריקוד של פריצה-מכת אש-התחמקות וחוזר חלילה, לאו דווקא בסדר הזה, וזה ריקוד שכיף לבצע.
למרות הגיוון, רוב האויבים לא מצליחים להוות איום אמיתי, אפילו כשהם מגיעים בקבוצות. שזה קצת חבל לי, כי היה יכול להיות ממש טוב לו שילוב של הבוטים השונים היה מתכנס למשהו שקשה מאוד לצלוח ביחס להתמודדות איתם כבודדים. למעשה, אני חושב שנדיר מאוד שנהרגתי בהתקפה של בוטים שהם לא קרב בוס.
גם קרבות הבוס לא סופר מאתגרים, בטח לא אם אשווה אותם למשחקים אחרים של קאפקום, כמו סדרת Devil May Cry, שם היו בוסים מסויימים שלקחו לי שעות. פה היחס לבוסים הוא כמו פאזל – צריך להבין מה הדרך הנכונה לגשת אליו ולרוב זה יותר מרק "אש!אש!אש!". מבחינת עיצוב הקרב עצמו, קרבות הבוסים אינטנסיביים וכיפיים, ולמרות שבשורה התחתונה הם לא קשים, לא יצאתי בתחושה רעה מהם, ואפילו להיפך.
נראה טוב אפילו לפני השיפורים
Pragmata הוא משחק שנראה טוב גם בלי כל תוספת, אבל אין ספק ששילוב הטכנולוגיות המתקדמות עוזר לו להראות אפילו טוב יותר, והיופי הוא – שלא הרגשתי שום ירידה בביצועים, גם אם הייתה – טכנית – ירידה כזו. אני משתמש בכרטיס מסך Nvidia RTX 5060 Ti, ויתר החומרה שלי בת 7 שנים בערך, ועדיין קיבלתי ביצועים ממש חלקים ומרשימים.
לצורך ההשוואה – המשחק עצמו רץ על 120FPS באופן טבעי, מבלי שהפעלתי ג'ינרוט פריימים על ידי DLSS. כאשר הפעלתי ray tracing ו-path tracing המשחק הפך לאפילו מרהיב יותר, והכרטיס פיצה על הכל – קיבלתי תמונה חלקה עם 200FPS יציבים, על ידי DLSS, וכאשר בחרתי לא להפעיל את התכונות הללו ורק את ה-DLSS, קיבלתי 100FPS יציב (זה נשמע מוזר, אבל זו תופעה מוכרת)
מעבר לביצועים, המשחק, כאמור, נראה מעולה, וזה מתבטא גם בעיצוב האזורים, שמצליחים להראות את העומק שיש בבסיס חלל נטוש, עוין, ריק למראית עין אך מלא במסתורין. גם עיצוב האויבים מעולה, ומתאים לקצב המשחק שהולך וגובר, עם קרבות שהולכים ונהיים אינטנסיביים יותר.
פס הקול של המשחק לא מורגש כמעט, וזה מה שעושה אותו למדויק בעיניי; הוא נמצא שם אבל עדיין נותן לך את ההרגשה שאתה לבד, למעט אנדרואידית קטנה ומשעשעת, זה שניכם נגד החלל. בקרבות, מצד שני, המנגינה נכנסת לקצב אחר ומעמיקה את האינטנסיביות וכמובן שברגעים הקריטיים של המשחק שמוצגים בסצנות המעבר, פס הקול נותן תמיכה מוסיקלית מצויינת לויזואליה הסינמטית המשובחת.
Pragmata לא מתבייש להיות פשוט משחק, בלי מניירות מיותרות ובלי אלפי קווסטים ומקומות לחקור. הוא נותן חוויה אחודה ומגובשת שפונה אפילו לאנשים כמוני שלא נמשכים לחלל, ואת כל זה הוא עושה בלי למכור לנו דברים (חשובים, יש שיגידו) כמו נכסים בולטים במיוחד במשחקים כמו Stellar Blade.
אם אתם מחפשים משחק אקשן ממוקד עם לב, מכניקות מעניינות ואווירה חזקה – שווה לכם לעלות על המעבורת ל-Cradle. דיאנה תחכה לכם שם.
מפתחת: Capcom
מפיצה: Capcom
תאריך יציאה: 17 באפריל, 2026
עותק ביקורת של Pragmata סופק על ידי Nvidia ישראל
