The Last of Us Part 2 Remastered ביקורת: לא הקליק

בשנים האחרונות יצאו משחקי המשך מצויינים לכותרים גדולים, אך The Last of Us Part 2 Remastered אינו אחד מהם, בעיני. הוא אמנם ארוך יותר ומלא יותר בתוכן מקודמו, אך לוקה בחזרתיות, פשטות, ובבחירות עלילתיות שקשה לחבר אותן לעלילה הנהדרת של  The Last of Us.

יש הרבה אנשים שחובבים את ז'אנר האימה, ובפרט ז'אנר הזומבים/נגועים, אבל אני לא נמנה על האנשים הללו. עם זאת, דווקא The Last of Us הצליח לתפוס אותי ולגרום לי להנות. לא יצא לי לשחק במשחק ההמשך כאשר הוא יצא אי שם בשנת 2020, אולי כי זה הרגיש מציאותי משהו בעיצומה של הקורונה, אבל בתכלס, פשוט לא היה לי זמן. עכשיו כשיצאה גרסת הפלייסטיישן 5, The Last of Us Part 2 Remastered, זה נתן לי הזדמנות לשחק במשחק איך שבאמת רצו שנשחק בו.

מה הסיפור שלהם?

הסיפור ממשיך כארבע שנים לאחר סוף המשחק הקודם; אלי כבר נערה מתבגרת ויחד עם ג'ואל שאותו שיחקנו במרבית המשחק, היא מתגוררת במעין מחנה פליטים. מעבר למחויבויות שלה הכוללות ביטחון שוטף של האזור מסביב מפני הנגועים, היא ושאר אנשי המושבה מנסים לחיות במעין שגרת חיים בטוחה יותר.

חלק מהדמויות החדשות כתובות באופן נהדר והיה ממש מעניין לשמוע את הסיפורים שלהם במהלך המשחק. יחד עם הדמויות החדשות, העלילה חושפת אותנו לעוד צדדים בעולם של המשחק ומעמיקה ולו במעט לתוך סופת השלגים המעורפלת שהמשחק מנסה לנווט דרכו. הסיפור החדש שנגלל בפנינו מרגש לעיתים, סוחף לעיתים, ולפעמים אף נותן שביב של תקווה.

מצד שני, בהרבה מקרים זה נראה כאילו ג'ורג' מרטין בעט באיש הנראטיב ואמר לו "עכשיו אני כותב"; אם במשחק הקודם הדמויות חוו אובדן ומקרים של חוסר אונים, ב- The Last of Us Part 2 Remastered זה ממשיך על סטרואידים, ולא בקטע טוב.

הבחירות הנרטיביות של המשחק לא יושבות בקנה אחד עם מה שראינו במשחק הקודם, ובעצם לוקחות את הפן הכי טוב של המשחק ומורידות אותו ברמה, וזה מבלי להתחשב בעובדה שחצי מהמשחק משחקים את אותו פרק זמן מנקודת מבט של דמות אחרת, שזה קונספט שאני לא מת עליו באופן אישי, אך הוא אולי היה מקובל אם הייתי צריך לשחק דמות יותר נייטרלית ופחות שנויה במחלוקת.

עולם אפוקליפטי ומהמם

עולם המשחק לינארי כפי שהיה ב- The Last of Us, ואופן החקירה שלו מעט השתדרג. ניתן למצוא בכל מיני מקומות חבלים שבעזרתם לטפס או נקפוץ ממקום למקום, נוכל לזחול מתחת למכשולים ולהתחבא יותר טוב מפני אויבים, ועוד שינויים קלים. אולם, רוב החידות הסביבתיות שעלינו לפתור כדי להתקדם חוזרות על עצמן באופן שבשלב מסויים של המשחק נהיה מיגע.

מעבר לכך, העולם נראה אפוקליפטי מתמיד, עם עיצוב מצוין של תוואי העולם ההפכפך, אם אלו חורבות כפריות ועירוניות, מבוכי ביוב שונים או אזורי פרא טבעיים. המשחק נראה טוב בהרבה מ- The Last of Us remastered, וההשקעה ניכרת בכל צעד שעושים בעולם.

כמובן, בכל מקום שתעברו בו תוכלו ללקט דברים כמו תחמושת, מרכיבים שישמשו אתכם ליצירת חפצים שונים וכן לשדרוג הנשקים. מעבר לכך יש גם ממוריביליה לאיסוף, מכתבים שחלקם צופנים רמזים נשקים חדשים ומגזינים שיפתחו לכם את עץ היכולות. מה שמעניין הוא שאתם לגמרי יכולים לפספס את הדברים הללו ולהאלץ להסתדר בלי, אם אתם לא מחפשים מספיק טוב.

"בינה" מלאכותית

אבל אתם לא היחידים שמחפשים דברים. ב- The Last of Us Part 2 Remastered יש הרבה דברים שיחפשו, ויחפשו דווקא אתכם. הפעם יש מבחר גדול יותר של נגועים שיהיה עליכם להתמודד איתם (אבל הקליקרים היו ונשארו היצורים הכי שנואים עליי במשחקים האלה), ועבור חלקם תצטרכו כל טיפת תחמושת בארסנל שלכם.

גם האויב האנושי קיבל שדרוגים ויכולות שונות, אבל עם כוח גדול מגיע טמטום כבד. הבינה המלאכותית של האויבים, ובפרט האנושיים שבהם, לא מספיק טובה ומאתגרת, וניתן ליצור ערימה של גופות כמעט בלי לזוז מהמקום ולבזבז תחמושת. להערכתי, כל הפעמים שנהרגתי במשחק לא היו בשל אויבים אנושיים, שזה קצת מוריד מהעוקץ ובעיקר הופך את ההיתקלויות איתם לחסרות תכלית.

מערכת הקרב שודרגה במעט, עם  מערכת קרב פנים-אל-פנים משמעותית יותר, הכוללת גם התחמקות, וגם מגוון רחב יותר של תחמושת וחפצים לשימוש בעת קרב. אולם, זה לא מספיק משמעותי בעיני, בטח לא לאור מה שציינתי קודם. אורך המשחק, שהוא יותר מכפול מקודמו, הופך גם את ההיתקלויות באויבים לדבר שיותר מפריע מאשר משהו שמרגיש אותנטי.

מה שהיה אותנטי במשחק הקודם ועדיין אותנטי ב-The Last of Us Part 2 Remastered, זה פס הקול שלו. הוא קיים בעדינות לאורך המשחק, בסגנון נוגע-לא נוגע שכזה, שאיכשהו פשוט מכניס אותי בדיוק לאווירה שצריך. זה בהחלט משהו שאני שמח ששימרו מהמשחק הקודם.

רוגלייק זה הדיג החדש

לפני הסיכום, בואו נתייחס לחידושים שמביאה איתה גרסת הרימאסטר. מעבר לשדרוג הויזואלי ולשדרוג הפידבק בשלט שמתאימים את חווית המשחק לפלייסטיישן 5, יש גם את "הפרקים האבודים" שמוסיפים עוד תוכן עלילתי ואת מצב הנגינה בגיטרה (וכלים נוספים) שמאפשר לכם לפרוט על מיתרי הלב שלכם למנגינות השונות הפזורות במשחק, או בכל מנגינה שבא לכם, אם יש לכם את הסבלנות לזה.

אולם התוספת המשמעותית ביותר ב- The Last of Us Part 2 Remastered היא מצב הרוגלייק,No Return. במצב משחק זה תוכלו לבחון את עצמכם מול האויבים במשחק בידיעה שטעות אחת משמעותה חזרה לנקודת ההתחלה. כל מפגש יתחיל באזור רנדומלי במשחק, ותוכלו למצוא שם כמה סוגי מפגשים, כמו מפגש מול גלים של אויבים או מפגש בו עליכם להגן על דמות אחרת עד לסוף הגל, למשל.

במצב No Return תוכלו לשחק ברוסטר נרחב יותר של דמויות מתוך המשחק, כל אחת עם יתרונות וחסרונות משלה, ולהתנסות בעוד סגנונות. מי מכם שאוהבים לשחק בסגנון רוגלייק כנראה מאוד יתחברו למצב המשחק הזה, הגם שהוא יכול להרגיש איטי מדי לז'אנר הזה.  בסופו של דבר זה מרגיש כמו גימיק שמעודד את השחקן לנסות גישה יותר אגרסיבית כדי לקבל דירוג גבוה יותר, אבל לא הרבה מעבר לזה.

בכלל, כל אלו מהווים אחלה של תוספת למי שאוהב את עולם התוכן של המשחק, ואם כבר שיחקתם ואהבתם ואתם מתלבטים, אין שום סיבה שלא לשדרג. מצד שני, מי שפחות התחבר למשחק או תוהה האם לשחק בכלל, ובכן, הנחתי את כל הקלפים על השולחן כדי שתעשו בחירה מושכלת.

The Last of Us Part 2 Remastered מהווה משחק המשך עתיר בזמן מסך ורגעים מייגעים ודל בהרבה ממה שמשחק המשך צריך, כמו שדרוג משמעותי במערכות המשחק. הוא חוויה שהייתי צריך לחוות בשביל שלמות הסיפור, אבל לא הייתי מגדיר אותו כ"משחק חובה" כפי שהגדרתי את קודמו.

עותק הביקורת של The Last of Us Part 2 Remastered סופק על ידי ישפאר