בינינו, מי לא אוהב לשחק משחקים עם חברים? הרי זה כיף. בין אם בזריעת הרס ובלאגן עם כלי רכב ב"Rocket League", או להתגושש אחד אחד עם השני באופן מטריד ב"Gang Beasts" וב"Genital Jousting", הספה היא המקום המושלם למשחקי וידיאו משותפים. אבל, משחקי מסיבות ומשחקי מכות מוזרים לא שולטים במדף המשחקים שלכם.
המשחק A Way Out מקווה לספק חווית קו-אופ רצינית, בעלת נרטיב מנחה, ולתפוס מקום של כבוד על המדף ובזמן הספה שלכם. לצערנו, הוא כושל בכך. השחק הוא משחק ניסיוני חדש מבית היוצר של משחק האינדי החביב "Brothers: A Tale of Two Sons". ניסיוני – כי המשחק מנסה לעשות הרבה דברים כדי לראות מה עובד ומה לא, ורובם לצערנו פשוט לא.
אתם וחבר משחקים שני אסירים: ליאו ו-ווינסנט. השניים הם ההפך הגמור אחד מהשני (או ככה אומרים לנו), אבל שניהם מלאים ברצון לנקמה משותפת באותו האדם, שהם מאמינים שאחראי על כליאתם. ביחד, הם מנסחים תוכנית בריחה לא-כל-כך-חכמה ויוצאים למשימה קצרה כדי לנקום.
זהו סיפור קצת גנרי שנלקח ישרות מתוך סרטי שנות ה-90 ומשוחק כפי שהייתם מצפים מכזה. אבל המשיכה ל- A Way Out היא לא בגלל הסיפור, אלא בגלל הדרך בה הוא ניגש לקו-אופ.
הדרך היחידה לשחק במשחק היא באמצעות מסך מפוצל, כששחקן אחד שולט בליאו והשני בווינסנט. באופן כללי, המשחק "מכריח" אתכם לשחק עם חבר (שמענו על אנשים ששיחקו במשחק לבדם, אבל אין בכך היגיון של ממש). ניתן יכולים לשחק במצב מקוון ובמצב לא מקוון, אך מפתחי המשחק Hazelight באופן ברור עיצבו את המשחק לקו-אופ על הספה.
הקונספט הזה מרעננן בפני עצמו. עבר זמן מאז ששיחקתי במשחק קו-אופ רציני, אז התרגשתי לארח חבר טוב ללילה של בריחה מהכלא והשבעת יצר הנקמה. לרוע המזל, A Way Out התברר כמשחק מאוד-מאוד משעמם. למעשה, הייתי צריך להעיר את השותף לפשע כמה פעמים במהלך המשחק. אפשר להאשים את השעה המאוחרת או את יום העבודה המלא שכרגע חזרנו ממנו, אבל אני בוחר להאשים את העובדה שכל דבר שתעשו במשחק הוא לא מאתגר באופן חריג או מרגש.
למעשה, ישנו גיוון רב במשחקיות: אתם רצים, נוהגים, יורים, מכים, מתגנבים ועוד. הבעיה היא שהמשחק אף פעם לא משתמש במגוון בצורה שמרגישה טבעית. בולטת התחושה כמה הכל מאולץ: עכשיו אתם יורים; עכשיו אתם מתגנבים; עכשיו אתם בורחים. המעבר בין הקטעים האלה צורם, והם אף פעם לא באמת מחמיאים אחד לשני ע"י מעבר חלק.
זה דיי ברור ש A Way Out מנסה לאתגר את ההרגשה הקולנועית של משחקים כמו Uncharted 4: A Thief’s End ו- The Last of Us, אבל לא מצליח לעשות זאת. בחלק אחד של המשחק אתם מועדים בתזזיתיות במורד הגבעה כאשר שוטרים רודפים אחריכם, ובחלק אחר אתם מפלסים את הדרך שלכם החוצה מבית חולים באמצעות אגרופים. יש לא מעט רגעים שמלאים באקשן, ולמרות שהם במידה מסוימת מרגשים בהשוואה לשאר המשחק, הם חסרים את המידיות שאתם מצפים לה. הם פשוט סוג של… קורי-עכביש שמנסים להחזיק את המשחק ביחד, וברגע שהם נגמרים אתם חוזרים לשיטוט איטי באזור ממנו צריך לצאת, מחפשים משהו להפעיל.
זה רוב מה שתמצאו במשחק. לפני שאתם מגיעים לאחד מרגעי האקשן בסוף כל פרק, אתם תוהים באזור מסוים ומחפשים דברים לעשות. אתם פשוט יכולים לבצע את הדברים שיזיזו את העלילה קדימה (בדרך כלל משהו בולט וישיר), או שאתם יכולים לחקור ולגלות עוד דברים חסרי משמעות לעשות. בינינו, כדאי לכם לעשות זאת. כל דבר שאינו מתקשר ישירות לעלילה הוא דיי מהנה. אתם יכולים לתרגל את כישורי הלחימה בקראוון, להתחרות בהורדת ידיים באתרי בנייה, או לשחק את הגרסה הכי גרועה של פונג שראיתי. כל הסחות הדעת האלה הם הדברים הכי כיפיים ששיחקתי, בעיקר בגלל שהם קרובים למשחקי המסיבות שעובדים טוב בקו-אופ.
במשך רוב המשחק, אתם לא באמת מרגישים במשחק קו-אופ. כן, תמיד יש שתי דמויות על המסך המפוצל, אבל הן בקושי מקיימות אינטרקציה ביניהן מחוץ להסחות הדעת שהוזכרו למעלה. שני האסירים תמיד הולכים בדרכים נפרדות, מקיימים אינטרקציה עם אובייקטים בנפרד, ומדברים עם אנשים בנפרד. האינטרקציות הבודדות שעליכם לבצע ביחד בדרך כלל מורכבות מלחיצה על כפתור באותו הזמן, או ששחקן אחד נוהג במכונית בזמן שהשני יורה. לא בדיוק דברים פורצי דרך.
למרות זאת, ההיבט בו הקו-אופ עוזר ביותר הוא הערך החוזר של המשחק. אפשר לסיים את הקמפיין תוך 5-6 שעות, אורך הוגן עבור משחק אינדי המבוסס על סיפור. מחיר המשחק, אגב, תואם לאורכו. בזמן שרובו רץ באופן ליניארי יחסית, ישנן כמה דרכים המסתעפות בעלילה. הן לא משפיעות על המשחק או משנות אותו כשלם, אך כל אחת מהן מובילה לחלק עם משחקיות שונה.
לדוגמה, אפשר לבחור לקבל את רעיונו של ליאו ולנהוג דרך המחסום המשטרתי, או להקשיב לרעיונו של ווינסנט ולנסות להתגנב מעבר לו. שני השחקנים חייבים להגיע להסכמה לגבי איזו דרך לבחור, אבל תמיד אפשר לחזור ולנסות את האופציה השניה רק כדי לראות מה יכול היה לקרות. ייתכן שגם תרצו לשחק כמה פרקים בפעם השניה עם הדמות השנייה. בכך תקבלו חוויה קצת שונה בכל משחק, במיוחד בזמן פרק בית החולים שהוא במידה רבה הפרק הכי טוב במשחק.
A Way Out הוא משחק מאוד נסיוני – הוא קונספט מתוחכם במהותו. אבל במקום לעשות משהו מעניין או חדשני, היוצרים פשוט זרקו עליו מספר רעיונות ומכניקות-משחק כדי לראות מה יצליח. זה ניסוי טוב, כזה שעשוי להוביל בעתיד ליצירת כמה משחקים מבוססי סיפור המכילים מרכיב קו-אפ מהספה באופן משמעותי. לרוע המזל A Way Out לא יהיה חלק מהעתיד הזה.
המשחק זמין על גבי המחשב האישי, ה-PlayStation 4 וה-Xbox One, הוא נמכר בסכום של כ120 שקל. בנוסף נדרש רק עותק אחד על מנת ששני חברים יוכלו לשחק יחדיו במצב הCo-op.
עותק הביקורת סופק ע"י אנג'ויסטיק חיפה.
