Assassin's Creed: Valhalla לא משנה את חוקי המשחק, אך הוא משייף את הנוסחה שהוא אימץ במשחקים האחרונים לכדי חוויית משחק נהדרת – הן לחובבי הסדרה והן למי שמחפש משחק תפקידים איכותי עם ויקינגים.
לא יודע אם שמתם לב כי אני לא אימא שלכם, אך הויקינגים חוו התעוררות בשנים האחרונות – בין אם בטלוויזיה, מעל דפי הקומיקס וכעת בגיימינג. מי שתוארו פעם כ-"פיראטים עם קסדות קרניים" (קסדות שלא היו) ידועים בימינו כשבטים בעלי תרבות עשירה והיסטוריה מרתקת. לכאורה, נושא נהדר עבור Assassin's Creed. אבל אתם ואני למודי נִסיון, ואנחנו יודעים שסדרת המשחקים הפופולרית מבית Ubisoft לא בדיוק אחידה ברמה שלה, בלשון המעטה (כפי שיעיד הדירוג שכתבתי לא מזמן).
אמנם Ubisoft יודעים מה הם עושים בשנים האחרונות, כי גם Assassin's Creed: Origins וגם Assassin's Creed: Odyssey הזריקו דם חדש בזיכיון – אך בשל האורך המייגע של כל אחד מהשניים, הדם החדש הספיק להתיישן.
לכן את הכותר החדש Assassin's Creed: Valhalla הרמתי בחשש רב. לא ידעתי אם יש בי את הכוחות לחוות שוב אפוס רחב יריעה בן עשרות שעות ומאות ליטרים של דמעות. בחייאת, Cyberpunk ממש מעבר לפינה (נו, בערבון מוגבל). אני באמת רוצה להתיש את עצמי לפני Cyberpunk?
דקות בודדות אל תוך Valhalla הבנתי כי התשובה היא וואו, בהחלט. תתיש אותי כמה שאתה רוצה Valhalla.
משחקי הכס והגרזן
Assassin's Creed: Valhalla לוקח אותנו אל נורווגיה של שנת 873. במשחק אנו נכנסים לנעליו של אייבור (Eivor), ויקינג… ית…? טוב זה כבר תלוי בכם. לצורך הביקורת אתייחס אליה בלשון נקבה כי יש מספיק טסטוסטרון בסדרה.
אייבור היא ויקינגית שהוריה נרצחו בפשיטה אכזרית כשהייתה ילדה (לא שאני מכיר פשיטות ידידותיות) ואומצה אל חיקו של סטייביורן (Styrbjorn), מנהיג שבט ויקינגים. בשבט מתעוררת מחלוקת לאחר שובו מקונסטנטינופול של אחיה, סיגורד (Sigurd), שם הוא הצטרף לאיזה מסדר סודי של מתנקשים (לא הרבה יודעים אך Assassin's Creed עוסקת מדי פעם במתנקשים).
בחור צעיר שיוצא לטיול במזרח ושב הביתה עם פילוסופיה חדשה זה משהו שמוכר לכולנו, אך סיגורד כעת מלא אמביציה – אמביציה שלא מתיישבת היטב עם אביו סטייביורן שראה מספיק מלחמות ומעדיף להתאחד תחת שלטונו של מלך נורווגיה האראלד הראשון (Harald I). עם צוות קטן אך נאמן של ויקינגים מהשבט, אייבור וסיגורד יוצאים לכבוש את אנגליה. גם אני אגב ניסיתי לכבוש את אנגליה לילה אחד לפני כמה שנים ומנסיון אני יודע כמה זה קשה.
עוד מוקדם לקבוע, אך יש סיכוי לא רע כי הסיפור של Valhalla לבדו הוא המוצלח בסדרה – גם מהיבט של משחק ויקינגים וגם מהיבט של משחק Assassin's Creed.
לא אגיד מילה אודות קו העלילה המודרני (למעט מהתייחסות מפתיעה לנגיף הקורונה) אך אגיד שהוא ממש אבל ממש לא נזנח. יש פחות ביקורים מחוץ לאנימוס, אבל כל ביקור הוא חוויה. זו כנראה ההשקעה הגדולה ביותר בגזרת הנרטיב המודרני מאז Assassin's Creed III. אם אתם מוכנים להשקיע אף יותר ולשוטט במחשב האישי של לילה חסן, הגיבורה בקו העלילה המודרני, תגלו קריצות רבות למשחקי העבר של הסדרה. מנגד, מי שפחות מתחבר לציר העלילה המודרני, יכול לחזור לאנימוס ולדמיין שהוא לא שם.
הנרטיב ההיסטורי מביא את אייבור אל מרכזה של המלחמה בין ה-Hidden Ones (מי שיהפכו לחברי כת החשישיון) ובין Order of the Ancient (מי שיהפכו לטמפלרים). לא הופתעתי לגלות כי המשחק נכתב על-ידי דרבי מק'דוויט (Darby McDevitt) שכתב את Revelations ו-Black Flag, שניים מהמשחקים עם הנרטיב המוצלח בתולדות הזיכיון. אולם בניגוד לאליהם, ל-Valhalla וייב שמזכיר את "משחקי הכס": מלחמה פוליטית עקובה מדם על הכתר, תככים ובגידות.
הרבה מהעניין הוא הודות לדמויות העמוקות שאייבור פוגשת לאורך המסע – לורדים, מלכים, כובשים ויקינגים ואיכרים, כולם חלק ממארג הכיבוש של אנגליה בין אם הם רוצים בכך או לא. הדמויות עגולות וכתובות נהדר, כל אחת מגיעה עם סט ערכים משלה. מצאתי את עצמי פעמים רבות נקרע בין הרצון לעשות את מה שצריך לעשות (למשל להרוג בוגד) לבין מה שנכון לעשות (לא להרוג אותו כי הוא בחור נחמד).
האפוס ההיסטורי הסוחף הזה כמעט ופיתה אותי להתקדם בקמפיין הראשי ולהתעלם מאלו הצדדיים, נטו מתוך סקרנות אודות הנרטיב העמוק, הפתלתל והנהדר של המשחק. כמובן שאני שמח שלא עשיתי את זה, כי העולם של Valhalla הוא חוויה בפני עצמה.
זה עולם חדש, עם המון הזדמנויות
אייבור והשבט מקימים בסיס בממלכת מרסיה, אחת משבע הממלכות של אנגליה – והם לא מתכוונים לעצור שם. כדי לבסס את מעמדם עליהם להפוך את הבסיס לגדול ופורה, לכונן ברית עם השבטים הויקינגיים באנגליה וגם להתיידד עם הממלכות האנגלו-סקסוניות. כשאני אומר "עליהם" אני מתכוון לאייבור, שהיא, מסתבר, הויקינגית היחידה שיודעת לעשות דברים. סיגורד אמנם מתעסק בכל הממבו ג'מבו הפוליטי, אבל כל הבעיות נופלות בתכלס על כתפיה של אייבור שמתפקדת כשליטה בפועל של שבט הויקינגים החדש.
מדובר בגישה בה לא נתקלים הרבה ב-Assassin's Creed. אם עד כה הורגלנו לגלם זאב בודד (זאב שמדי פעם מבקר צוות שממתין על ספינה או בסיס) ב-Valhalla אייבור לא לבד, עניין שמתבטא בשני מישורים: ניהול הבסיס ובְזיזות.
רייבנת'ורפ (Ravensthorpe) הוא קצת יותר מ-"סימס: ויקינגים" ואפשרויות ההתאמה בו הן רבות והופכות למגוונות יותר ככל שתחקרו יותר את העולם שסביבכם. אתם יכולים להוסיף באר או מתקן אימונים, לבדוק במפקדה עם אילו ממלכות טרם כוננתם ברית, או להחליט אם להשקיע בנשקייה טובה, מכון קעקועים או אולי באורווה (צחוק צחוק, אבל אם אתם רוצים ללמוד לשחות עם הסוס שלכם – תשקיעו באורווה).
הפיתוח הזה של רייבנת'ורפ לא היה מתאפשר ללא בזיזות. אנגליה, לא תאמינו, מלאה בכפרים אנגלים. כל כפר אליו אתם מגיעים, בין אם מהים או מהיבשה, ניתן לבזוז עם הצוות שלכם ובכך לשדרג הן את הציוד של אייבור והן את האספקה לרייבנת'ורפ. אל הכפרים חסרי המזל ניתן להגיע מהנהר או להגיע רגלית ולתקוע בקרן הזו שיש לויקינגים (ושלפי ויקיפדיה קוראים לה גְיָילהורן). רק תהיו חכמים: אל תתקעו בקרן ותרוצו מיד להילחם מול עשרות חיילים אנגלים; לצוות לוקח מספר שניות קריטיות להגיע. מאוד קריטיות. למדתי את זה בדרך הקשה.
הבזיזות, הן כמובן, אדירות. החל מהמוזיקה ועד האווירה האפית שמדרבנת להרוג, לשרוף ולבזוז כל מה שנקרה בדרככם. טוב, כמעט. אסור להרוג אזרחים, כפי שהאנימוס יתריע בפניכם מספר רב של פעמים. ואני שואל: מה לעזאזל? ב-Odyssey יכולתי להרוג כל זקנה עם מטאטא שתוקפת אותי, אבל במשחק בו אני ויקינג פראי אסור לי להרוג אזרחים כחלק מבזיזות? לא לעניין Ubisoft. לא לעניין.
בניגוד ל-Assassin's Creed: Odyssey על שלל העלילות ותתי-העלילות שלו, ואינספור המשימות שאתם מוכרחים לעבור כדי להתחזק ולהתקדם בסיפור – Valhalla מציג גישה ידידותית. אמנם המשחק עדיין יריץ אתכם בין מספר עלילות שונות, אבל התחושה הכללית היא שהן משרתות את אותו נרטיב, וקשה עד בלתי אפשרי ללכת הפעם לאיבוד בקמפיין.
המשימות הצדדיות עברו גם הן שיוף. כעת הן "אירועים" בהם נתקלים ברחבי אנגליה ונורבגיה, אירועים אופציונליים לחלוטין אך מהנים, שהופכים את העולם של Valhalla לדינמי: בין אם זו הושטת יד לילדה שתוהה אם אביה יחזור אחרי היעדרות ארוכה, או למנוע מאדם שיכור להיכנס לבסיס של חיילי אויב.
יש למעשה הרבה מה לעשות ב-Valhalla וניכר כי הוקדשה מחשבה למגוון הפעילויות במשחק. לא ציפיתי, למשל, להשקיע כל-כך הרבה שעות במשחק הקוביות אורלוג, אך אני מודה שהתמכרתי. המשחק מבוסס על מזל כמו שהוא מבוסס על שכל, ובלי ששמתי לב מצאתי את עצמי משחק אורלוג 4-5 סיבובים ברצף – העיקר להביס את ה-NPC הרמאי והזחוח שלא יודע מהחיים שלו.
נוסף על כך, אוצרות רבים חבויים במקומות שצריך להפעיל את התאים האפורים כדי להגיע אליהם. הספקתי לשכוח כי Assassin's Creed הצטיינה בעברה בגזרת הפאזלים, בעיקר אחרי המערות והקברים ב-Origins ו-Odyssey (שהיו שכפול גנטי אחד של השני). ב-Valhalla מצאתי את עצמי מספר פעמים תקוע מול מבנה אטום הרמטית ובו אוצר, מבנה שהצריך אותי לחשוב באופן יצירתי על הדרך לחדור אליו. מי מכם שישקיע באופן נבון בפיתוח של אייבור, יגלה כי ניתן גם לחדור למבנים בצורה קצת יותר ויקינגית.
חובבי המיתולוגיה הנורדית ישמחו אף לדעת כי אלי אסגרד דומיננטיים מאוד ב-Valhalla; לא באותה רמה כמו ב-God of War (כי זה לא משחק פנטזיה) אבל חובבי הז'אנר לא ייצאו מכאן מאוכזבים. מי שזוכר את אלי מצרים ואלי יוון מהמשחקים הקודמים, כבר יודע פחות או יותר מה מחכה לו פה. אבל יש גם הפתעות.
נוסף על כך, אנו אמנם מבקרים פחות מחוץ לאנימוס, אבל זה לא אומר שהאנימוס לא מבקר אותנו; אלמנט נוסף שעושה קאמבק הוא האנומליות שפזורות ברחבי אנגליה, וכאן מדובר למעשה בפאזלים קצרים שמשבשים את אנגליה והסביבה והופכים את Assassin's Creed למשחק פלטפורמה. שמו של הגביע שמקבלים אחרי שמסיימים אנומליה שכזו הוא It's not a bug, It's a feature. זה לא חשוב, אני יודע. פשוט הייתי חייב לציין כמה זה מגניב.
אלה רק מספר קטן של דוגמאות לאופן בו העולם של Valhalla מתנהל, עולם בו אף כפר ואף עיר לא זהים אחד לשני. המשחק מעודד אותנו לצאת ולחקור, מה שעשיתי בחדווה ובששון. אין צורך הפעם לחשוש מפני מקומות שאתם, כשחקנים, חלשים מכדי להסתובב בהם. כלומר, תהיו על המשמר בכל רגע נתון, כן? אך מעטים האויבים בהם נתקלתי שהם בלתי מנוצחים. אם אתם עדיין גרועים, אפשר פשוט להתחמק באלגנטיות מהאויב.
עף כמו באג ועוקץ כמו ויקינג
מלבד היותכם ויקינג מיומן אתם גם מתנקש. אחרי היעדרות מהמשחק הקודם (אם נתעלם מההרחבות) אייבור מסוגלת להרוג אויבים עם Hidden Blade. יותר מזה, אפשרות ההתמזגות בקהל חזרה גם היא. זו לא אופציה שאני אישית אוהב, וגם במשחקים הראשונים לא השתמשתי בה הרבה, אבל מי שהתגעגע לשבת על ספסלים ולחכות, שיבושם לו.
אלמנט הויקינגים תופס אמנם את החלק הארי של המשחק, אך עדיין מדובר במשחק Assassin's Creed: יש מטרות שעלינו להרוג, ומגוון רחב של דרכים להרוג לעשות כן. אתם יכולים להתגנב מאחורי האויב, לשרוק אליהם כשאתם מסתתרים בדשא, לירות חץ על סלע קשור בחבל שתלוי במקרה ממש מעליהם (לא ברור מדוע יש כל-כך הרבה כאלה במשחק) או, אתם יודעים, פשוט להיכנס באמוק עם הגרזן ולקוות לטוב. במקרה הכי גרוע, קראו לחברים הויקינגים שלכם.
ואלייאללה איזה יפה זה
כל זאת בהנחה שהמשחק עובד כראוי, כן? נכון לכתיבת שורות אלו, יש מספר באגים ב-Valhalla. הבאגים לא מעטים, אם כי מרביתם מינוריים: חיילי אויב שמתחילים לרחף, סאונד שמקרטע למספר שניות, דלת מחסן תקועה וסוס שהחליט לבקר את השמש.
המשחק קרס לחלוטין פעם אחת עם Blue Screen שהחזיר אותי לנקודת שמירה 10 דקות אחורה, ואני לא רוצה להזכיר את הפעם ההיא בה הפסדתי בקרב בוס בגלל מצלמה שהתעקשה להתמקד בכפות רגליים. מנסיון, אלה באגים שיטופלו אט אט ובכל מקרה, רובם לא מפריעים למהלך התקין של המשחק.
על אף היותו המשחק הראשון בסדרה שפותח גם לקונסולות הדור הבא, מכשיר ה-PlayStation 4 הרגיל שלי התמודד עמו בגאון – והוא לא עשה רעש של שיגור רקטה ולא התחמם כמו עגבניה בטוסט.
לפני שאמשיך אני רוצה לדבר איתכם שניה על הספר "בנות הלילך", רומן הביכורים הסופרת האמריקאית מרתה הול קלי. זהו סיפור מטלטל ורב עוצמה אודות שלוש נשים במלחמת העולם השנייה. הרומן ההיסטורי הנהדר הזה עוסק בגבורה ומאבק בלב לבה של תקופה מטלטלת, ואני באמת ממליץ עליו בחום. ספר מרתק.
אני מספר לכם את זה כדי שיהיה לכם מה לקרוא במהלך זמני הטעינה.
מאה ועשרים שניות, גבירותי ורבותי, חולפות מהרגע שלוחצים על המשחק ועד הרגע שאשכרה ניתן לשחק בו. בתוך המשחק עצמו, מעברים מנורווגיה לאנגליה, ולהפך, יכולים לגזול דקה אם לא יותר, ואם חלילה אייבור הפסידה, יש לכם חצי דקה של המתנה בטרם הניסיון הבא.
אני יודע שחלק מכך זו אשמתי, הרי אני משחק ב-Valhalla על ה-PlayStation 4 שלי (הרגילה, אפילו לא גרסת ה-Pro). אך אני מזכיר שהמכשיר הזה בן ה-7 התמודד ממש השנה עם Ghost of Tsushima, The Last of us: Part 2 ו-Spider-Man: Miles Morales, שבכולם זמני טעינה על גבול המצמוץ. אין לי מושג איך זמני הטעינה על PlayStation 5 (כנראה טובים בהרבה) אבל קחו זאת בחשבון כשאתם שוקלים איזו גרסה לאמץ.
בעיות טכניות בצד, Assassin's Creed Valhalla הוא אחד המשחקים המוצלחים בסדרה – בין אם במשחקיות, בעלילה ובדמויות. הוא שאפתני כמו קודמיו אבל גם מחושב: אין יותר החלפה של ציוד כל רבע שעה או משימות צד חסרות משמעות. Valhalla הוא משחק שמפתיע וממשיך להפתיע, ואני בכנות לא יכול לחכות עד שאוכל לשוב לעולם העצום שלו ולגלות אילו אוצרות, יצורים או הריסות של מבנים רומיים טרם גיליתי.
אם אינכם נמנים עם מעריצי הסדרה או שאתם מאוכזבים מהכיוון הכללי אליו היא הלכה בשני המשחקים האחרונים, אני לא יכול להגיד ש-Valhalla שינה את חוקי המשחק, אלא שייף (היטב) אלמנטים שכבר היו קיימים. אך מי שכן אוהב את Assassin's Creed אולם הרגיש תחושת מיצוי, אני בהחלט ממליץ להשקיע את זמנכם ב-Valhalla. ויקינגים מעולם לא נראו טוב יותר, והסדרה הוכיחה פעם נוספת מדוע היא אחת הנמכרות בעולם.
