סדרת Assassin's Creed היא המורָה הכי טובה להיסטוריה שאי פעם הייתה לי. כל עוד אני מודע לעובדה שהאפיפיור רודריגו בורג'ה לא הלך מכות עם מתנקש (ככל הנראה, לכו תוכיחו), סדרת המשחקים הידועה מבית Ubisoft גרמה לי להביע עניין בתקופות ואישים מכל קצוות ההיסטוריה האנושית – הישג מדהים עבור זיכיון שהחל כממזר של "הנסיך הפרסי".
"History has its eyes on you" / מתוך "המילטון"
עשרות אלפי אנשים שפרוסים על פני 3 יבשות עובדים במרץ על משחקי Assassin's Creed ומנגישים את ההיסטוריה היטב מכל ספר או סרט תיעודי. אז נכון שהסדרה עשתה מספר טעויות לאורך הדרך, אך נסו אתם להוציא 12 משחקים ב-13 שנים (שזו אגב אחת הטעויות שלה) מבלי לפקשש פה ושם.
לכן, לכבוד יום הולדתה של Assassin's Creed שחל השבוע ולכבוד יציאתו של Assassin's Creed Valhalla (שעל ביקורת שלו אני עובד בימים אלה) החלטתי לקטלג את כל משחקי הסדרה – הראשיים, כן? לא אלה שיצאו לאייפון ולגיימבוי – מהמשחק שלדעתי הוא הפחות-טוב בסדרה למשחק הטוב ביותר.
אני משער כי אין צורך להבהיר שהכתבה סובייקטיבית לחלוטין ומבוססת על החוויה האישית שלי עם משחקי הסדרה. אתם יותר ממוזמנים לספר לי מדוע אני טועה, אך אשמח אם זה יקרה בלי איחולי מוות לחתול שלי. הוא ילד טוב, באמת. נוסף על כך, עשיתי שמיניות באוויר כדי להימנע מספויילרים, אבל גם ההגדרה של ספויילרים היא סובייקטיבית. יתר על כן, מיקומים אינטגרליים ברשימה שלפניכם נקבעו על סמך אלמנטים בעלילה.
אז לפני שאתם נכנסים לדירוג שלי, זכרו: שום דבר לא נכון. הכל מותר (מלבד בריונות מקלדת).
11. (Assassin's Creed (2007
דילמה כל-כך קשה לא הייתה לי אפילו כשהייתי צריך לבחור שם עבור הבת שלי (בסוף הלכנו על השם הגנרי נפרטיטי ג'ונס). כיצד ייתכן שהמשחק הראשון, האחד שקבע את הכללים ואת רוח הזיכיון – הוא במקום האחרון? ובכן, האמת המרה היא ש-Assassin's Creed מודל 2007 לא השתבח כמו יין.
הסיפור עצמו נהדר, כן? מי שלא מכיר, צעיר בשם דזמונד (נולאן נורת' גבירותי ורבותי) נחטף על-ידי תאגיד אבּסטרגו כדי לעבור ניסוי שהחוקיוּת שלו מפוקפקת כמו היסטוריית הגלישה שלי. מדען מטעם אבסטרגו, ד"ר וידיק והעוזרת שלו לוסי (קריסטן בל), מחברים את דזמונד למכשיר "אנימוס" (תרגום מלטינית של "חחח איזה שטויות אתם עומדים תכף לשמוע") שבאמצעותו חווה דזמונד זִכרונות גנטיים של אבותיו, זכרונות שמתורגמים לסימולציה וירטואלית.
דזמונד, כך מסתבר, הוא צאצא של אלטאיר: מתנקש מתקופת מסע הצלב השלישי ששייך למסדר החשישיון, מסדר מתנקשים אמיתי לחלוטין ממנו נולדה המילה "Assassin" (ושאינה קשורה למילה "חשיש" בניגוד לדעה הרווחת). אנשי אבסטרגו מעוניינים לגלות דרך זכרונותיו של אלטאיר את מיקומו של חפץ מסתורי, ולשם כך חווה דזמונד כיצד אלטאיר מתנקש במספר מטרות בירושלים, עכו ודמשק – ערים שנמצאות במרחק של רבע שעת דהירה זו מזו, מי ידע?
הסיפור, באמת, דליקטס. Assassin's Creed לקח את נוסחת משחקי הוידאו ועשה את הבלתי אפשרי: נתן לה היגיון. אם אלטאיר מת, הוא לא באמת "מת" אלא זה גליץ' באנימוס, צריך פשוט לנסות מחדש. נוסף על כך, בזמנו הסיפור של דזמונד נשמר בשושו אצל Ubisoft; מי שרכש את המשחק ב-2007 חשב לתומו כי הוא עומד לשחק במשחק אקשן-היסטוריה ללא שמץ מד"ב, והגילוי על דזמונד ואבסטרגו הותיר את הגיימרים עם לסת שמוטה. גם כיום שומרים ב-Ubisoft את עלילת הנרטיב המודרני בסוד, אבל זה כי הוא נהיה מביך.
היותו של Assassin's Creed מ-2007 פורץ דרך, מהפכני, ומהנה, לא משנה את העובדה כי מדובר בבן הבכור של Ubisoft, הילד עמו הם עשו ניסוי וטעייה. אלמנט הפארקור מתסכל, הקרבות רחוקים מלהיות מגוונים, המכניקה מיושנת והמשחקיות חוזרת על עצמה: "סע לעיר X, חכה שנתיים במסך הטעינה, התנקש באדם Y" וחוזר חלילה. Assassin's Creed מ-2007 זחל כדי ששאר הסדרה תרוץ. אם הייתי שופט על פי הסיפור בלבד, המשחק ללא ספק היה אי שם בטופ.
החדשות הטובות הן שרימייק, אם אי פעם ייצא כזה (ואני מאמין שייצא), עשוי להיות אחד ממשחקי Assassin's Creed הטובים ביותר, אם לא ה-. עד אז, המשחק הזה הוא בעיקר שיעורי בית למי שרוצה להכיר את Assassin's Creed לעומק.
10. Assassin's Creed: Revelations
אין לי בעיה מהותית עם Assassin's Creed: Revelations. הטריילר הסינמטי שלו הוא לדעתי אחד הטובים שאי פעם נוצרו (בכל מדיום) והוא מקיים את ההבטחה שלו: משחק שסוגר את סיפורו של המתנקש אציו אודיטורה וגם את הארק הראשון של Assassin's Creed (מתוך הארבעה שקיימים היום, אבל תלוי איך אתם סופרים).
אולם כשמגיעים ל-Revelations אחרי ששיחקנו בנעליו של אציו שני משחקים (ועוד שני משחקים נהדרים, כן?) קשה שלא להרגיש תחושת מיצוי.
Revelations הוא משחק שדורך במָקום: דזמונד תקוע באנימוס אחרי הסוף של Assassin's Creed: Brotherhood, מה שהופך את הסיפור שלו למרתק כמו הפעם ההיא שפתחתי קופסת זיתים (אם זה לא נשמע מעניין, אז כך גם הסיפור של דזמונד). אציו שלנו מתחקה אחר אלטאיר, ואנו אף זוכים לשחק שוב בנעליו של המתנקש האגדי מהחשישיון. זה אומר כי אירופה הקלאסית מוחלפת בקונסטנטינופול – איסנטבול של ימינו – שהיא, ובכן, לא מהערים היפות שראינו בין ערי הסדרה, אך גם לא המכוערת שבהן. אבל יש זמן לפני שאדבר על פירנצה.
אם מדברים במונחים של רגשות, הסיום של Revelations הוא אחד הטובים שידעה הסדרה; זה סיום שעוטף באופן מדהים וראוי שני קווי עלילה חשובים – הן של אציו והן של אלטאיר, אבל עד שמגיעים לסיום המדובר, יש משחק שצריך לעבור, והוא משחק פ'סדר-כזה.
התוספת של מכשיר ההוק-בלייד, מכשיר שמאפשר לשחקן לזנק רחוק יותר ולשרוד, היא מבורכת, אבל משחקי ה-Tower Defense שהוצגו לראשונה ולאחרונה ב-Revelations הם קוץ בתחת. מי ב-Ubisoft חשב לעצמו שיהיה כיף לעצור את הפארקור וההתנקשויות לטובת משחק אסטרטגיה איטי? אם היה מדובר בתוספת אופציונלית הייתי קצת יותר סלחן.
בכל אופן, אזכור לטובה את Revelations בזכות הסוף הנהדר שהוא הביא לשניים מהגיבורים האהובים בסדרה, אבל קשה להתנתק מהאלמנטים המיותרים שלו.
9. Assassin's Creed III
לצערי גם המשחק שהגיע מיד אחרי Revelations אינו, כדברי המחנכת שלי בכיתה ג', "מממש את הפוטנציאל שלו" – אולם אם Revelations דָרך במקום עם אפס שאיפה לחידושים, Assassin's Creed III הוא שאפתני מדי.
Assassin's Creed III הוא הראשון בתוך מה שאני מכנה "ארק האמריקה". המשחק מכסה את מלחמת העצמאות האמריקאית דרך עינייו של קונור: חצי יליד אמריקאי וחצי בנו של טמפלר בריטי בשם היית'אם. מי שלא מכיר, הטמפלרים הם האויבים המושבעים של המתנקשים וגם הרוח הנושמת מאחורי תאגיד אבסטרגו. אם אתם חושבים שזה הופך את קונור למגניב, אז טעות בפיכם: ראיתי חשבונית מס עם יותר אופי מקונור.
Assassin's Creed III מכיל בתוכו את הסיפור הפוליטי ביותר בסדרה, עם כל הגיבורים שראיתם ב-"המילטון" (כולל המילטון) רק בלי כל הסוואג, ומשום מה אף אחד מהם לא פוצח בקטעי ראפ (וידעתם שג'ורג' וושינגטון הוא בכלל לבן?). המשחק עצמו מציג מכניקות חדשות דוגמת ציִד וניווט על ספינות, אלמנטים שישובו במשחקים הבאים בסדרה כשהם משויפים בהרבה. למעשה, Assassin's Creed III סובל מהבעיה של Assassin's Creed המקורי מ-2007: רעיונות חדשים אך לא מכויילים כראוי.
נוסף על כך, הקולוניות הן לא בדיוק ערי הענק אליהן הורגלנו מהמשחקים הקודמים – מה שהופך את הטיפוס על בניינים, השמנה והסלתה של Assassin's Creed, לחוויה אנמית.
אז מה הופך את המשחק ליותר טוב מ-Revelations? הרי קודמו לפחות שמר על רוח הסדרה, הגיבור שלו אהוב והסיום בו נהדר. ובכן, אין לי מושג. בדיעבד אני מבין שאולי Revelations יותר טוב. אבל אני עצלן ואין לי כוח להחליף, לכן אמציא תירוץ: הסיפור של קונור והיית'אם הוא שמחזיק את המשחק, והוא עושה זאת באופן פנומנלי. מערכת היחסים בין השניים היא כמו עלילת פרקים 4-6 של "מלחמת הכוכבים" רק עם פחות מלודרמה, הרבה יותר דם ובלי חרבות אור (טוב נו, זה בעצם חיסרון). יותר מכך, הדיאלוגים ב-Assassin's Creed III מושחזים ורלוונטיים לימינו, ואם פוליטיקה אמריקאית מעניינת אתכם ולוּ טיפה – אתם צפויים ליהנות מהמשחק מאוד.
לטובת חובבי הסיפור המודרני שביניכם, Assassin's Creed III עוטף את הארק של דזמונד, ולמעשה זו הפעם האחרונה בה Ubisoft השקיעו איזושהי מחשבה מאחורי הנרטיב שמחוץ לאנימוס – יש שיגידו כי לטובה, אבל משחקים היסטוריים יש בשפע; הזיגזג בין העבר להווה הוא שהופך את Assassin's Creed לְמה שהיא, ואני מקווה כי הסיפור בגזרה המודרנית יחזור להיות מה שהיה פעם.
8. Assassin's Creed: Rogue
Rogue מביא לידי סיום את "ארק האמריקה" והוא ההפך הגמור מ-Assassin's Creed III: הוא קצר, הנרטיב שלו (יחסית) לינארי והקונספט בו די מגניב: אנו מגלמים טמפלר, שיי קורמאק, שהורג מתנקשים אחרים. זה מוביל למפגשים טעונים במיוחד עם דמויות מוכרות.
המשחק נבנה על המכניקה של Black Flag, מה שאומר שאתם צפויים לשוט הרבה ולצלול בים בחיפוש אחר תיבות אוצר – אם כי לא באותה סקאלה כמו Black Flag. אולם המשחק מפצה על כך עם סיפור מהודק. למעשה תוכלו לסיים את Rogue ב-15 שעות, ואפילו 10 שעות אם אתם ממהרים. לא יודע מה לגביכם, אני אישית מתגעגע לימים בהם לא צריך היה להשקיע צפונה מ-60 שעות על-מנת לסיים משחק בסדרה.
בניגוד למלחמת הכוכבים בה אף פעם תמיד הציגו את הג'דיי כטוב המוחלט, סדרת Assassin's Creed אף פעם לא באמת נתנה תשובה מי הצודק: המתנקשים שדוגלים בחופש או הטמפלרים שדוגלים בסדר? על כן Assassin's Creed Rogue נהדר עבור מי שרוצה לחוות את המלחמה ארוכת השנים בין המתנקשים לטמפלרים מזווית אחרת בה לא בטוח כי הטמפלרים הם הרעים והמתנקשים כאלה טובים. אגב, זה משעשע כי הג'דיי דוגלים בהשריית סדר ואילו הסית' דוגלים בחופש. תסיקו מזה מה שתסיקו.
7. Assassin's Creed: Syndicate
הוא אמנם "רק" מקום שביעי, אבל אגיד כבר עכשיו משהו על Syndicate: זה המשחק הכי כיפי בסדרה. כן, הוא לא מושלם. אבל אם יש עיר אחת שאני רוצה לחזור לעשות בה צרות, זו לונדון הויקטוריאנית.
Syndicate הוא השני מתוך מה שאני מכנה "ארק ערים גדולות באירופה" (שכולל רק אותו ואת Unity). הסיפור המודרני שלו כמעט ואינו קיים, מה שמותיר את הדגש על האחים ג'ייקוב ואיבי פריי: שני תאומים מתנקשים שמגיעים ללונדון והופכים אותה לסוג-של כנופיית ברמינגהם משלהם. יש שמכנים את Syndicate בתור "GTA London" (שזה מצחיק כי יש כבר GTA London) אך הכינוי עושה עוול עם המשחק; אנחנו ב-Syndicate עושים הרבה יותר מטיפוח מוניטין בעולם הפשע וזריעת חורבן ברחוב עם כרכרות.
Syndicate הוא גם הראשון בסדרה הראשית במסגרתו מתאפשר לנו לשחק בנעליה של מתנקשת, איבי פריי, שהיא אחת הדמויות המוצלחות שידעה Assassin's Creed אי פעם. איבי אינטליגנטית, סרקסטית ואחד האנשים המגניבים שיצא לי לשחק. ג'ייקוב לעומת זאת הוא עוד סטיגמה של רוב גיבורי הסדרה עד אותה נקודה: פלייבוי שמאוהב בעצמו.
לונדון הויקטוריאנית היא ארגז חול רווי בדמויות מוכרות (לואיס קרול, צ'ארלס דיקנס, אברהם גראהם בל, המלכה ויקטוריה והרבה אחרים), כשההתניידות בארגז החול הזה פשוטה מאי פעם: בעזרת Grappling Hook ניתן להגיע אל גגות של מבנים בשתי שניות וחצי. נכון, זה מוריד מאלמנט ה-"פארקוריות" של Assassin's Creed אבל אני לא מזיל דמעה. הפיצ'ר החדש (שלא חזר מאז, לצערי) חוסך דקות ארוכות של טיפוס בתוך העיר המתקדמת ביותר מבחינה טכנולוגית בציר הזמן של Assassin's Creed. כמובן שאף אחד לא מאיים עליכם עם אקדח, ומי שרוצה לטפס בדרך הקלאסית מוזמן לטפס בדרך הקלאסית. אני לא אימא שלכם.
Syndicate הוא גם המשחק היחיד ברשימה שטיפס בדירוג בזכות פס הקול שלו. את פס הקול של Syndicate הלחין אוסטין ווינטורי והוא, לטעמי האובייקטיבית לחלוטין, פס הקול המוצלח בסדרה. שימו אותו בספוטיפיי ואני מבטיח שלא תתחרטו.
המשחק עצמו לצערי לא קידם את הסדרה קדימה מבחינת נרטיב. כאמור, אין כמעט סיפור בציר המודרני, ושום דבר שאיבי וג'ייקוב עושים בלונדון הוא בעל משמעות בכל הקשור למלחמה עם הטמפלרים. אבל היי, בתור כותר עצמאי ונפרד, Syndicate הוא Bloody פנטסטי.
6. Assassin's Creed II
יש לי תחושה שאני עומד לחטוף על זה אש.
שמעו, אני יודע: Assassin's Creed II הוא משחק טוב – יותר טוב מחמשת משחקי הסדרה עליהם כתבתי למעלה, זה בטוח. את מה ש-Assassin's Creed הראשון מ-2007 עשה, Assassin's Creed II משפר בכל היבט אפשרי: יש לו גיבור עם פלפל, והעלילה מתרחשת הפעם באיטליה של תקופת הרנסנס – מקום הרבה פחות מדכא מישראל של תקופת מסע הצלב השלישי. יתרה מכך, הסיפור מוצלח גם ברמה האישית; נקמה של צעיר שהגיע מגבוה ונוקם את מות משפחתו מהתחתית. אנחנו אוהבים נקמות, לא? נקמות זה כיף.
אבל, וזה אבל גדול: שיחקתי ב-Assassin's Creed II שנית ממש לא מזמן, ונהניתי כמו שנהניתי ללטף קיפוד.
Assassin's Creed II בנה תשתית מדהימה אותה משחקי הסדרה הבאים שיפרו מעט בזה אחר זה. השיפורים מינוריים ממשחק למשחק, כך שעד שהגעתי ל-Assassin's Creed Odyssey עדיין ניכרו בי הזכרונות הנעימים מ-Assassin's Creed II.
לכן כששוחרר המשחק שנית, הפעם בקונסולות הדור הנוכחי (יחד עם שאר טרילוגיית אציו), לא התלבטתי פעמיים: רציתי לשמוע שוב "requiescat in pace" במבטא האיטלקי של אציו, ורציתי להאזין שוב ל-טראק של Ezio Family שהלחין ג'ספר קיד, טראק שמביא לי צמרמורת כל פעם מחדש (הוא אמנם חזר כמעט בכל המשחקים הבאים, וגם נשמע אותו שוב ב-Valhalla, אבל אין כמו המקור).
אבל אתם יודעים איך זה, לנוסטלגיה פילטר ורוד. Assassin's Creed II, בסטנדרטים של ימינו, לא משהו. הורגלתי לפארקור דינמי וזורם בכל משחקי הסדרה האחרונים, אך כעת פלטתי קללות אחרי הפעם המי-יודע-כמה בה אציו שוב מזנק אל הקרקע במְקום אל חלון סמוך.
אם להיכשל בפארקור, אז לפחות להיכשל בעיר יפה. לא? אז לא. אחרי הסביבות המרשימות שהן פריז, לונדון, אלכסנדריה ואחרות – פירנצה נראית הרבה פחות טוב: המודלים מיושנים, אין פרטים רבים בסביבתה, ה-Draw Distance (יש לזה תרגום עברי?) לא משהו והשיטוט בעיר נמאס אחרי דקות בודדות – וזה נכון גם לגבי הערים האחרות במשחק, אדרבה בונציה; המשחק נוצר בימים בהם הדמות הראשית לא ידעה לשחות, ולטבוע בונציה זה מביך ומשעשע (אבל בעיקר מביך).
זה לא ש-Assassin's Creed II אינו משחק מהוקצע. כשהוא שוחרר ב-2009 מדובר היה בפאר הטכנולוגיה של התקופה. אך מטרת הכתבה היא לדרג את משחקי הסדרה על פי הסטנדרטים של ימינו, ביחס לכל משחקים שכבר קיימים. אני אוהב את Assassin's Creed II בזכות החזון שלו, ובזכות הרגעים בעלילה שגרמו לקוקורו שלי לעשות דוקי דוקי (ואני לא מדבר רק על ההתכתבות עם העלילה המודרנית. זוכרים את הנאום של אציו? מתי פעם אחרונה אחד מגיבורי הסדרה נשא נאום משלהב?) אבל לשחק בו כיום מרגיש יותר כמו מטלה מאשר זכות. עם זאת, מבחינתי המשחק חי גם בתוך המקומות הגבוהים ברשימה. בלעדיו, המשחקים שבאו אחריו לא היו טובים.
5. Assassin's Creed II: Brotherhood
רוצים להרגיש זקֵנים? Assassin's Creed: Brotherhood בן 10.
מניח שהמיקום עצמו לא מפתיע אתכם: Brotherhood הוא למעשה Assassin's Creed II מכל בחינה אפשרית, רק קצת יותר טוב: אציו אודיטורה שלנו הפך ממתנקש צעיר וחמום מוח למתנקש שנמצא בשיא הקריירה (להיות מתנקש נחשב בכלל לקריירה? הם צריכים למלא טופס 101 כל שנה?), והערים הקטנות והמבוזרות של קודמו הוחלפו בעיר אחת ענקית, רומא, עיר שוקקת מכל הערים שידעה הסדרה עד אותה נקודה. אפילו הוותיקן בה, שזה לא מפתיע כמובן. אני זוכר עד היום את שריקת ההתפעלות כשראיתי את המבנה העצום לראשונה. יותר מזה, משימת ההסתננות אל תוך הוותיקן היא, גם כיום, אחת המשימות הכי מותחות ומהנות בסדרה.
עם זאת, מרבית התלונות שכתבתי על Assassin's Creed II תקפות גם על Brotherhood. מצאתי את עצמי נאבק עם הרצון לחזור לאחד המשחקים החדשים שיצאו, משום שלשחק עם המכניקה המיושנת של Assassin's Creed: Brotherhood מרגיש כמו לרכב על אופני סבתא עם גלגל מפונצ'ר כשיש לכם במחסן אופני BMX חדשות.
לטובתו של Brotherhood אגיד שיש בו משהו שלא חזר מאז באף משחק: התחושה שאחוות המתנקשים היא, ובכן, אחווה. במשחקים שבאו לפניו ובכל המשחקים שאחריו, אנו רוב הזמן פועלים לבד, ומדי פעם קופצים לבקר חברים בבסיס. Brotherhood מדגיש כי מדובר במלחמה בת מאות שנים בין מסדר הטמפלרים ובין מסדר המתנקשים, ולא מול מסדר של מתנקש אחד עם יותר מזל משכל.
גם הסיפור המודרני של Brotherhood, עדיין במסגרת ימיו של דזמונד מיילס, הוא הטוב ביותר שהסדרה ידעה עד כה, ולפי מצב פני הדברים כרגע – הוא גם הטוב ביותר שהסדרה תדע עוד שנים רבות. על כן, חרף המגרעות שלו, Assassin's Creed: Brotherhood הוא המשחק החמישי הכי טוב של Assassin's Creed, גם עשור אחרי יציאתו, וזה חתיכת הישג.
4. Assassin's Creed: Odyssey
Odyssey, בתור המשחק האחרון שיצא (משפט שיהיה נכון רק לעוד מספר בודד של ימים) הוא ללא ספק הפרויקט הכי שאפתני שהסדרה ידעה בינתים. זה משחק שלוקח אותנו אל יוון העתיקה, וכשהבטיחו לנו את יוון העתיקה סיפקו לנו את כל יוון העתיקה: אין אי, אין עיר ואין כפר ש-Ubisoft לא מאפשרים לבקר בו, כשהאכזבה היחידה היא הר אולימפוס האגדי שממנו ניתן להתרשם רק מרחוק (כנראה לא רצו שנפגוש את קראטוס).
במשחק אנחנו בוחרים אם לגלם גבר או אישה, ומכיוון ש-Ubisoft הבהירו שהאישה היא הקאנון, ובעיקר כי לא היו הרבה נשים עמן שיחקנו עד כה, בחרתי בקסנדרה. אני לא יודע אם קסנדרה באמת אחת הגיבורות הכי טובות בסדרה, אך בנעליה שיחקתי את מספר השעות הגבוה ביותר (כי זה משחק כל-כך ארוך) וכשהוצאתי את התקליטור השחוק של Odyssey מה-PlayStation הרגשתי כאילו אני נפרד מקרובת משפחה.
Odyssey הוא השני בארק שאני לא בטוח איך לקרוא לו: ארק מיתולוגיות? ארק RPG? בכל אופן Odyssey הוא הוא חתיכת פרויקט שאם תבחרו לשחק בו, תיאלצו להשקיע מינימום 60 שעות רק כדי לסיים את חלקו ו-100+ שעות אם תמשיכו אל חבילות ההרחבה (שהן חובה כדי להבין את הסיפור המלא).
המשחק מרחיק את הסדרה מאלמנט ההתגנבות וההתנקשות בגינו Assassin's Creed ידועה, אבל הסדרה ידעה לא מעט תמורות לכל דרכה, ואם מתעלמים מהעובדה שלא מדובר במשחק Assassin's Creed קלאסי – דעו כי מדובר במשחק וידאו נהדר. מתיש, אבל נהדר.
כמות הדברים שניתן לעשות ב-Odyssey היא בלתי נתפסת, ממאות משימות-צד ועד השתתפות בקרבות גלדיאטורים, קרבות ימיים, חקר קברים ומה שרק תרצו. המפה אמנם גדולה באופן מגוחך, אבל קשה שלא להבחין בכך שהמערות הן אותן מערות והכפרים אותם כפרים. יש מספר קטן של ערים גדולות במשחק, אתונה הבולטת שבהם, אך גם בערים הארכיטקטורה זהה אחת לשניה. כשהגעתי למספר תלת ספרתי של שעות ב-Odyssey, הספקתי לשכוח איזו עלילה משמעותית אירעה באיזו עיר.
אבל, שוב, במשחק כל-כך כל-כך גדול – היתרונות לבדם שווים את ההשקעה בו. Odyssey מכופף את יד השחקנים ומכריח אותנו לעשות כמה שיותר משימות צד כדי להתקדם בקמפיין הראשי, שזה אמנם מעצבן אך זה גרם לי להכיר לעומק מספר רב של אישים דוגמת ארכימדס, הרודוטוס (ההיסטוריון הראשון), ואפלטון – שהוא, ללא צל של ספק, אחד האנשים הכי מגניבים שתכירו.
אלמנט המיתולוגיה של Odyssey טוב לא פחות מההיסטוריה עם הרגליים על הקרקע. הסדרה עדיין לא נופלת למחוזות פנטזיה-נטו (ותודה לזאוס על כך) אבל היא מרשה לעצמה להשתעשע עם המיתולוגיה היוונית: המבוך של המינוטאור (מהסיפור עם תזאוס) הוא, למשל, אחד המבוכים הכי טובים בהם ביקרתי – לא רק ב-Assassin's Creed אלא בכל עולם הגיימינג. קרבות ומפגשים נוספים מול יצורים מיתולוגיים הופכים את Odyssey לחוויה של פעם בחיים.
אשמח אם Ubisoft יחזרו למשחקים עם סקאלה מצומצמת, או לכל הפחות לא יכריחו אותנו להגיע לרמה מסוימת כדי להתקדם בסיפור – אבל Odyssey, עבור מי שמוכן לקחת על עצמו את ההתחייבות הזו, הוא אפוס שאני ממליץ לכל חובב משחקי וידאו להתנסות בו.
3. Assassin's Creed Unity
Unity הוא היפה ביותר מבין משחקי Assassin's Creed. אני לא מתכוון שהוא היפה ביותר לשעתו, אלא היפה ביותר נקודה. אף משחק Assassin's Creed שנוצר אחריו לא הגיע לסטנדרט הויזואלי הגבוה ש-Unity הציב. הפרויקט כה שאפתני מבחינה גרפית עד ש-Ubisoft – על אף שהם עבדו עליו 4 שנים ובשיתוף 10 אולפנים שונים – שחררו אותו מוקדם מדי, מה שגרם לבאגים וגליצ'ים מביכים כשיצא.
הבאגים תוקנו אך הכתם סביב Unity נותר ו-Ubisoft לא העזו, מאז צאתו, ליצור משחק עם עיר כל-כך דינמית, יפהפייה ועמוסה בתושבים. במְקום להיות הסטנדרט החדש של הזיכיון, Unity הוא מצבת זיכרון לְמה שהסדרה הזו יכולה הייתה להיות.
הסיפור לוקח אותנו לפריז של המהפכה הצרפתית. הגיבור החדש, ארנו דוריאן, הוא לא הגיבור הכי מרתק שהסדרה ידעה, אבל הוא סך-הכל בסדר. אביו של ארנו נרצח וארנו זוכה לבית חדש, מבלי שהוא מודע לכך שהבית החדש מכיל טמפלרים רבי מעלה. דבר מוביל לדבר וארנו מצטרף למסדר המתנקשים, ובמקביל מנהל מערכת יחסים סבוכה עם אחותו החורגת אליז. סיפור הרומיאו ויוליה הזה בין מתנקש ובין טמפלרית הוא חביב ומכיל רגעים משעשעים למכביר, וכמצופה – הסיום שלו אמוציונלי.
אך אולי אנחנו בעיר האהבה, אבל לא באנו לראות את ארנו מחזר אחרי אחותו. ריחות המהפכה מתאימים ל-Assassin's Creed כמו כפפה ליד, מה שהופך את המשחק לאחד האפיים בסדרה. Unity מציג גישה חדשה למשימות התנקשות, גישה שגורסת "תעשו את זה איך שבא לכם". ניתן להתנקש במטרות במספר רב של דרכים, בין אם דרך התגנבות מהקהל, התחזות לאיש כמורה, טיפוס מהגג, דרך הביוב או פשוט לרוץ באמוק ולקוות לטוב.
אלמנט הפארקור ב-Unity הוא המוצלח ביותר ב-Assassin's Creed. ארנו יודע לטפס במגוון רחב של דרכים, כשהמודל של דמותו מכיל גם כיום את מספר תנועות האנימציה המגוון ביותר. עם ארנו, הרגשתי כי ניצב מולי בן-אדם שעושה פארקור ולא פעלולן קרקס.
עובדת היותו של Unity הפסגה הטכנולוגית של Assassin's Creed מספיקה מבחינתי כדי להביא אותו למיקום הגבוה בו נמצא, והעובדה שהוא משחק טוב בלי קשר זה בונוס. לצערי אין בו רגעים בעלילה עליהם אני יכול לומר "וואו" והסיפור בהווה כמעט ולא קיים. אפילו ב-Syndicate שהגיע אחריו קיימים מעברים סינמטיים בסיסיים, מה שאין ב-Unity.
אם אתם זוכרים את Unity כמשחק השבור ההוא ש-Ubisoft הוציאו לפני 6 שנים, נסו לשחק בו היום ותגלו שהוא עומד בגאון לצד משחקים שיצאו ב-2020. הוא כה יסודי עד ש-Ubisoft שלחו את המודל התלת-ממדי של קתדרלת נוטרדאם כדי לעזור בעבודת השחזור שלה בעקבות השריפה שנה שעברה. אם זה לא מעיד על משחק שכדאי לשחק בו, אני לא יודע מה כן.
2. Assassin's Creed Origins
טוב, אם אתם יודעים מה המקום השני אז אני מניח שאתם יודעים גם מה המקום הראשון. זה גם לא צירוף מקרים ששני המשחקים נוצרו על ידי אותו צוות פנימי ב-Ubisoft.
Assassin's Creed Origins הוא הראשון מאז Assassin's Creed III ששינה לחלוטין את כללי המשחק, רק ש-Origins עשה זאת היטב. המעבר לפורמט של משחק תפקידים התקבל באהדה, רגע לפני ש-Odyssey לקח את הקונספט ושחק אותו עד נקודת התשה (לכן אני חושש לקראת Valhalla שצפוי להיות גדול אף יותר מ-Odyssey).
ב-Origins עוברת הסדרה למצרים התליימית, ואם לדייק – אל סוף מצרים התליימית. לכן מי שאומר "מצרים העתיקה" לא מדייק. מצרים התליימית קרובה יותר לשנת 2020 מאשר לזמן בו נבנתה הפירמידה הגדולה של גיזה. סדרת Assassin's Creed אוהבת להתקיל חילופי תקופות, כי לרוב הם מתבטאים באלימות ומהפכות. זה המצב גם הפעם עם הגיבור החדש, באייק: מדג'יי שעובד עם אשתו איה כדי להגן על תושבי מצרים. בנו של באייק נרצח, מה שמוביל את באייק למסע נקמה שמתחיל בכפר הקטן שלו סיווה (האם סיווה אי פעם תדע שלום?) וממשיך בערים הגדולות דוגמת קהיר ואלכסנדריה.
דקה על אלכסנדריה: אין עיר יפה יותר בה ביקרתי בכל הזיכיון. עוד לפני שנגעתי ב-Origins היה לי חלום לבקר באלכסנדריה – לטפס על המגדלור האגדי ולבקר בספרייה הידועה. אמנם תחילה חששתי, כי Origins הוא לא מהמשחקים שמתרחשים רק בעיר אחת גדולה כדוגמת לונדון, פריז ורומא, אך מהרגע שהגעתי לאלסנדריה החשש שלי התבדה: זו עיר מהממת. ביליתי שליש מהזמן שלי במשחק באלכסנדריה ולא כי הייתי חייב.
גם בלי אלכסנדריה, Origins הוא משחק פנומנלי. יש בו את אלמנט החקר והסביבה שנכיר גם ב-Odyssey, אך פחות בים התיכון ויותר על הקרקע. אין לי בעיה עם ספינות, כן? אבל אחרי עשרות שעות על המים, חטפתי ב-Odyssey מחלת ים. תנו לי סוס, מדבר, ואני סבבה.
באייק עצמו נקלע לתככים פוליטיים בהם מעורבים קליאופטרה ויוליוס קיסר, כשהמלחמה שמתפתחת ברקע היא ללא ספק ה… איך לומר… מלחמתית ביותר? כל-כך נהניתי מ-Origins עד שהוא נהיה הראשון בסדרה בו השגתי פלטינום, פשוט כי רציתי להישאר נוכח כמה שיותר במצרים – בין אם על-מנת לצוד עוד קרוקודיל, לכבוש עוד מבצר או לגלות עוד פירמידה עם סודות עתיקים. ככה מזריקים דם חדש לסדרה.
1. Assassin's Creed IV: Black Flag
אררג! קבלו את המשחק שהוא אימת שבעת הימים ואחד המשחקים הכי מהנים בזיכיון – איזון אופטימלי בין משחק Assassin's Creed פר אקסלנס עם משחקיות מהנה, סיפור מהודק ומוצלח, ארסנל של דמויות אהובות, ופיראטים! המוווון פיראטים!
לאנשים לא היו ציפיות מ-Black Flag כשיצא, גם כי הוא הגיע אחרי Assassin's Creed III האנמי וגם כי "מה פיראטים עכשיו, מה?". אבל אדוארד קנוויי, פיראט נטול ערכים, החל מהרגע שהוא נסחף אל החוף עם מתנקש שממנו אדוארד גונב את זהותו – הוא שובה את לבנו כמעט-מיד.
הנחת היסוד הזו לבדה נהדרת, והיא מובילה את אדוארד למסע חובק האיים הקריביים עם שלל דמויות צבעוניות דוגמת בלאקבירד, מארי ריד, צ'ארלס ויין ואחרים – זאת מבלי להיות פרודיה מגוחכת על פיראטים כמו "שודדי הקריביים" (באחת הסצנות הכי מהנות במשחק, Black Flag אף יורד על "שודדי הקריביים"). מדובר במשחק הראשון בסדרה שלוקח את רעיון חקר הסביבה ברצינות, והתוצאה היא המשחק המאוזן בסדרה. אפילו מהקרבות הימיים נהניתי, ואני לא טיפוס שאוהב קרבות ימיים.
האיים הקריביים מרכיבים את הסביבה הכי אקזוטית ש-Assassin's Creed ידעה. השקעתי עשרות שעות בניווט ימי בין שלל האיים, ועד היום אני תוהה אם בכלל ראיתי חצי מכל מה שיש ל-Black Flag להציע. המשחק עושה הכל נכון, והכי חשוב – הוא עושה זאת במינון הנכון (טוב, למעט הסיפור בהווה. אבל הוא ממש לא המשחק היחיד שמתרשל בגזרה הזו). גם המאבק בין הטמפלרים למתנקשים לא נזנח בין כל הרפתקאות הפיראטים, ואדוארד הופך, בצדק, לאחד המתנקשים החשובים במסדר.
אז תגידו יו הו הו ובקבוק של רום והרימו עותק של Black Flag – גם אם לא נגעתם מעולם ב-Assassin's Creed.
זו הסקירה שלי, עם דגש על המילה "שלי" (וגם על המילה "סקירה", כי זה לא מתכון לפאי תפוחים). Assassin's Creed היא סדרה שחורגת את גבול המשחקים עליהם קראתם הרגע; היקום העשיר שלה כולל נגיעות בעולם הקולנוע, קומיקס, ספרים ובקרוב גם סדרות טלוויזיה. למעשה, הזיכיון היחיד מלבד Assassin's Creed שיכול להתהדר בקאנון שכזה הוא "מלחמת הכוכבים". כך שאם משחקי וידאו אינם מנת התה שלכם אתם מוזמנים להתנסות ב-Assassin's Creed דרך מדיום אחר.
רציתי להכניס לתוך הכתבה משחקים משמעותיים אחרים, דוגמת Assassin's Creed III: Liberation (שמתרחש בביצות לואיזיאנה והוא ההראשון בסדרה עם גיבורה נשית) שיצא תחילה רק לקונסולת ה-PlayStation Vita הניידת, או טרילוגיית Assassin's Creed Chronicles שהיא פלטפורמה דו-ממדית שמתרחשת בסין, הודו ורוסיה. אבל מסרו לי באוזנייה שהכתבה הזו ארוכה מכדי להכניס משחקים שוליים, אז אסתפק במסר ברור: גם המשחקים האלה שווים את זמנכם.
למעשה, אין משחק אחד של Assassin's Creed שאני לא אוהב. יש אמנם משחקים בסדרה עם חסרונות כאלה ואחרים אך במהותם, כל משחק מציע חוויה ייחודית אחרת. כי ככה זה עם היסטוריה. היא חוזרת על עצמה, אבל היא לא נראית אותו דבר.
