צפון קוריאה השמידה את צבא ארה"ב כליל בלחיצת כפתור ופלשה תחת מסווה של סיוע הומניטרי. ארבע שנים מאוחר יותר, כוחות צפון קוריאנים עדיין אוחזים ברובו של החוף המזרחי ואנשיה של האומה שפעם היתה חיים תחת משטר צבאי מדכא. על תאי התנגדות קטנים להשיב מלחמה שערה בכדי להשיב את השליטה לחייהם, אך ללא הועיל. זה אמנם לא בדיוק רעיון חדש לעולם, אבל חייבים להודות שזה יכול להוביל למבט מעניין על המשמעות של מאבק צבאי נגד כח גדול בהרבה. לצערנו, Homefront: The Revolution החליטו לקחת את הגלם הזה ולהפוך אותו למשחק יריות בינוני, לא מקורי ולא מאוזן שאף אחד לא יזכור בעוד שלושה חודשים.
המשחק נראה די מבטיח בהתחלה. מוצגות לכם שלוש דמויות בלי-שם, הן מתות בצורה איומה ונוראה ואתם נשארים בגפכם לסייר באיזור ההתחלה הקטן ולהשלים כמה משימות קטנות לפני שתעברו למשחק עצמו. איזור התחלת המשחק נראה די טוב. עם אורות העיר המשתקפים מהבטון הרטוב, ותחושת דיכוי אמיתית ברחובות כשחיילים מטרידים אזרחים בכל פינה. יש מעט מוזרויות ויזואליות שאולי יגרמו לכם לחייך, אבל בסה"כ, זה נראה טוב.
משם תעברו למה שנקרא במשחק "השטח האדום" – איזור בו ה-KPA (צבא העם הקוריאני) היכה בצורה הקשה ביותר. איזורים אלו הם פחות או יותר ערימה של הריסות בלתי ניתנות לזיהוי. לי אישית היה קשה לנווט בהן ולדעת בדיוק איפה כבר הייתי בלי להיאלץ לפתוח את המפה הבלתי נגישה כל כמה דקות. כמובן, הטאצ' האומנותי של אפור עם נגיעות אפור מעט בהיר יותר לא בדיוק עזר בסיטוציה. רק ב-"שטח הצהוב" המאוכלס (כמו האיזור בו התחלתם) תוכלו לראות את העולם העמוק והמעניין שצוות המפתחים יצר. כל שטח צהוב נראה ומרגיש אחרת, נע בין מחנות פליטים בהם חיילי KPA מסיירים ברחובות ברכבים משוריינים או מצעידים אסירים במורד סמטאות, לבין שכונות עשירות ומטופחות למשעי בהם חיים המשת"פים האמריקאים. לא משנה לאן תלכו, תחושת הדיכוי הולכת אתכם. אם אלה החיילים החמושים ברחובות או התעמולה התלויה ברחבי העיר, זהו כיבוש.
עולם המשחק עשוי להיראות כאילו הוא עשיר בסיפור, אבל חסרים בו כל הדברים שהיו עושים אותו כיף לחקור. למרות שטכנית זהו משחק עולם-פתוח, Homefront: The Revolution מחולק לכשמונה איזורים קטנים יותר שתתקדמו דרכם בצורה די ליניארית על ידי השלמת משימות סיפור. כשתגיעו לאיזור חדש, תצטרכו להשלים כל מיני יעדים משניים שחוזרים על עצמם, כמו השמדת משוריינים, חילוץ אסירים או פריצה לציוד KPA. רק אז האוכלוסיה תתקומם נגד הצבא הקוריאני ותוכלו להמשיך למשימת הסיפור הבאה. משעמם כמו שזה נשמע. בעיקר מכיוון שתצטרכו לעשות את אותו הדבר בדיוק בכל איזור שתפתחו. אלו הם בערך גבולות העולם החופשי של המשחק – זה חופשי במובן שתוכלו לנוע בחופשיות בין האיזורים אותם כבר פתחתם, ולבחור בחופשיות איזו פעילות מונוטונית לעשות קודם.
אפילו הסיפור כושל בהדגשת הנחת הבסיס של המשחק The Revolution. במקום לשאוב מהסביבה הטבעית היחודית, המשחק מעדיף ללכת לפי הספר ומגיש עלילת סרט אקשן, החבילה הזו באה כמובן עם בגידה שאתם רואים מקילומטרים, דמות משנית שמקריבה את עצמה בשביל להציל את הגיבור ועוד "תפניות בעלילה" שיגרמו לכם לנהום בעצבים. הדמויות עצמן קורצו כנראה מאותו חומר: יש לכם את המנהיג הכל-אמריקאי ממעמד הפועלים, את הבחורה הקשוחה והקיצונית ואת הרופא החכם והפציפיסט. אף אחד מהם לא צועד הרחק מהגדרת התפקיד שלו, ותוכלו לנחש את גורלה של כל דמות עוד מההתחלה. למען הגילוי הנאות, המשחק דווקא מנסה להעלות שאלות חשובות על הקו הדק בין מרי אזרחי וטרור, אבל מכיוון שלשחקן אין בחירה בעניין, עדיין תיאלצו לפוצץ מתקן צבאי אחר מתקן צבאי.
אפרופו לפוצץ דברים, המערכה לשחקן יחיד אכן מציגה הרבה ירי והרבה פיצוצים. מספיק בדיוק בשביל שהגיבור הדומם יתאים לתבנית גיבור-הפעולה המרובעת. למרות, וזה "למרות" די גדול, רוב האקשן איטי, מגושם ולעתים לא מאוזן. גם התנועה וגם התחדשות מד החיים שלכם איטיות, מה שהופך החלפת מחסות להימור מסוכן. תוכלו תמיד להשתמש בערכה-רפואית, אבל כאלה תוכלו לסחוב רק 5, ולאויבים שלכם אף פעם אין אם תנסו לקחת אחת מהגופות שתשאירו מאחריכם. למרבה המזל, חיילי ה-KPA לא חכמים במיוחד, ותבינו די מהר שכל שעליכם לעשות הוא לחכות מאחורי זיג ולתת להם לצעוד לתוך טווח רובה הציד שלכם. הטכניקה הזו חילצה אותי מכל מצב בעייתי, וזה הרס מהר מאד את תחושת הריאליזם או את האתגר שלמשחק היה להציע. האינטליגנציה המלאכותית המעפנה שולחת ידיה גם לבני בריתכם. אני אישית עמדתי שם וצפיתי בהם כשהם רצים לעבר צמיג בוער. אחד אחרי השני. עד שכל החוליה מתה.
The Revolution אכן מצליח לתת פן ייחודי אחד ללחימה על ידי פתרון בעיית "הכיס שאינו נגמר" שאנחנו רואים במשחקי יריות רבים. במקום לסחוב כמות מחרידה של נשקים, או להיות מוגבלים לשניים בלבד, המשחק מאפשר לכם להמיר נשקים בשלוף, במהלך קרב. המערכת דומה מאד לזו שראינו לראשונה במשחק Crysis המקורי, ונותנת לכם לחבר רכיבים שונים לרובה שלכם, או פשוט לשנות לו את התכונות. לדוגמה, תוכלו לחבר ידית אחיזה לרובה הציד בכדי לשפר את הדיוק שלו, או להמיר אותו לרובה ציד אוטומטי. בצורה דומה תוכלו להפוך את הקשת הצולבת שלכם ללהביור ואת האקדח שלכם לתת-מקלע. אנימציות ההרכבה הן תענוג לעיניים, וזה רעיון די מחוכם בסך הכל.
אני מרגיש חובה לציין גם את מצב ה-Co-Op למרות שלא יצא לי לשחק בו הרבה. מצב זה מאפשר לקבוצות של 4 שחקנים להשלים משימות מיוחדות ביחד, מחוץ למערכה לשחקן-יחיד. נכון לעכשיו יש רק 6 משימות כאלה, אבל אולפני Dambuster הבטיחו להוסיף עוד בעתיד הקרוב. The Revolution הרבה יותר מהנה כשמשחקים עם חברים, וה-Resistance mode המקוון גרם לי לחשוב למה לא יכולתי לשחק בסיפור המשעמם עם חבר או שניים, מה שיכל היה להעצים את תחושת הרעות והאחדות שכל הפיכה אזרחית צריכה.
Homefront של 2011 לא היה משחק גדול, אבל היה לו את הפוטנציאל להצית התחלה של מותג מקורי ומעניין. למרבה הצער, Homefront: The Revolution מבזבז את הפוטנציאל הזה על משחק יריות צבאי שחוק עם סיפור קלישאתי ומשחקיות שחוזרת על עצמה. העולם שהמפתחים יצרו אכן מרשים, ויש רעיון טוב או שניים שאפשר לשים אליהם לב, אבל זה בהחלט לא מהפך.
