Metroid Dread ביקורת: עוד שדרוג אחד, עוד בוס אחד, והאימה שביניהם

Metroid Dread הוא ללא ספק המשחק הטוב ביותר בסדרה. האקשן, האווירה, והחידות טובים מתמיד, והזרימה ביניהם מהירה ותשאיר אתכם דבוקים למסך לאורך המשחק.

אחרי שנים ארוכות שבהן זכינו אך ורק לרימייק וספינאופים, Samus סוף סוף חוזרת אלינו ב-Metroid Dread, משחק דו מימדי חדש בסדרה. עם מוטיב אימה, סינמטיות, אקשן בלתי פוסק, ושדרוגים מדליקים, המשחק חוגג את ההצלחה של הסדרה וכל מה שטוב בה בצורה הטובה ביותר, וטוב גם לשחקנים חדשים לסדרה.

קשוחה מתמיד

גם אם לא שיחקתם במשחקי מטרואיד קודמים, אתם תהיו מסודרים לשחק ב-Metroid Dread. המשחק פותח בתמצית של העלילה של המשחקים הקודמים, שהביאה אותנו עד כאן. וגם אם אתם לא תבינו כלום, זה בסדר גמור, כי העלילה של המשחקים אף פעם לא היתה מאוד משמעותית.

אבל גם אם העלילה לא מאוד משמעותית, Metroid Dread הוא משחק מאוד סינמטי, במיוחד בתור משחק מטרואידווניה. בין אם זה בהצגה של בוס חדש, או במכת חיסול שלו, כשאתם מקבלים שדרוג, עולים על מעלית, או מדברים עם המחשב שאומר לכם לאן ללכת – המשחק מלא בסצינות סינמטיות שמעידות על רמת ההפקה הגבוהה של המשחק.

אם אתם כן מעריצים ותיקים של סאמוס, אתם תשמחו לשמוע שהמשחק מצליח לסגור את העלילה של סאמוס והמטרואידים בצורה מעולה. המשחק החדש נוגע בכל הנושאים והשאלות הגדולות של המשחקים הקודמים, מבלי לפגוע במיסטיקה של המשחקים, ורק להעצים את התפקיד של סאמוס עוד יותר.

וזו ועוד איך העצמה. אם הייתם מהמעריצים שכעסו על איך ש-Metroid: Other M הציג את סאמוס כפחדנית, תדעו שהפעם היא חזקה מתמיד. לא מסיטה מבט, לא מפחדת מכלום, ונלחמת עד הסוף, לא משנה מה. זה כיף לראות את סאמוס חזקה כל כך, ועם כל שדרוג, הבטחון שלה ביכולות שלה והבטחון שלכם כשחקנים הולך ומתחזק.

לצד אלה, האווירה של המשחק מלחיצה במידה טובה. זה לא משחק מפחיד או מגעיל כמו Dead Space, ואין פה Jump Scares, אבל לאורך ההתקדמות במפה אתם תשמעו ותראו ברקע תנועות, קולות מפחידים, ואויבים מפלצתיים שיקפצו עליכם. זה בהחלט לא ה-Donkey Kong או ה-Kirby שמעריצי Nintendo רגילים אליהם, ואני בטוח שמעריצים יהנו מהאווירה הבוגרת יותר של המשחק.

רק עוד שדרוג אחד

כשזה מגיע לחקר מפה, אחד הדברים הבולטים ביותר ב-Metroid Dread ביחס למשחקים הקודמים זה שהוא לא אומר לכם לאן ללכת. זה מצד אחד אומר שהמשחק משמעותית יותר משחרר אתכם לחקור לבד, שזה טוב, אבל מצד שני, אומר שאתם יכולים בקלות ללכת לאיבוד.

במזל, ברוב המקרים, המשחק מוביל אתכם באלגנטיות לנקודה הבאה שאתם צריכים ללכת אליה דרך הסביבה שלו, ומבלי לומר לכם מפורשות. אמנם הלכתי פעם אחת לאיבוד כי פספסתי קיר שאפשר לירות בו, אבל בכל שאר הזמן, לא נתקעתי ולא הלכתי במעגלים, שזה מעולה. למעשה, אפילו במשחקים בסדרה שבהם כל פעם מסמנים לכם לאן ללכת, עדיין קרה שהייתי נתקע, אז זה באמת מעיד על זה שבניית המפה במשחק נעשתה מתוך מחשבה עמוקה על השחקן ואיך הוא חושב. זה גם מוסיף תחושת סיפוק כשאתם מוצאים את הדרך להמשך לבד.

אבל בניגוד לעיצוב המפה עצמו, חלון המפה מאוד מבלבל ולא נוח. זה מפתיע במיוחד כי במשחקים הקודמים בסדרה המפה תמיד היתה כל כך פשוטה לניווט. מאוד מבלבל להבין איפה הייתם, לאן אתם רוצים ללכת, איפה יש שדרוג שעוד לא אספתם, ואיפה יש שדרוג שכבר אספתם. בעוד שהכל קיים במפה, היא מעוצבת בצורה שאתם צריכים להסתכל עליה מקרוב ובעיון, וכל זה מאוד פוגע בזרימה של המשחק בשאר האספקטים.

כמו בכל משחק בסדרה, ובכללי כמו בהרבה משחקי מטרואידווניה, המוביליות שלכם משתפרת מהר עם כל שדרוג. אתם לא רק יכולים לגשת ליותר מקומות, אלא גם להתקדם ביניהם מהר יותר ויותר. עם זאת, בדומה למשחקים קודמים, אחד החוסרים הבולטים ביותר ב-Metroid Dread הוא העדר fast travel במשחק. זה אומר שאם אתם רוצים לאסוף שדרוג מקצה המפה, אתם צריכים לחצות את כולה ברגל, שזה אומנם יותר קל בזכות השדרוגים שאתם צוברים אבל עדיין לא כזה כיף ודי מיושן.

אבל בסופו של דבר, חקר המפה והזרימה של המשחק מאוד טובים. אתם כל פעם תרגישו שאתם רוצים להשיג עוד שדרוג אחד, לנצח את הבוס הקרוב, להגיע לשמירה הבאה, ופשוט תמצאו את עצמכם נשאבים לתוך הקצב המהיר של המשחק.

לשבור את הראש ולא את השלט

אלה לא רק התנועה במשחק והקצב שבין שדרוגים וקרבות בוס שמהירים וזורמים, אלא גם הקרבות. המעבר בין התנועות וההתקפות של סאמוס מהיר מתמיד. אם אתם לא מסתבכים עם הכפתורים, שמסיבה שלא ברורה לי בלבלו שחקנים רבים, תמצאו את עצמכם משמידים אויבים מכל הכיוונים, עושים melee counter מתוזמן כדי להחזיר מתקפת נגד, ותקפצו על קירות לעיתים תכופות כדי להתקיף אויבים מגבוה או מהצד השני.

אחד הגאדג'טים החדשים עוזר למשחקיות להיות מהירה מתמיד. ה-Flash Shift מאפשר לכם להשתגר ימינה או שמאלה בלחיצת כפתור. היכולת הזו מאפשרת לכם להתחמק במהירות ומהר להשיב ביריות, וזה הופך את חלק מהקרבות, ובפרט המיני-בוסים למהירים במיוחד. זה באמת עוזר להביא את האקשן של הסדרה למקסימום.

שאר הבוסים במשחק אפילו עוד יותר טובים, כי הם יותר חידה מאשר אקשן, שזה בעיני תמיד עדיף. למעשה, ברוב המוחלט של הפעמים שבהם מתתי במשחק, זה לא היה כי לא הגבתי מספיק מהר לרמזים המאוד בולטים של כל התקפה של כל בוס, אלא כי לא נפל לי האסימון לגבי איך להתחמק מהתקפה מסויימת. זה גם מוביל למצב שבו בכל קרב אתם נהיים משמעותית טובים יותר, עד שלבסוף אתם מתגברים על כל בוס.

Metroid Dread מציג סוג חדש של סכנה לסאמוס – רובוטי ה-EMMI. אלו הם רובוטים שמסתובבים בחלקים מסויימים בעולם ומנסים לצוד את סאמוס. ההתקלויות איתם מלוות בקטעי התגנבות ומרדפים. אלה לרוב לא קטעים קשים מדי, אבל האנימציה שבה ה-EMMI לוכדים אתכם קופצת בכל פעם שאתם מפספסים לחיצה, ועל אף שאתם יכולים להתחמק מהם, ברוב המקרים אתם תצטרכו לצפות באנימציה הזו שוב ושוב ואז לחזור מההתחלה (כשבאמצע טעינה) וזה יכול להיות מאוד מייאש לפעמים.

לשמחתכם הרבה, גם אם אתם מתים במשחק, זה לא נורא בכלל. המשחק דואג להציע נקודות חזרה נוחות לפני כל קרב משמעותי או קטע עם EMMI, ככה שגם אם אתם מתים, מסך טעינה אחד ואתם חזרה בתוך האקשן.

צבעים יוצרים אימה

Metroid Dread נראה מצויין. אין ספק שהוא משחק המטרואיד הכי יפה בסדרה, שזה לא מאוד מפתיע כי הוא הכי חדש, אבל גם בנוסף לכל אלה, הוא מפורט במקומות המתאימים. בכל האיזורים השונים יש מפלצות שנעות ברקע, אלה משתלבים עם צלילי רקע, מכונות שונות, ועוד, וביחד גורמים להכל להראות ולהשמע מצויין, ומפחיד.

הסינמטיות של המשחק מלווה את הקרבות ואת הסיפור. היא לא נתקעת באמצע, אלא מזרימה אתכם מקטע משחקיות אחד לשני. וגם אם הגעתם לבוס סינמטי והפסדתם, אתם יכולים לדלג על הסצינה שבאה לפני הקרב, כדי להכנס מהר לקרב ולנסות שוב.

המשחק יצא לצד ה-Switch OLED, ובצדק – הוא מציע שלל איזורים צבעוניים, איזורים חשוכים מפורטים, ובכללי מדגים מאוד יפה את יכולות הצגת הצבע של המסך החדש.

בזירת הסאונד, המשחק מייצר אווירה טובה של מתח ומיסתורין, אבל לא סביר שתזכרו את המנגינות שלו. זה טיפה מאכזב כי במשחקי העבר של מטרואיד היו לא מעט מנגינות מעולות, וחבל שהפעם זה חלק פחות משמעותי מהמשחק.

Metroid Dread הוא השיא של סדרת מטרואיד. האקשן, החידות, והעולם, כולם מציעים את הכי טוב שלהם, שזה אומר הרבה בהתחשב בעובדה שהמשחקים השונים בסדרה תמיד היו מאוד קונסיסטנטיים באיכות הגבוהה שלהם.

בעוד שהמפה שלו מעט לא נוחה, וההתקלויות מול ה-EMMI לפעמים יכולות להיות מתישות, האקשן והסינמטיות של המשחק שואבים אתכם פנימה. הזרימה הטובה של המשחק בין שדרוג לבוס לשמירה וכן הלאה תשמור אתכם צמודים למסך עד סוף המשחק.

אז קחו את רובה היד שלכם, כנסו לחליפת השריון של סאמוס, וצאו לציד עם Metroid Dread.

עותק הביקורת של Metroid Dread סופק על ידי נינטנדו ישראל.