Ninja Gaiden Master Collection ביקורת: הטוב, הרע והנורא

Ninja Gaiden Master Collection מנגיש אסופת משחקים ותיקה לדור הגיימינג הנוכחי, ועושה את זה טוב. קצת חבל שמרבית המשחקים באוסף הורסים את הרצון הטוב.

ראשית, גילוי נאות – לא שיחקתי בשום משחק מסדרת Ninja Gaiden, אך לא מחוסר רצון. פשוט כשהמשחקים היו הדבר החם הבא לי לא הייתה שום קונסולה ומחשב שהיה כנראה מתפוצץ רק מלהתקין אותם. לכן, המחשבה על השלמת בקלוג עתיק יומין עם Ninja Gaiden Master Collection מאוד קרצה לי.

האוסף כולל את המשחקים Ninja Gaiden Sigma, Ninja Gaiden Sigma 2 ואת Ninja Gaiden 3: Razor's Edge, שמגוללים את הרפתקאותיו הטרגיות ומלאות הדם של ריו היאבוסה (Ryu Hayabusa), נינג'ה מוכשר וקטלני שלא כדאי לזלזל ביכולותיו.

לא הקונאי הכי חד

המשחק הראשון באוסף Ninja Gaiden Master Collection הוא Ninja Gaiden Sigma, ובו נפגוש לראשונה את הנינג'ה שלנו. ריו יוצא למסע נקמה לאחר שדוקו (Doku), שד רב עוצמה, שורף את הכפר שלו וגונב את להב הדרקון האפל, להב עליו שבט היאבוסה אמור להגן מפני נפילה לידיים הלא נכונות, כמו אלה של דוקו.

על מנת להשיג את נקמתו, ריו צריך להתחקות אחרי צעדיו של דוקו ולהלחם את דרכו מול אויבים רבים ושונים. תתכוננו להיות מופתעים, כי המשחק אוהב לזרוק עליכם אויבים בדיוק מהזווית שפספסתם. מערכת הקרב די פשוטה, אך חסרה שם מאוד הזרימה. הקומבואים לא אפויים עד הסוף ולעיתים זזים באיטיות רבה מדי ביחס לאויבים שלא מפסיקים לתקוף.

למשל, בנשק המרכזי של ריו, חרב הדרקון, אחד הקומבואים מסתיים בבעיטות חסרות פשר שלא תורמות לשום דבר חוץ מלהשאיר אותו חשוף למתקפות. היות ובמהלך המשחק נפתחים נשקים נוספים שמקלים מעט על ההתנהלות בקרב, ניתן לסלוח על זה, אבל זה לא היה כל-כך כיף.

השימוש בחץ וקשת גם הוא לא נוח, וכאשר נכנסים למצב כוונת נשארים נטועים במקום עד שמצליחים לכוון למטרה, ורוב הסיכויים שעד אז תחטפו פגיעה שתוציא אתכם מאיפוס וחוזר חלילה. אולם, הבעיה המרכזית שלי עם המשחק היא פחות עם יכולות הקרב של ריו ויותר עם זוויות המצלמה הפרימיטיביות. אני לא יכול לספור את כמות הפעמים שמתתי רק בגלל שהמצלמה החליטה שעדיף שלא לראות את הזוועות שמסביב ושכדאי לתת לי לנחש מתי ומאיפה יתקפו אותי.

זה אולי ישמע שאני נתפס לקטנות, אבל גם עניין התפריטים במשחק מאוד ארכאי ולא אינטואיטיבי; כדי להחליף נשקים או להשתמש בחפצים מסוימים תצטרכו לנבור בתפריט ולהתעסק בזה יותר ממה שהייתי רוצה. זה מאוד פוגע בזרימה של המשחק, ולא מוסיף למשחק נקודות.

מעבר לכך, יש מגוון ראוי של נשקים, יכולות אקרובטיות נהדרות, אומנויות נינג'ה (נינפו – Ninpo) וסיפור מעניין, דברים שהופכים את חווית המשחק לנסבלת, לכל הפחות. המשחק גם נדיב עם החפצים שהוא משאיר לכם מפוזרים סביב, ומאפשר לכם גם לקנות חפצים ולשדרג את הנשקים. למרות זאת, הוא לא השאיר לי טעם של עוד, לכן כשהתחלתי את Ninja Gaiden Sigma 2 ממש הופתעתי לטובה.

כמו שנינג'ה צריך להיות

הכותר השני ב-Ninja Gaiden Master Collection ממשיך את עלילותיו של ריו, שממש צריך לעבור כפר, כי רק אסונות פוקדים אותו. הפעם גנשין (Genshin), מנהיג שבט העכבישים השחורים, תוקף את הכפר כדי לגנוב ממנו פסל שבעזרתו יהיה ניתן להקים לתחייה את השד העליון (archfiend).

Ninja Gaiden Sigma 2 לקח כמעט את כל מה שהיה גרוע במשחק הראשון וליטש אותו לכדי שלמות. הקרבות זורמים, מהירים, רוויי אקשן ועדיין ומציבים אתגר שלא תלוי בדברים שאינם בשליטת השחקן. בנוסף הוסיפו גם מכניקת חיסול מהיר של אויבים שהורדתם להם איברים. הקומבואים פשוט יוצרים את עצמם, ויותר קל לטכניקות לתפוס את האויבים ברצף קטלני.

החלפת הנשקים נעשית באופן פשוט הרבה יותר מבמשחק הקודם, וגם השימוש בחפצים במהלך קרב. זוויות המצלמה השתפרו בהרבה, וכעת ניתן לשחק בדיוק כמו שהייתם מדמיינים משחק שסובב סביב נינג'ה – מהיר, חד ומדויק.

אמא למה המשכתי

הכותר השלישי במקבץ המשחקים Ninja Gaiden Master Collection מספר לנו איך ריו מצטרף למשרד ההגנה היפני על מנת להתמודד מול קבוצת טרוריסטים ששמה אותו כמטרה. כאשר הוא מצליח להגיע למנהיג הקבוצה, אלכימאי עטוי מסיכה, ריו חוטף ממנו קללה שמאחדת את זרועו עם חרב הדרקון ומזיקה לו בגין כל החיים שהוא לקח.

אבל הקללה האמיתית היא לא זו, אלא המשחק עצמו. אם עד כה הייתי חצוי בדעתי לגבי האוסף בכללותו, הרי ש-Ninja Gaiden 3: Razor's Edge היטה את הכף לרעה. בלי צל של ספק, הקרבות במשחק הזה אינטנסיביים מאוד, עתירי תנועה, התחמקויות וקומבואים אבל בטעם רע.

הקרבות בנויים פחות או יותר כמו קרבות בפאוור ריינג'רס – קודם מגיעים החיימרים (אויבים זוטרים), אחריהם האויבים החזקים והעמידים יותר, ואז אויב ענק וחזק. הבעיה היא שכמו בפאוור ריינג'רס, כל הקרבות אותו דבר וזה פשוט מתיש ומייאש. הודפים גל אחרי גל של אויבים, רק כדי לגלות שיש עוד גל של אויבים ושלא נשארו לי מספיק חיים כדי להתמודד איתו, כי לא יעזרו כל ההתחמקויות בעולם כדי להמנע מפגיעה פה ושם.

ומשגרי הטילים, הו, משגרי הטילים. בפינות רחוקות מהעין מתמקמים להם תמיד כמה טרוריסטים עם RPG ואינסוף תחמושת, ופשוט מספימים את הקרב וקוטעים קומבואים. בשלב בו מקבלים את הקשת, הם גם מתמקמים במקומות שלא ניתן להגיע אליהם וחייבים לירות עליהם על מנת להרוג אותם, מה שכמובן חושף אותנו לצונאמי של אויבים שהמשחק מקפיד לשלוח אלינו.

היו לא מעט קרבות שנאלצתי לעשות שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב עד שבמקרה הצלחתי להרוג את כולם ולהתקדם לסט הקרבות המייאש הבא. הרבה זמן לא עשיתי רייג'-קוויט באמצע שלב, ו-Ninja Gaiden 3: Razor's Edge הצליח איפה שרבים נכשלו. בנוסף, המפתחים החליטו שזה רעיון טוב להוסיף quick time events. זה רעיון רע, רע מאוד Team Ninja.

אני אפילו לא רוצה לדבר על הקטעים בהם הקללה מתחילה לפעול ועליכם להדוף אויבים כאשר החיים שלכם הולכים ואוזלים, אז אני באמת לא אדבר על זה. במקום, אני אציין שזה המשחק היחיד מבין השלושה בו ניתן לשדרג את הדמות במעין עץ יכולות בו מטבע התשלום מתקבל מההישגים בקרבות. זה שינוי מרענן לעומת שדרוג באמצעות החנות או באמצעות חפצים, אבל אני לא חושב שזה קריטי במיוחד.

השלם גדול מסך חלקיו

לו היה ניתן לקנות כל משחק בנפרד, הייתי אומר לכם ללכת על Ninja Gaiden Sigma 2 ובזה תושלם חווית הנינג'ה שלכם באופן המהנה והמספק ביותר. אולם, אין מנוס וכדי שתוכלו להנות ממנו על קונסולות עדכניות, תאלצו לקבל את כל השלושה. תשמחו לשמוע שלפחות לא תהיו חייבים לשחק את הראשון בשביל להתחיל את השני, גם לא מבחינת הסיפור.

למרות הטעם המר ש-Ninja Gaiden Master Collection נתן לי, יש כמה נקודות אור שניתן לראות רק באוסף כאוסף. ראשית, בהחלט עשו עבודה טובה בשדרוג הגרפי של המשחקים, מתיחת פנים מוצלחת ביותר. המשחקים רצים באופן חלק ללא פיקסול או ירידה בקצב הריענון. גם סצנות המעבר מלוטשות, ולמרות שהאנימציה עצמה עדיין מבוססת על מודלים ישנים היא לפחות נראית חלקה וברורה.

הכוראוגרפיה של הקרבות נראית טובה החל מהמשחק הראשון וכלה באחרון (זה ששניהם עולים לי על העצבים לא מוריד מהיופי שלה). ריו הוא נינג'ה בכל רמ"ח איבריו, וזה ניכר בכל תנועה שהוא עושה, וזה נכון גם עבור לא מעט מהאויבים שהוא פוגש בדרך.

סדרת המשחקים מתאפיינת גם בפס הקול הנהדר שלה. המוסיקה של כל המשחקים מעולה ועשויה היטב, ויודעת להשתלב בצורה המיטבית עם השלבים והסיטואציות. גם האפקטים הקוליים במשחק מדוייקים כמו קונאי שמושלך מהצללים, ולפעמים הצלילים אפילו תורמים בזיהוי מתקפות מצד האויבים ועוזרות בתזמוני ההתחמקות.

בנוסף, בכל משחק יש מספר כזה או אחר של דמויות שחיקות, אותן תוכלו לשחק במהלך הסיפור בשלבים הייעודיים שלהן או מחוץ למצב הסיפור, במשימות האתגר. לכל דמות, כולל ריו, יש תלבושות שונות שתוכלו לבחור מביניהן. זה אולי לא נשמע הרבה, אבל זה עדיין נותן גיוון וקצת רענון מגוונים של שחור על שחור. ביחוד באוסף משחקים שכולם סובבים את אותה דמות, לפעמים נחמד לשבור את הרצף עם משחק כדמות אחרת.

Ninja Gaiden Master Collection מציג אוסף של משחקים שהיה מחוץ להישג ידי כבר הרבה זמן, והנגיש אותו גם לקונסולות בנות ימינו. אם יש בתכנון משחק רביעי, אני מקווה שהוא ייטה לכיוון הטוב שהתווה Ninja Gaiden Sigma 2, ולא יפזול לצדדים.

עותק הביקורת של Ninja Gaiden Master Collection סופק על ידי Koei Tecmo.