שנת 2017 הייתה ללא ספק שנה נהדרת למשחקי האינדי ונראה שהם רק הופכים לטובים יותר בכל שנה שעוברת. הם מושקעים ויזואלית ובדרך כלל מלווים בסאונד שמשתלב טוב ועוטף אותנו בסיפור הרקע בצורה מושלמת.
אישית אני מוצא את עצמי נהנה לעיתים קרובות ממשחקים עצמאים הרבה יותר מכותרים גדולים ומושקעים של חברות המשחקים הגדולות בעיקר בגלל שהם מביאים איתם חדשנות וזווית אחרת, רואים שהמשחקים האלה הגיעו מהבטן ומהאהבה למשחקים ולא מרצון לעשות כסף. הם בדרך כלל מביאים איתם חוויה כוללת נהדרת ועושים בדיוק מה שמפתחי המשחק רצו להביא לנו.
בסיכומי השנה שלנו כבר ראיתם כמה משחקי אינדי גדולים כמו- Cuphead ו- Divinity: Original Sin 2 אך הרשימה הזאת מכילה משחקים שנהננו לשחק אבל לא נופלים לקטגוריה מסויימת ולכן הוקדשה להם רשימה נפרדת.
אז להלן הבחירות שלנו למשחקי האינדי הטובים של 2017:
Night in the Woods
מפתחת: Infinite Fall
מפיצה: Finji
פלטפורמות: PC, PlayStation 4, Xbox One
מאור צור: המשחק Night in the Woods עוקב אחרי מיי, אשר נושרת מקולג', וחוזרת לעיירת מולדתה באמצע שומקום בארה"ב. מיי היא אגב חתולה, וחברה הטוב הוא שועל, שגר ליד בן זוגו שהוא דוב, וחבר הילדות שלה שהוא קרוקודיל גותי. דרך הדמויות הייחודיות הללו אנחנו חווים סיפור מצחיק ומרגש על המעבר לחיים בוגרים, כלכלת עיירה קטנה, ואיך חברויות יכולות להתפרק.
למרות שכל הדמויות במשחק הן חיות, המשחק מאוד מאוד אנושי. מאוד קל להזדהות עם הקשיים של כל הדמויות, והדרכים שבהן הן בוחרות להתמודד איתם. תוכלו לבחור איך להעביר את זמנכם ב-Possum Springs ועם מי, ובכך לפתוח כיווני עלילה שונים. עם סגנון ויזואלי בולט ופסקול יוצא מן הכלל, Night in the Woods הוא מהמשחקים מוכווני סיפור הטובים של השנה.
Kindergarten
מפתחת: Con Man Games
מפיצה: SmashGames
פלטפורמות: PC
גיא יובל: Kindergarten הוא מצחיק, מעוות וקצת מטורף. זה נראה כמו יום חג בגן של ילדים פסיכופתים, סודות אפלים ואוכל נוראי. אתם מתחילים את יום שני שוב ושוב במטרה להבין לאן נעלם מישהו כשבמהלך היום, תצטרכו להתיידד עם ילד מוזר, להרעיל את הבריון של בית הספר ולהתחמק מהשרת כדי שלא ירצח אתכם.
החלק המהנה במשחק הוא להבין איך עושים את כל זה. לכל משימה יש שרשרת ארועים שמובילים לתגליות מצמררות או רגעים אפלים מצחיקים. הכתיבה היא כנראה החלק הכי טוב בכל המשחק אבל הדברים הנוראים שקורים במשחק ללא ספק תורמים לאטמוספרה המוזרה שבה הוא מתרחש. המשחק לא מתאים לבעלי לב חלש ומתאים למי שמחפש משחק עטוף בהומור שחור וביזאריות, אתם חייבים לבוא לשחק בארגז החול של הגן.
What Remains of Edith Finch
מפתחת: Giant Sparrow
מפיצה: Annapurna Interactive
פלטפורמות: PC, PlayStation 4, Xbox One
גיא יובל: אני אוהב משחקי חקר (או כמו שחלקכם יקרא להם ״סימולטור הליכה״), והמשחק What Remains of Edith Finch הוא דוגמה נהדרת לעלילה מרתקת ומשחקיות מעניינת. כל סיפור קטן שתחשפו בין כותלי אחוזת פינץ׳ הוא ייחודי מכל בחינה. אתם תחוו ספר קומיקס אימים, תהפכו למפלצת ים, ותגלו עולם מרתק של מפעלי שימורי דגים ומשחקי תפקידים.
אין הרבה במשחק מעבר לסיפור (או בעצם סיפורים), אבל הוא שובה ברמה שרוב המשחקים לא מגיעים אליה. הוא מצחיק ומלא בפלאים, ובו זמנית עצוב ומלא ברגשות אובדן. חקר המסדרונות וחדרי הבית של המשפחה המוזרה הוא הרפתקה בפני עצמה. עיצוב השלבים הקפדני, יחד עם תשומת לב כמעט אובססיבית לפרטים הקטנים, הופכים כל דקה במשחק לרגע חדשני ומרענן. What Remains of Edith Finch הוא החוויה הסיפורית האהובה עליי של השנה, ואם אתם אוהבים סיפורים, הוא יהיה גם עליכם.
West of Loathing
מפתחת: Asymmetric Publications
מפיצה: Asymmetric Publications
פלטפורמות: PC
Tarradax: מהיוצרים של Kingdom of Loathing מגיע אלינו משחק תפקידים מבוסס תורות בגודל מלא, שנותן למובילי רשימת משחקי התפקידים הטובים של 2017 תחרות צמודה. נכון, הגרפיקה פשוטה ככל הניתן – דמויות קווים בשחור לבן (עם אפשרויות נגישות לעיוורי צבעים), עם אפקטים ״פשוטים״ שצויירו ביד. אבל אם מסתכלים מעבר לגרפיקה, רואים מנגנון משחק תפקידים עמוק, אפשרויות בחירה בעלות משמעות והשלכות, הומור ועולם נרחב ומלא במקומות לחקור.
עם מספר סופים אפשריים, מקצועות שונים ומגוונים, מגוון של דמויות מלוות (גם סוסים!), שפע של מיומנויות ויכולות מיוחדות, West of Loathing מראה לנו שלא חייבים גרפיקה מפוארת ודיאלוג מדובב כדי לתת חווית מעולה במשחק תפקידים. כל מה שצריך זה כתיבה טובה ולתת לשחקן להתעסק עם העולם לפי מורת רוחו. יש למשחק הזה לא מעט מה ללמד מספר כותרים אחרים, ואני לא יכול לחכות להמשך.
Hellblade: Senua’s Sacrifice
מפתחת: Ninja Theory
מפיצה: Ninja Theory
פלטפורמות: PC, PlayStation 4
גיא יובל: Hellblade: Senua’s Sacrifice מוכיח שמשחקי אינדי יכולים להיות סינמטים לא פחות ממשחקי AAA. המפתחים קוראים בעצמם למשחק הזה "טריפל A אינדי" ואני חייב להודות שאני מסכים איתם. Hellblade הוא משחק יפה, כתוב בצורה מקצועית ומעז להתמודד עם נושא מורכב שמעטים בוחרים להתעסק בו – החיים עם מחלת נפש. אז נכון, אנשים עם מחלת נפש כנראה לא יצעדו לתוך משימות אפיות בתוך הגיהנום על מנת להחזיר את אהוב ליבם, אבל סנואה היא מיוחדת.
כל כך מיוחדת שהדמות שלה עושה את כל המשחק. בהחלט יש לחימה ופתרון חידות קלילות, אבל זה הסיפור שלה – והוא פשוט מצויין. השחקנית שלה, מלינה יורגס (שזאת הפעם הראשונה שלה בעולם המשחק), עושה את העבודה בצורה מדהימה שמשלהבת את השחקן מההתחלה ועד הסוף. המשחק מצליח לגעת ולתאר בצורה מדוייקת ואמינה פסיכוזה נפשית שזו נקודת זכות ענקית לטובתו. אני לא מעריץ גדול של המשחקים הקודמים של Ninja Theory, אבל Hellblade: Senua's Sacrifice הוא פשוט מנצח.
