Project Zero: Maiden of Black Water אומנם לא חף מבעיות, אך חושף אותנו לעולם אימה יפני עם משחקיות מהנה במיוחד ואווירה יוצאת דופן.
תמיד תהיתם איך יראה שילוב של סרט אימה יפני ל-Pokemon Snap? ובכן, אתם לא צריכים יותר, שכן Project Zero, הידוע גם בשם Fatal Frame עושה בדיוק את זה ובהצלחה רבה, ומשלב בין אימה הישרדותית למערכת צילום תמונות כחלק אינטגרלי מהמשחק.
ב-2014 חברת Koei Tecmo יחד עם עזרה ומימון חלקי של Nintendo הוציאה משחק חדש בזיכיון הנישתי (שקיים כבר מ-2001 למעשה) ל-Wii U באופן אקסלוסיבי, עקב המעורבות של Nintendo. כעת המשחק קיבל פורט לכל קונסולות הדור הקודם והעכשווי וזמין לקהל הרחב. אז מה אנחנו חשבנו עליו?
בין קדושה ומוות
מכירים את המשפט "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב"? אז במקום שבו מרבית עלילת המשחק מתרחש, הר היקאמי (Hikami), יש אמונה דומה: אנשים באים מן המים וישובו אליהם בסוף חייהם. כך, ההר שהיה מקום של קדושה בעבר הפך להיות אתר עליה לרגל לאנשים שרוצים לסיים את חייהם ונאמר שמתרחשים שם דברים מוזרים ועל-טבעיים. כלומר, בקצרה, ירדפו אתכם רוחות רפאים נקמניות.
ב-Project Zero: Maiden of Black Water תשחקו אחת מ-3 דמויות. הראשונה היא יורי קוזוטאקה (Yuri Kozutaka), נערה שאיבדה את משפחתה בתאונה ועברה לגור עם היסוקה קורוסאווה (Hisoka Kurosawa), שגרה בכפר למרגלות הר היקאמי. היסוקה, במקביל להיותה מנהלת חנות עתיקות, מקבלת בקשות מאנשים לחיפוש יקירהם שעלו ככל הנראה להר היקאמי. יורי, כמו היסוקה, מסוגלת לראות רוחות בעקבות התאונה שעברה והיסוקה מחליטה לקחת אותה לעבודה המבקשת ממנה למצוא צילומים במה שהיה פעם אכסניה בהר.
מי ששוכר את יורי לעבודה הזו הוא רן הוג'ו (Ren Hojo) שמחליט לחקור את הר היקאמי במטרה לשאוב ממנו השראה לספר חדש שברצונו לכתוב, אך מוצא את עצמו מסתבך יותר ויותר בסודות האפלים של ההר.
כמו כן, תשחקו את מיו הינאסאקי (Miu Hinasaki), שעלתה להר על מנת לחפש את אימה שנעלמה שם.
אחד הדברים החזקים במשחק הוא התמה והאווירה שלו. רוב האימה שאנחנו צורכים כיום, כמו רוב התרבות שלנו, אנחנו צורכים מאמריקה ואירופה. מה ש-Project Zero מנסה לעשות הוא ליצור חווית אימה יפנית, חווית אימה שמבוססת על התרבות, הנופים והאסתטיקה היפנית. מעבר להיות הדבר אקזוטי ביחס למה שאנחנו רגילים לתכני אימה, מדובר בעוד דבר-מה שמוסיף לאלמנט הלא נודע הכה חשוב במדיית אימה, שמגביר את תחושת הפחד.
עם זאת, הייתי שמח אילו היו משקיעים יותר בלגרום לנו להתחבר לדמויות, ללטש אותן ולמנוע מהן לעשות כל הזמן דברים מסוכנים וטיפשיים, אבל כאן כבר אפשר להאשים את חוקי הפורמט של מדיית האימה.
הנשק הוא המצלמה שלכם
כמו שבטח הבנתם, הטיולים של הדמויות שלנו להר היקאמי הם לא המסע הבטוח ביותר. ההר שורץ ברוחות רפאים נקמניות שישמחו לצרף אתכם לשורות המתים. עם זאת, לדמויות שלנו יש נשק עוצמתי – ההיגיון לא לעלות להר. סתם, אני צוחק כמובן, יש להם מצלמה. ולא סתם מצלמה, אלא הקמרה אובסקורה (Camera Obscura), מצלמה מיוחדת המסוגלת לצלם "דברים שלא נמצאים בעולם שלנו".
כשתשתמשו בה, תעברו מזווית המבט מעבר לכתף של הדמויות שמלווה את שאר המשחק ותעברו לזווית ממבט ראשון. אתם תצלמו את הרוחות הללו ותסבו להן נזק, עד שתצליחו לגרש את הרוחות הללו. כן, מדובר במשחק אימה הישרדותית עם מעין מערכת קרב. ככל שתהיו קרובים יותר לרוחות, תוכלו לתת להם יותר נזק כשתצלמו אותם. כמובן, להיות קרובים אליהן אומר להיות גם יותר פגיעים למתקפות שלהן. אם לא די בכך, בין צילום לצילום, לוקח כמובן זמן לסרטי הצילום שלכם להיטען, כך שתצטרכו לחשוב היטב מתי לצלם והאם יש מספיק זמן בין צילום אחד למשנהו כך שהרוח לא תתקיף אתכם בזמן הזה.
עם זאת, אם תצליחו לצלם אותן בזמן התקיפה (ובתקווה לפני שהם פגעו בכם), תוכלו להפעיל את מה שנקרא Fatal Frame – פריים קטלני, בתרגום חופשי, בו למשך כמה רגעים בודדים תוכלו לצלם שוב ושוב מבלי שייקח זמן לסרטים שלכם להטען.
מערכת הצילום היא עוד אחד מהדברים החזקים ב-Project Zero: Maiden of Black Water. לו אנסה לתאר אותה במלואה, אוכל לעשות זאת רק באמצעות הכפלת אורך הביקורת הזו, ואתאר מערכת מסועפת מצד אחד ופשוטה ומהנה לתפעול מצד שני. כמות הפריטים שנקלטת לכם בעדשה, סוגי סרטי הצילום שאתם משתמשים בהם, שדרוגים למצלמה ולעדשות, כל אלו באים לידי ביטוי ומאפשרים למערכת הזו, שבבסיסה פשוטה, להיות מהנה ולאפשר לנצל חלקים שונים שלה בין רגע.
על הצילומים השונים שתעשו תקבלו נקודות שיאפשרו לכם לשדרג את המצלמה, את עדשות המצלמה, ולקנות חפצים שיעזרו לכם לאורך הדרך. צילומים במהלך קרבות יעניקו לכם נקודות, אך גם צילומים של רוחות לא עוינות, שמופיעות אך ורק לכמה רגעים ונעלמות, יזכו אתכם בהרבה נקודות, כך שהמשחק שומר עליכם דרוכים להופעתה של רוח בכל מקום חדש שרגליכם דורכת בו.
גם במהלך קרב, הרבה פעמים תרצו לדאוג להביס את הרוח כשהיא קרובה אליכם פיזית, כי אם תספיקו לגעת בה לפני שהיא מגורשת, תוכלו לקבל גם נקודות וגם לראות קטעים סינמטיים הנראים כאילו צולמו במצלמות אבטחה ישנות של רגעיה האחרונים של כל אחת מהרוחות. זה לא רק מוסיף עוד אלמנט לקרבות, אלא מספק קטעים שמבוצעים היטב, קריפיים במיוחד, ולעיתים אף מרחיבים את הרקע של ההתרחשויות שקרו בהר היקאמי.
מבחר האויבים עצמו מצומצם וחוזר על עצמו לאחר מספר פרקים, שזה חבל. אחד הדברים המגניבים היה היכולת לראות את מה שהוביל למוות של רוחות אקראיות, אבל כשתוקפת אתכם אותה רוח מספר פעמים בפרק, בכל פרק, ואתם תמיד מביסים אותה, באיזשהו שלב אלמנט ההרתעה נשחק. זה הגיע למצב שלפעמים ראיתי רוח קופצת עליי במטרה לחסל אותי ואני בתגובה ממלמל לעצמי משפט בסגנון "אז… את באה לפה הרבה?".
משחק בחתיכות קטנות
אחד הדיונים שעולים הכי הרבה בעולם משחקי הוידאו כיום הוא מה האורך הנכון למשחק. ביקורות רבות נשמעות על משחקים שמאריכים את זמן המשחק שלהם באמצעות משימות צד חסרות משמעות, להכריח את השחקן להילחם בהמון מפלצות אקראיות כדי להיות ברמה גבוהה מספיק וכדומה.
מעבר לעובדה שהמשחק מציע רמות קושי שונות כדי להתאים את עצמו לשחקן, דבר אחד אי אפשר להגיד עליו – הוא לא ארוך. לאחר 14 שעות בערך תסיימו את המשחק, כשהמשחק עצמו מחולק ל-14 פרקים (וכמה פרקי ספיישל בהם תוכלו לשחק לאחר סיום עלילת המשחק). אורך הפרקים הללו נע בין קצת פחות מ-40 דקות לשעתיים ברובם. זה מאפשר לשבת לפרקי זמן יחסית קצרים ולהרגיש התקדמות מהירה, פשוטה ומהנה לצריכה.
פרט לקטעים הסינמטיים שבו, אחת הדרכים העיקריות שהמשחק מנסה להעביר את העלילה, כמו שהחלו לעשות הרבה משחקים בז'אנר האימה, היא באמצעות מציאת טקסטים כתובים. בעוד שבהתחלה זה היה נחמד, ומי שפחות מעוניין בחויית הרקע לעולם המשחק יכול לדלג על הקטעים הללו, הצטערתי שחלק מהקטעים הללו לא הועברו בקטעים סינמטיים כמו קטעים נוספיים, כי הקטעים הסינמטיים היו נהדרים, במיוחד קטעי המוות של הרוחות השונות.
זה לא רק חבל כשחלק מהקטעים הללו לא מתרחשים על גבי המסך ורק בטקסט, אלא באיזשהו שלב גם נהיה מגוחך כשכמות הטקסטים שאתם קוראים היא פשוט עצומה. נדמה שכל בן אדם, ללא יוצא מן הכלל ולא משנה באיזה סיטואציה הוא, אפילו אם הוא רגע לפני מותו ומאבד את דעתו לחלוטין, מנהל יומן או כותב קטעים רק כדי שמישהו ימצא אותם. לצערי, למרות שהצלחתי להנות מהטקסטים ומקריאתם, ניכר שניתן היה להעביר את הקטעים הללו יותר טוב בדרכים אחרות.
האימה שבתסכול
למרות ש-Nintendo היתה מעורבת בפיתוח שלו ולמרות הליטוש שניכר על הרבה מהמשחקים שלה, דבר אחד ניכר פה: המשחק היה יכול להנות מעוד קצת ליטוש. עכשיו, שלא תבינו לא נכון, לא מדובר בבעיה של הפורט, שכן פרט ללהוסיף קצת תלבושות ומצב שבו תוכלו להציב ולצלם את הדמויות והרוחות בכל מיני פוזות לנוחיותכם, הפורט הזה לא מוסיף דבר למשחק המקורי. הבעיה היא שכל האלמנטים שצריך כדי שהמשחק יהיה טוב כבר נמצאים בו ופשוט נשארו בו עוד כמה בעיות קטנות לתקן.
כך למשל, ההסברים על מערכות המשחק היו מההסברים הכי פחות מובנים שנתקלתי בהם (וזה קרה יותר מפעם אחת). לא תמיד ברור לכם לאן אתם צריכים ללכת וגם כשכן, לעיתים תמצאו את עצמכם צריכים לחזור חצי מהמפה של אותו הפרק רק כדי להגיע לנקודה מסוימת, לאסוף משם חפץ ולחזור.
כך, ממשחק שאמור לגרום לי לפחד מהמתרחש בו, Project Zero: Maiden of Black Water הצליח לגרום לי לפחד מההסברים שלו או מחוסר הבהירות שלו עוד יותר. מפחד שיגרמו לי למצוא את עצמי שוב משוטט חסר מעש בתוך עולם המשחק, וזה היה לא פחות ממתסכל.
לבעיות הללו אוכל להוסיף נקודות יותר קטנות, כמו דיבוב מגוחך על גבול ההומוריסטי באנגלית, אבל היי, מי בא לשחק משחק שכולו אווירה יפנית בדיבוב לאנגלית? וכמו כן, בגרסת ה-Switch עליה אני שיחקתי, לפעמים פריטים הופיעו ונעלמו בבת אחת במסך.
אבל כשזה מגיע לגרפיקה עצמה, חקר ההר על גבי המקדשים השונים בו, היערות והתזכורות לחיים שהתנהלו בו פעם הם לא רק בעלי ויזואליות יחודית במדיה, אלא גם פשוט חוויה מרתקת ומהנה.
למרות שהמשחק ממש לא חף מבעיות ולא מדובר בבעיה אחת או שתיים, כשאני ניגש למשחק אני שואל את עצמי בסופו של דבר האם נהניתי. במקרה של Project Zero: Maiden of Black Water אני חייב להגיד שכן. הרבה מהבעיות שלו הופכות לנסבלות בזכות המבנה הקצר של הפרקים שלו.
גם אם פרק אחד נוטה לטרטר אתכם ממקום למקום, הפרק הבא אחריו יהיה שונה ממנו. גם אם הגרפיקה לא הייתה מדהימה, היא בהחלט מיצתה את היכולות של הקונסולה שהיא שוחררה עליו במקור ונראית נהדר על ה-Switch. יכול מאוד להיות אפילו שהשימוש בחיישני הג'יירו הופך את המשחק ב-Switch במצב נייד, בו תוכלו להרגיש כאילו אתם מצלמים במצלמה אמיתית, לחווית המשחק האולטימטיבית.
המשחק לא תמיד היה מבהיל, אבל אני אישית אהבתי את זה. הוא לא מגזים עם כמות ה-Jump Scares, וכשהוא כן עושה את זה, הוא עושה זאת באלגנטיות ברמה שגרמה לי לתהות האם אני הוא הפחדן או שהמשחק מתעתע בי. וזה טוב, כי באופן אישי אני חושב שזו דרך זולה להפחיד שחקן או צופה במדיום האימה ואני תמיד מעריך כשמנסים להפחיד בשיטות יותר מחוכמות.
הדרך שלו לעשות זאת הייתה להתמקד באווירה הקריפית שלו שתעורר בשחקן אי-נוחות. הדבר נעשה במלאכת מחשבת שגרמה לי לרצות לחזור לחקור שוב ושוב את המסתתר בהר היקאמי ובסופו של דבר, למרות כל הבעיות שלו, פשוט להנות ממנו.
בזכות כמה שנהניתי ממנו, למרות כל הבעיות שלו, אני לא יכול שלא להמליץ לכם לפחות לתת לו ניסיון, במיוחד כשהוא הושק במחיר זול יותר ממחיר מלא של משחק (עולה בעת היציאה 40$) וכנראה המכירות שלו יחליטו האם הזיכיון ימשיך למשחקים נוספים או לא. זה משהו שאני לגמרי אשמח שיקרה, בהתחשב בזה שכל מה שצריך כדי שיהיה מדובר באחד ממשחקי האימה הבולטים בז'אנר כבר קיים שם, ורק צריך לעבור שיוף.
מפתחת: Koei Tecmo
מפיצה: Koei Tecmo
תאריך יציאה: 27 באוקטובר 2021
עותק הביקורת של Project Zero: Maiden of Black Water סופק על ידי המפיצה.
