God of War: Sons of Sparta ביקורת – טעם של פעם

God of War: Sons of Sparta מציג פריקוול קאנוני עם עלילה מעניינת, משחקיות Metroidvania מוצלחת, פיקסל ארט מרהיב ופסקול אפי. עם זאת, הקרבות מרגישים לעיתים קלאנקיים במקום חדים וחלקים, הניווט יכול לייגע, והפייסינג ההתחלתי איטי. מדובר במשחק לא רע, אך גם לא מלוטש מספיק לסדרה האייקונית.

במסגרת חגיגות 20 שנה לסדרה, Mega Cat Studios בשיתוף Santa Monica Studio הפתיעו אותנו עם God of War: Sons of Sparta שהגיע כשאדו-דרופ ב-State of Play שחל ב-12 בפברואר 2026. המשחק הוא בעצם פריקוול קאנוני שמתרחש בנעוריו של קרייטוס, בעודו צוער ספרטני מבטיח, לפני הפיכתו לאל המלחמה.

בספרטה, היה ספרטני

המשחק מציג לנו קרייטוס בצורה חדשה ואנושית יותר, עם הרבה פחות זעם. העלילה בונה על היסודות המיתולוגיים של הסדרה; קרייטוס בן ה-13 ואחיו דיימוס בן ה-11, שניהם צוערים באגוגה הספרטנית הברוטלית. אנחנו בעצם משחקים ב"פלאשבקים" ארוכים של קרייטוס הבוגר שמספר לבתו, קליופה, על קורות חייו הלא מאוד רחוקים.

לפעמים הדיאלוג ביניהם נכנס לתוך המשחקיות, כך שאתם יודעים שאתם בכיוון הנכון; במיוחד אהבתי את זה שפתאום קליופה מתפרצת עם שאלה שמעשירה את החוויה. העלילה עצמה, בקווים כלליים, היא שצמד האחים יוצאים למסע מסוכן באזור לקוניה כדי למצוא את חברם וסיליס שנעדר, ומתמודדים עם מפלצות יווניות קלאסיות כמו ציקלופים, הרפיות ומינוטאורים, וגם עם יצורים יותר מסוכנים. הדרך מובילה אותם דרך כפרים נשדדים, יקבים רדופים וביצות מסתוריות, שם הם מגלים סודות אפלים למדי.

הקונפליקט בין האחים מוסיף עומק רגשי; קרייטוס הצעיר מוצג כמנהיג כריזמטי, נאמן ומצחיק (טוב, נו התכוונתי ציני. אותי זה מצחיק), הרבה לפני הטרגדיה שתשנה אותו לאל זועם וחסר רחמים, ודיימוס מוצג כקל דעת ואימפולסיבי, אך גם אמין . הדיאלוגים ביניהם טבעיים ומשעשעים, ומדגישים נושאים כמו חובה, כבוד ואחווה, שמתחברים יפה ללור הסדרה. בעוד שהסיפור עצמו מעניין, חסרה לו יותר נוכחות במשחק; לפעמים הולכים והולכים רק כדי להזכר מתישהו שבכל זאת יש איזושהי מטרה בהתקדמות במשחק.

אדם צובר יכולות

המשחקיות בנויה סביב נוסחת Metroidvania קלאסית, אך מותאמת היטב לעולם God of War, עם דגש על חקירה חופשית באזורים מחוברים עם יכולות שלאט לאט מאפשרות לנו למצוא סודות גם באזורים בהם ביקרנו כבר. קרייטוס מצויד בחנית הספרטנית שלו ובמגן, וכדי להתקדם הוא משתמש ביכולות טבעיות כמו קפיצה וטיפוס, אך לאט לאט צובר דברים כמו זינוק למרחק וקסמים שונים.

המפה גדולה בצורה מפתיעה, אבל מהר מאוד תגלו שההפתעה לא כל כך נעימה; האפשרות ל-fast travel מוגבלת ביותר, מה שהופך כל חזרה לבסיס או ניווט למקום שכבר הייתי בו למסע מיותר שלא באמת הייתי צריך. בנוסף, נקודות השמירה מפוזרות באופן לא אופטימלי ואין אפשרות לשמירה רגילה. אני יודע שמדובר פה במשחק שנראה כאילו הוא יצא בתקופת הנסיך הפרסי, המקורי, אבל תעשו שמירה נורמלית…

החידות הסביבתיות פשוטות אך יצירתיות, והן משתלבות טוב עם רכישת יכולות חדשות. למעשה, כמעט בכל פעם שמוצאים יכולת חדשה יש ממש סמוך לאזור מקום שידגים לכם (אך לא יאכיל אתכם בכפית) מה יש ליכולת להציע. כאמור, המפה גדולה ומגוונת, עם סודות נסתרים ומשימות צדדיות קצרות שמתגמלות במשאבים. אולם, לפחות בהתחלה חלק מהאזורים מרגישים חוזרים על עצמם, מה שהופך את השעות הראשונות למשחק למייאשות קצת.

אם צלחתם אותן, תגלו שככל שהמסע מתקדם יש יותר מה לעשות בכל מקום, והנוסחה המטרוידונית עובדת די יפה. כמו כן, מעבר לשדרוגים שמוצאים, במהלך המשחק תצברו נקודות איתן תפתחו כישורים חדשים עבור קרייטוס, מתוך עץ יכולות. בעץ יש מספר ענפים: התקפה, הגנה ותנועה, וכל שדרוג עשוי להיות ההבדל בין ניצחון לתבוסה בקרב.

קרבות קלאנקיים

במשחקי God of War מערכת הקרב היא הליבה, ללא עוררין, והתרגלנו למערכות מדויקות ומתגמלות. מערכת הקרב ב-Sons of Sparta משלבת אלמנטים מהסדרה המקורית עם מכניקות 2D חדשות. החנית מאפשרת קומבואים מהירים, תוכלו להשתמש במגן לחסימה או הדיפה של מכות, ולנצל את ההתחמקות שלכם לקאמבקים מפתיעים.

בקרב תצטרכו לשים לב למד החיים שלכם (דה), מד הרוח (Resolve) ומד הקסם, כדי שתוכלו לבצע מהלכים חזקים ברגעים הנכונים. כדי לשדרג את עצמכם, תמצאו במהלך החיפושים שלכם אחרי וסיליס גם שדרוגים לחנית ולמגן, כמו גם רכיבי שדרוג איתם תוכלו לשפר את הבילד שלכם, ולפעמים גם שדרוג קטן יכול לפתור לכם פלונטר גדול.

הקרבות מול אויבים רגילים זורמים ומספקים, עם דרישה לפרי והתקפות פולו-אפ, אך חלק מהמפלצות (למשל, מעופפות) סובלות מהיטבוקסים רופפים שגורמים לתסכול. קרבות הבוסים הם השיא, עם דפוסים מורכבים ושלוש פאזות, שדורשים שילוב של יכולות, שליטה וחשיבה מהירה על הרגליים (טוב נו, על הספה בבית). מצאתי שלעיתים הבוסים בפאזה השלישית הם פשוט בלתי נסבלים – מתקפות ללא הרף עם מעט מאוד זמן להנחתת מכות והרבה מדי זמן להפגע מהמהירות והאינטנסיביות שלהם.

אינטנסיביות איננה חדשה במשחקי God of War, אבל קלאנקיות כן; בעוד שברוב המקרים קשה לשים לב לזה, כשהייתי צריך להיות סופר חד וממוקד בקרב (מול אויבים רבים או בוס אגרסיבי) גיליתי שהמערכת פשוט מסרבת לשתף פעולה. פרי זה לא פרי, התחמקות זה לא התחמקות והמים לא בדיוק רותחים. הדברים הקטנים האלה הופכים את קצב הקרב למקרטע ולא חלק, בטח בהשוואה למשחקי הסדרה האחרונים (God of War 2018, God of War Ragnarok). חבל.

פסקול שמשלב ויזואליה ישנה עם כותר חדש

המשחק מעוצב בסגנון פיקסל ארט מרהיב, עם סביבות צבעוניות ומפורטות כמו מחנה ספרטני שוקק חיים, ביצות צפופות וכפרים חקלאיים שמתמלאים חיים. האנימציות חלקות ומבטאות היטב את התנועות, והמעברים בין אזורים מרגישים טבעיים ומזמינים חקירה. אם אני שופט אותו כמשחק בתוך קופסה שחורה, העיצוב עושה מה שצריך, לגמרי.

אבל מחוץ לקופסה הזו, מדובר במשחק של God of War, סדרה שאני אוהב בגלל כמה שהיא מרהיבה, מוגזמת, צבעונית, ואלימה, והמשחק רחוק מלהציג אותה במלוא הדרתה. אם המשחק היה מתפרע יותר באפקטים ובעיצובים, כמו למשל כמו משחקי Hades, לדעתי המשחק היה נראה מהמם ופוער לסתות. לצערי, הבחירה הייתה נטולת טירוף, ובלי זה המשחק מרגיש מצומק לצד שאר כותרי הסדרה.

גם כאן, הפסקול של בר מקרירי (Bear McCreary), שהיה אמון על פס הקול של הסדרה החל מהריבוט של 2018, הוא יצירת מופת. הוא משלב כלי נגינה יווניים מסורתיים כמו קיתרה ואאולוס (כלי נגינה יוונים עתיקים) עם צ'יפ-טיון רטרו (שכמובן הולך עם הפן הויזואלי בו נקטו) ותזמורת סימפונית כבדה, והכל תפור בדיוק לסיטואציות שנתקלים בהם במשחק, אם זה מחקר במקום מסתורי או קרב בוס אפי.

God of War Sons of Sparta מתמקד בשורשי הסדרה בצורה רעננה ומכבדת, ויש דברים שהוא עושה מצויין. עם זאת, הפגמים שיש בו הם דברים שלא הייתי מצפה לראות תחת המטריה הספרטנית הזו (לצורך העניין – אני לא מחשיב את הבחירה הויזואלית לפגם, אלא נקודה למחשבה).

משחק כמו זה שיוצא בפרופיל גבוה כחלק מסדרה סופר פופולארית ראוי לצאת קצת יותר מלוטש, ואני מקווה שאם יהיו ספינאופים עתידיים, נקבל חוויה שלמה יותר ומלוטשת יותר.

עותק הביקורת של God of War: Sons of Sparta סופק על ידי פלייסטיישן ישראל.