Life is Strange: True Colors מלא ברגש – הוא מספר סיפור טרגי שמוביל לתגלית מפתיעה בקהילה קטנה בגן עדן מדהים, אך עם סודות אפלים. למרות שהוא לא בדיוק הסיפור שלו קיוותי, לא לגמרי התאכזבתי.
הקונספט של Life is Strange: True Colors מתמקד ברגשות שאותן תחווה ותראה הדמות הראשית שלנו, אלכס צ'ן (Alex Chen). יש לה כוח שמאפשר לה לחוש אם אדם בסביבתה חווה רגש מסויים כמו כעס, עצב, פחד וכו', בעוצמה גבוה. אנחנו יכולים לבחור כיצד לפעול עם הרגש הזה, האם נעזור? האם ננצל?
עלילה מפתיעה אפלולית ומרגשת
Life is Stragne: True Colors מתחיל במקום פסטורלי – גן עדן של ממש. לאורך כל הפרק הראשון ישנם רמזים והחלטות קריטיות שמסייעות לנו להבין מה עתיד לבוא, ואפשר לנחש שזה הולך להיות טרגי. המשחק הכין אותי לזה, ובכל זאת לא אפשרי היה לצפות את טרגדיה עצמה, מה שיצר אימפקט חזק במיוחד. ללא ספק, המשחק מתחיל בהכי חזק שלו ואז מגביר.
אלכס נפגשת עם אחיה הגדול, גייב (Gabe) אחריי שנים שחיו בנפרד מסיבות שיתבהרו בהמשך. גייב מביא אותה לעיירה בה הוא מתגורר בתקווה שיצליחו לבנות משפחה בהייבן ספרינג (Haven Spring). מלבד האח גייב, בעיירה ישנן מספר דמויות מפתח איתן נוכל לפתוח דיאלוגים. יש את סטף (Steph), ריאן (Ryan) ועוד אנשים מהקהילה שבהייבן.
לפני צאת המשחק, המפתחת Nine Deck הבטיחה שתהיה לנו האפשרות לבחור באפיק רומנטי עם סטף או ריאן, אם כי זה לא חובה. אבל אחת הבעיות הגדולות של המשחק היא שהדמות של סטף שטחית, סטריאוטיפית, ומשעממת. יותר מכך, המשחק ממש מכוון אותנו להיות עם ריאן לפי הסצנות עם כל אחד מהם.
גם הסיפור הראשי קצת לוקה בחסר. בהרבה מהחלקים הפחות קריטיים בסיפור, יש לנו בחירה אם לספר על הכוחות של אלכס או לחשוף מידע מסויים, ודווקא בחלקים הקריטיים, המשחק לא באמת נותן לנו לבחור. חוסר הבחירה הזה לא פוגע בעלילה, אבל הרגיש לי שנלקח ממני חלק חשוב בבניית הדמות. לצערי, זה החלק הפחות חביב עליי והוא תמיד חוזר בסדרת המשחקים הזאת.
מעבר לרומנטיקה, ככל הנתקדם בעלילה ובמשחק, תהיה לנו האפשרות לראות ולהרגיש גם את דמויות המשנה הפחות רלונטיות של המשחק ואפילו לסייע להן. הדמויות הללו פזורות בכל פרק ופרק במשחק, וכדאי לחקור טוב טוב את הסביבה שלנו כדי לחוות את הרגעים האלה איתן. בסבב הראשון החמצתי כמה דברים שהיו יכולים לעזור לי להבין קצת יותר לעומק חלק מהדמויות או את המתרחש בעיירה.
משחקיות אפורה
כששמעתי לראשונה את שמו של המשחק, חשבתי שהולכים להתמקד בקשת של רגשות ולכל רגש יהיה צבע, ואכן בהתחלה זה בהחלט נראה כך. אבל מהר מאוד הבנתי שאין מנעד צבעים או רגשות גדול מספיק וזה גרם לחלקים מהותיים בסיפור להרגיש שטחיים.
אלכס יכולה לחוש בעוצמה את הרגש שאנשים סביבה מרגישים. למשל, כעס שהופך לאלימות פיזית יכול להשפיע עליה לפגוע באחר. אנחנו נהיה חייבים "לגעת" ברגש כדי לסייע לאנשים או לגלות דברים שיסייעו לנו בעולם מסביב. כן, זה מבלבל מאחר ואת הרגש המשחק מעביר לנו בצורה מאוד מוחשית וקצת פחות רגשית כמו שציפיתי. מהבחינה המשחקיות הזאת, המשחק היה חלש ולא עיקבי. לא תמיד אפשר היה לסמוך על הכוח הזה ולא תמיד ניתן היה להשתמש בו לטוב או לרע.
צפיתי לקבל הרבה יותר רגשות ואינטראקציות עם הסביבה בעזרת הכוחות של אלכס, אך נוכחתי לגלות שמדובר בעיקר בפיתרון לתעלומה ולא התעסקות אמיתית ברגש. היו פעמים בהן יכולתי לבחור האם "לקרוא" מישהו ולפעול לפי הרגש שמתגלה, והיו פעמים שבהן זאת כלל לא הייתה אופציה וחבל. כאילו המשחק דוחף אותנו להתקדם במקום לתת לנו להתעמק.
בניגוד למשחקים הקודמים בסדרה, הרגשתי שהכוח של אלכס אינו המניע המרכזי למשחק, ולעיתים הוא היה מאוד שולי. הבחירות בין הדיאלוגים השונים והתשובות השונות זה מה שבאמת נתן לי את התחושה של ההשפעה. לא היו יותר מידי אפשרויות להשתמש בכוח שלה והוא הופיע רק מתי שזה היה נוח לעלילה, ולא מתי שזה יכול היה להיות רלונטי יותר.
מאחורי הצבעים ואל תוך הקולות
חידוש ש-Life is Strange: True Colors מציג לעומת קודמיו הוא השימוש בטכנולוגית לכידת תנועה – כלומר שימוש בשחקנים אמיתיים כדי לתפוס בצורה מדוייקת יותר את התנועות שדמויות עושות. ללא ספק, האנימציה הייתה מוצלחת יותר בפן הזה, וגם הרקע של העיירה היה מוצלח הרבה יותר.
יש לנו האפשרות להסתובב בחלקים בודדים בהייבן ספרינג, לקרוא פוסטרים ולמצוא אנשים רנדומליים ולעזור להם – מאין משימות צד קלילות שלא ממש השפיעו על העלילה. בנוסף, ישנם מקומות מסויימים שאפשר לשבת בהם ולהקשיב לשיר ייחודי למקום שאמור להכניס אותנו לאווירה.
פס הקול של המשחק הוא רגוע, נעים ובהחלט מסייע להכניס אותנו לאווירה. אלכס עצמה גם מנגנת ושרה מעט במהלך המשחק. למרות כל זה, הרגיש לי שההשקעה הרבה במסויקה יורדת לטמיון כי יש לשחקן אפשרות לדלג על הרגעים האלה ולהחמיץ חלקים מוזיקלים שונים במשחק.
אני שמחה לומר שלמרות שמנעד הרגשות לוקה בחסר מבחינת צבעים (ורגשות), העיירה עצמה מאוד צבעונית ונעימה לעין. פעמים רבות מצאתי את עצמי מסתובבת סתם ובוחנת לעומק את ההשקעה בפרטים הקטנים. חבל שלא פתחו את העיירה עם עוד קצת לוקיישנים, אבל זאת כבר קטנוניות מצידי.
סוף אחד מיני רבים
Life is Strange: True Colors רוצה לתת לנו חוויה אינטרקטיבית לסיפור טרגי והסוף נמצא בידיים שלנו. יש לנו את היכולת לבחור מספר מסלולים, שמובילים לשלל סופים אפשריים. שיחקתי בו פעמיים עם בחירות שונות וגיליתי דברים חדשים בכל פעם. אני ממליצה בחום לחקור אותו יותר מפעם אחת כי אין לנו אפשרות לעשות את הכל בפעם אחת.
הבחירה שלנו לחלוטין משנה את הלך הדברים ויכולה להבטיח סופים מגוונים ומהעניינים. הייתי רוצה לחוות ממנו עוד ולראות מה עוד אוכל להשיג בו או לגלות, כי הרגשתי שהיו מקומות בהן בחירות אחרות היו פותחות בפניי אופציות טובות יותר או מעניינות יותר.
היו בחירות שממש חיכיתי להן כמו הפן הרומנטי, ולבסוף נחלתי אכזבה בפעמיים שבהן שיחקתי במשחק. היו החלטות שלגמרי היו משנות את חוקי המשחק ובדיעבד אשמח לדעת מה יקרה כשאלך בדרך אחרת. ספציפית מהסוף הראשון שחוויתי במשחק הרגשתי שלא מיציתי כלום ושיש לי עוד הרבה מה לעבור. גם בסוף השני ניכר שהוצאתי לא מעט ועדיין נשאר בי טעם של עוד.
ממליצה לכם בחום לעשות את שלל הבחירות במשחק, גם אם זה משימות צד כמו למצוא איזה כלב או לעזור לאיזה צעירה בצרה. המשחק יפהפה ונותן תחושה מעניינת של מה יקרה אם רק אלך בדרך הזאת ולא בזו שבחרתי תחילה.
