סופר-מרגל סם פישר (Sam Fisher) חוזר להציל את העולם בשישית, אבל איכשהו זה לא מרגיש כמו שזה היה פעם. זה כמעט כאילו סם הוא אדם שונה לחלוטין מזה שפגשנו לראשונה לפני יותר מ-10 שנים. הוא נשמע שונה, מתנהג אחרת ואפילו נראה קצת שונה. אבל היי – אנשים משתנים. באופן ישיר, גם Splinter Cell: Blacklist הוא לא הספלינטר סל שאנחנו מכירים, ובמקרה שלי לפחות, גם אוהבים. Blacklist הוא ספלינטר סל לדור חדש, אחד שאוהב לבחור איך לשחק, בין אם זה סם המרגל החשאי או סם גיבור הפעולה. זה כמובן לא אומר שהמשחק טוב יותר או גרוע יותר באופן משמעותי מקודמיו; הוא פשוט (נחשתם נכון) שונה.
שלא כמו העלילה האישית מאד של Splinter Cell: Conviction, הסיפור של Blacklist לא מתמקד בסם. הוא רק דמות אחת בעלילה מוכרת של טרור גלובלי, קנוניות פוליטיות וז'רגון צבאי (בעצם, כל מה שטום קלנסי אוהב). אל סם מצטרף הצוות שלו ב-Fourth Echelon: מנהלת המשימות אנה גרימסדוטר הקרה והמקצועית, חנון המחשבים צ'ארלי קול שמספק קצת אתנחתא קומית, וסוכן ה-CIA לשעבר איציק בריגס הקשוח. הצוות, בהנהגתו של פישר, יוצא לעצור קבוצת טרור, המכונה "המהנדסים", ששמה את ארה"ב וכוחותיה הצבאיים בחו"ל על הכוונה שלה. זה סיפור שמתחיל די צפוי וגם נשאר ככה עד הסוף. עם זאת, אלה המקומות שמבקרים בהם והפעולות המפוקפקות של סם שגורמים ל-Blacklist להיות כל כך סוחף ומותח.
הקמפיין לשחקן יחיד לוקח את סם והצוות שלו בכל רחבי העולם למקומות הקיימים באמת, שכל אחד מהם נראה ובנוי שונה מקודמו. לחלקם יש אזורים גדולים ופתוחים שמלאים באויבים, בהם מחסה הוא חיוני גם לקרב וגם להתגנבות, בזמן שאחרים מלאים בתעלות אוורור וצינורות לטיפוס, כך שלא צריך בכלל להתקרב לאויב. הודות לעיצוב שלבים ועיצוב ויזואלי מעולים, תמיד ברור לאן צריך להמשיך ומה צריך לעשות בכל אזור. בכל פעם שסם נכנס לאזור חדש, או מקבל מידע חדש מגרימסדוטר, אותיות לבנות גדולות ובוהקות מופיעות על המסך ומראות את המטרה הבאה. המודעות האלה תמיד משולבות באופן מושלם בסביבת המשחק ואף פעם לא מרגישות לא במקום. הן יותר כמו הערות מנטליות של סם מאשר אלמנט משחק המכוון לשחקן.
בכדי לעבור את כל המשימות בבטחה ולהגיע ליעד, Blacklist מציע לשחקן שלושה סגנונות משחק: רוח רפאים, טורף, ותקיפה. באופן טבעי ישנם אזורים בכל משימה שיותר מתאימים לסגנון משחק מסוים, אבל בסופו של דבר הבחירה היא בידי השחקן. אתם יכולים להחליט האם לעבור כמו רוח דרך האזור – לדבוק בנשק לא קטלני או להימנע מהשומרים לגמרי – או לנקוט בגישה ישרה יותר עם רימונים, מוקשים ונשק אוטומטי. Blacklist מתגמל שחקנים שמתמידים עם סגנון משחק מסוים בכל משימה, אבל האמת היא שהרבה יותר כיף לערבב בין ביניהם.
Splinter Cell: Blacklist מנסה לרקוד על שתי החתונות. המשחק גם מנסה לרצות מעריצים ותיקים של הסדרה על ידי התמקדות בהתגנבות (ולפעמים אפילו כופה אותה על השחקן), וגם מנסה לפנות לקהל חדש שאוהב לירות בנשקים מגניבים מאחורי מחסה. זה כמובן מביא לתוצאה הצפויה – משחק שהוא לא משחק התנגבות ולא משחק אקשן, אז לשחק אותו כמו אחד או השני זה לא כל כך כיף… להתעקש על התגנבות טהורה יכול להיות מאד מתסכל, בעיקר בכלל בגלל המשוב המועט שמקבלים מהמשחק. ישנה התראה קצרה בלבד לפני שאויב מבחין בך, והודות לשליטה מסורבלת זה די קשה להעלם אך תוך הצללים במהירות. טוב, "מסורבלת" היא אולי לא המילה הנכונה – סם עדיין גמיש וזריז מאד יחסית לגילו, ויכול לטפס על צינורות ומדפי סלע, או לזוז ממחסה אחד לשני בלחיצת כפתור אחת. רק חבל שלהזיז את סם כשהוא לא במחסה מרגיש קצת כמו לנהוג במשאית; השליטה לא מדויקת מספיק בשביל משחק התגנבות נטו.
בצד של האקשן, ובכן… סם הוא לא רובוקופ. הוא יכול לספוג מעט מאד נזק, אז לזנק על האויב עם אקדח שלוף זה לא הדבר הכי חכם שהוא יכול לעשות. המשחק דווקא מספק ארסנל שלם של רובים מגניבים, אבל לא ייצא לכם להשתמש בהם יותר מידי (אלא אם כן יש עליהם משתיק קול). חלק מהאויבים גם לובשים קסדות ואפודי מגן, אז כדורים לא מאד יעילים נגדם כמו שרימוני אש לדוגמא. כמו הרבה משחקי התגנבות אחרים, השימוש ברובה הוא מוצא אחרון בלבד, בגלל שזה כנראה היה הדבר האחרון שתעשו לפני שתטענו את המשימה מחדש.
ובכל זאת, ברגע שמוצאים איזון מוצלח בין התגנבות לאקשן, ומתאימים את חליפה והציוד של סם לסגנון המשחק שלכם – המשחק משתפר פלאים. כיף להשתמש במגוון הגאדג'טים שצ'ארלי מפתח עבור סם (במיוחד המזל"ט הקטן שסם יכול להטיס כדי לחקור את האזור ולחשמל אויבים בשקט), והמנגנון ה"סמן ובצע" מהמשחק הקודם עדיין מספק מאד.
אחת הסיבות, לפחות עבורי, ש-Splinter Cell: Blacklist מרגיש מוזר היא העבודה שמייקל איירונסייד (Michael Ironside) כבר לא מדובב את סם פישר. עם כל הכבוד לאריק ג'ונסון (Eric Johnson), שמדובב סם רציני, מרוחק ומקצועי בצורה טובה, זה פשוט לא אותו דבר בלי מיתרי הקול מלאי החצץ של איירונסייד. שאר צוות הדיבוב עושה יופי של עבודה בלתת קול ואישיות לשאר הדמויות, ובלהעביר לשחקן תחושת של לחץ ודחיפות כשהמצב מדרדר מן הפח אל הפחת.
כאשר סם לא עוסק בלצוד מהנדסים לבדו, הוא יכול להצטרף לסוכן בריגס לכמה משימות קו-אופ. את מרבית המשימות האלה אפשר גם לשחק לבד אם אתם אוהבים את הכיוון של הזאב הבודד, אבל הן בברור בנויות בשביל שניים. בחלק מהמשימות סם ובריגס נלחמים בגלים של אויבים עד שמסוק החילוץ מגיע, או "מטהרים" אזור גדול אנשים רעים, או פשוט מתגנבים בשקט דרך מתקן סודי על מנת לגנוב מידע מסווג. עבודת צוות היא לא חיונית לסיום המשימות בהצלחה (הרי אפשר לשחק אותן לבד), אבל המשחקיות פשוט טובה יותר איתה. לנקות חדר מאויבים בעזרת "סימון וביצוע" משותף זה הכי קרוב שאפשר להגיע ללהרגיש כמו צמד סוכנים מיוחדים . מה גם שהעובדה שיש מישהו ששומר על הגב שלכם מאפשרת לכם להיות נועזים יותר ולקחת יותר סיכונים מהנים. כל זה נכון רק בתנאי שאתם והשותף שלכם באותו ראש – שותף שפשוט רץ קדימה לבד ונהרג כל הזמן יכול להרוס את כל המשימה.
אבל המבחן האולטימטיבי של "התנגבות נגד רובים" נמצא במצבי המולטיפלייר של המשחק – במיוחד מצב Mercs Vs. Spies. מצב משחק א-סימטרי זה מציב שני מרגלים כנגד שני שכירי חרב חמושים. המטרה ברורה למדי – המרגלים צריכים לפרוץ למספר מוספי מחשבים, בעוד ששכירי החרב צריכים לעצור אותם. לשחק בתור מרגל זה מאד דומה ללשחק Splinter Cell קלאסי; להישאר בצללים ולהשתמש בציוד מרגלים מתקדם כדי לתפוס את האויב בהפתעה זו הדרך היחידה להשיג את היתרון. ואם אתם חושבים שלשחק בתור שכיר החרב מנקודת מבט של גוף ראשון זה קלי קלות – אתם טועים טעות מרה. הפנס שברשותכם בקושי מצליח להאיר את המסך שלפניכם ומהר מאד הפרנויה מתחילה לבצבץ כשאתם מתחילים לראות מרגלים בכל פינה חשוכה, או קופצים מכל צפצוף של גלאי התנועה. זה מצב משחק מלחיץ בשביל שני הצדדים, במיוחד בגלל שאי אפשר להשתמש בכל הציוד שהשגתם במהלך הקמפיין הראשי. היתרון היחיד שיש על שחקנים אחרים הוא ידע וניסיון – אם תכירו את המפה עליה אתם משחקים, תדעו איפה כדי להתחבא או מאיפה לתקוף.
המשחק מציע עוד כמה מצבי מולטיפלייר בהם אתם כן יכולים לשמור את כל הציוד היקר שלכם. קרב קבוצות של ארבע-נגד-ארבע, או מצב Uplink של שלוש על שלוש מאפשר קבוצות מעורבבות של מרגלים ושכירי חרב, מה שפותח את הדלת לאסטרטגיות מתוחכמות; שכירי החרב מושכים את תשומת הלב של האויב בזמן שהמרגלים מתגנבים מאחורה, למשל. למרות זאת, רוב המצבים האלה מרגישים די סטנדרטים ומשעממים יחסית ל"מרגלים נגד שכירי חרב".
Splinter Cell: Blacklist הוא ערבוב של Splinter Cell קלאסי עם משהו חדש, שיחד יוצרים חוויה המופקת היטב עם קמפיין מעניין לשחקן היחיד ומספר מצבי מולטיפלייר מהנים. חוסר ההחלטיות של המשחק בכל הנוגע להתגנבות ואקשן גורם לעיתים לתסכול, במיוחד שהשחקן מוגדל לסגנון משחק מסוים. עדיין, Blacklist הוא מספיק מגוון ומעניין בכדי להימנע מהרשימה השחורה שלנו.
