ריימן, היצור המוזר וחסר הזרועות בעל אגרופי הברזל, חוזר למסכי המחשב האישי עם Rayman Origins, משחק פלטפורמה מהיר ומשעשע שלא לוקח את עצמו יותר מידי ברצינות. Origins, כשמו כן הוא, חוזר לשורשים הדו-מימדיים של סדרת Rayman, ומנסה בו זמנית לשחזר את האתגר והסגנון של המשחק הראשון בסדרה, וגם לחדש והוסיף אלמנטים חדשים שלא נראו בה עד כה. המשחק אמנם מצליח לעשות זאת, בעיקר בזכות הסגנון המשעשע שלו, אבל לא מצליח לספק חוויה ייחודית או מעניינת כמו קודמיו, ומסתמך בעיקר על הומור חד גוני ורכיב הנוסטלגיה שיסבכו את השחקן לאורך כל הדרך.
העלילה, אם אפשר בכלל לקרוא לה ככה, מתחילה עם גיבורנו וחבורתו המוזרה מבלים אחר צהריים עצל, כשהם מפריעים את מנוחתה של גברת מוזרה לא פחות המתגוררת תחתיהם. כאשר החבורה מסרבת להפסיק את הרעש הרב שהיא עושה, אותה גברת משחררת בזעמה כוחות אפלים שהורסים את הארץ ומשליטים כאוס בכל פינה. מטרת המשחק, בגדול, היא להחזיר את הסדר והשלווה לעולם ולשחרר את תושביו מאותם יצורים אפלים ומסוכנים.
אי אפשר להאשים את העלילה של Rayman Origins בהיותה עמוקה או מורכבת מידי, אך היא בהחלט מספקת תירוץ מושלם עבור ריימן וחבריו לצאת להרפתקה צבעונית ומטורפת דרך שורה ארוכה של מסכים צבעוניים ומטורפים לא פחות. הסגנון הוויזואלי של המשחק הוא הדבר הראשון ששמים לב אליו כשמתחילים לשחק; סגנון זה מסב למשחק תחושה של מעין סרט מצויר, בין אם מדובר בעיצוב הדמויות, באנימציה המוגזמת שלהן או בהומור הסלאפ-סטיק הילדותי במלווה את המשחק לכל אורכו.
אותה תחושה זולגת גם למשחקיות עצמה. Origins הוא אמנם משחק פלטפורמה טהור, המושתת על ביצועים מדויקים ותזמון מושלם, אך האפשרות לשחק עם עוד שלושה חברים בו זמנית על אותו מסך הופכת את החוויה לכאוטית, מצחיקה ואפילו שטותית. המשחק נמצא בשיאו כאשר כל ארבעת הדמויות מתרוצצות על המסך במקביל, ויחד עם טבעו המהיר את המשחק, שדורש דייקנות ואינסטינקטים זריזים, Origins הופך במהרה לתחרות ידידותית בין כל השחקנים. מהר מאד תמצאו עצמכם מעיפים אחד את השני לתוך מלכודות במטרה להגיע ראשונים למטבע המעניק המון נקודות, או סתם בשביל הכיף והשעשוע. העובדה שכל שחקן יכול לחזור לתוך המשחק באופן כמעט מידי רק מעצימה את אותה תחרות, שכן כמעט אף פעם אין לה השלכות שליליות.
כמובן שככל שמספר השחקנים עולה, והבלגן גדל, כך יורדת תחושת האתגר שהמשחק מציע. המשחק Rayman המקורי ידוע כקשה ומאתגר במיוחד, ולמרות ש-Origins מספק מספיק אתגר לשחקן היחיד, חבורה של שחקנים יכולה לטוס דרך המסכים מבלי להיתקל בשום מכשול רציני כזה או אחר. בצד השני של המטבע (כפי שכבר הוזכר) נמצאת חוויית המשחק של השחקן היחיד. במקרה זה המשחק מציע אתגר בשפע, אבל לא ברמה כזו שמעוררת תסכול. כל כישלון הוא רק עוד הזדמנות לחדד את הכישורי המשחק, ומעולם לא מרגישים שהמשחק "מרמה" או לא מדייק במשוב שלו – השחקן יכול להאשים רק את עצמו בכל תבוסה, ולזקוף לזכותו כל הישג. מצער לגלות כי כל האתגר הזה לא מספיק בשביל להפוך את Rayman Origins למעניין.
כן, כאשר משחקים אותו לבד, Origins הופך במהרה למשעמם ורפטטיבי, ואפילו הגיוון בעיצוב המסכים או היכולות החדשות שריימן רוכש לאורך המשחק לא מסוגלים לשאוב את השחקן לתוך העולם המוזר והצבעוני שלו. כשזה נוגע למשחקיות שלו, נוצרת ב-Origins מעין קוטביות שכזו: או שהמשחק כייפי אך חסר כל אתגר, או שהוא מאתגר אבל משעמם למדי. מה גם שבשלב המסוים המשחק ממש מכריח את השחקן לחזור אחורה ולשחק מסכים בשנית בשביל לנסות ולאסוף כמה שיותר נקודות ולפתוח את המסכים המתקדמים יותר, מה שהרבה יותר קל לעשות בצוותא.
המשחק אולי יכול לשעמם לפעמים, אבל אי אפשר להתווכח עם המראה משובב הנפש שלו. הסביבות, הדמויות, האויבים – כל המשחק כולו פשוט מתפוצץ מצבע ומקוריות. המסכים עצמם מגוונים בעיצוב שלהם, וכך גם האויבים בהם נתקלים או הדמויות הנוספות אותן אפשר לחשוף במהלך המשחק. גם המוסיקה המלווה את החבורה לכל אורך המשחק תורמת לאווירת הסרט המצויר שלו. הקולות המוזרים שהדמויות עושות והאפקטים נשמעים כאילו הם לקוחים ישר מתוך סרטון אנימציה של שבת בבוקר. זוהי בהחלט הנקודה החזקה של Rayman Origins, שמצליח מעל לכל ספק להראות ולהישמע מיוחד ומקורי.
אם נסכם את Rayman Origins במילה אחת, היא תהיה "נחמד". מדובר במשחק שכיף לשחק עם חברים, אך לבד הוא הופך מהר מאד למטלה רפטטיבית ומשעממת, אך מאתגרת. לפחות מבחינה עיצובית מדובר במשחק מקורי שעושה כל שביכולתו לדמות עצמו לסרטים מצוירים קלאסיים, אם כי קצת ילדותיים. אם בא לכם להעביר כמה ימים של צחוקים ותחרות ידידותית לא מזיקה, לא תצטערו עם תבחרו ב-Origins. לעומת זאת, השחקן הבודד ירצה לחפש משחקים אחרים שמציעים חוויה קצת יותר מתגמלת, עם משחקיות ועלילה שאפשר ממש לצלול לתוכה, ולא סתם להשתכשך בה.
