GamersPack ישראל

קטגוריה: ביקורות

LEGO Marvel's Avengers: הרכב חסר – ביקורת

משחקי לגו כבר איתנו כמה דורות, עם המון רשיונות שונים שעשו עליהם משחקים. ממלחמת הכוכבים ואינדיאנה ג'ונס, ועד באטמן של DC Comics וגיבורי הקומיקס של Marvel. זה נראה ש-TT Games לא עוצרים לרגע ומביאים לנו עוד משחק, הפעם על סדרת סרטים של The Avengers (הנוקמים). האם הוא מתעלה על הקודמים? לא ממש, הוא בעיקר נשאר במקום.

לגו הנוקמים רץ סביב הסרטים של Marvel, עם תוספות של הומור שכבר התרגלנו לקבל ממשחקי הלגו. חשוב לציין שמדובר בסרטים, ולא הקומיקסים, מה שאומר שאתם הולכים לשחק עם הדמויות ששייכות לרשיון של Marvel בעולם הקולנועי שלהם. תשכחו מספיידרמן, וולברין, ודדפול; תחשבו יותר לכיוון של קפטן אמריקה, איירון מן והענק הירוק. ואם ציפיתם ליותר? אל תדאגו יש לכם מעל 200 דמויות אחרות ולא חשובות לבחור מבניהן. כי מי לא רוצה לשחק עם דמויות כמו קפטן בריטניה, דר הלן צ׳ו ואגהד (Egghead)?

כצפוי ממשחקי לגו, גם כאן אתם תוכלו לשחק לבד או עם שחקן נוסף. לכל דמות במשחק יש יכולת מיוחדת שתעזור באירועים שונים בתוך המשחק וגם בפאזלים. לא תמיד יהיה לכם את הגיבור המתאים כדי לפתור פאזלים שאתם מוצאים, לכן תמיד יש סיבה לחזור בחזרה לשלבים ישנים כדי לפתוח את כל הפאזלים ולחשוף את כל מה שיש לראות. השלבים מתחלקים לשני סוגים: יהיו לכם שלבים ליניארים כמו הפתיח של "הנוקמים עידן אולטרון", שם אתם נלחמים בשלג נגד האוייבים בשלב שיש לו רק דרך אחת. הסוג השני הוא מעין עולם פתוח בו אותם יכולים ללכת לאן שאתם רוצים. השילוב בין שתי האפשרויות הוא מעניין כי זה נותן קצב אחר למשחק.

כיאה למשחק שמבוסס על סדרת סרטי פעולה, המשחק מרגיש יותר "אקשן" מאשר "פאזל". זה נראה שב-TT Games רצו להכתיב קצב מהיר יותר מאשר במשחקים הקודמים. לחלק מהדמויות יש אפשרות לייצר קומבואים משותפים. לדוגמא, Thor יכל לחשמל את Iron Man זה יגרום לסוללה של החליפה שלו להיטען ואז לירות לייזר לכל הכיוונים. זאת מערכת נוספת שנותנת לכם אפשרות לשחק בין האפשרויות השונות של צוותי הגיבורים בשלבים שונים.

גם הפעם אין לכם ממש הכוונה לאיפה אתם צריכים ללכת והאם אתם אמורים להפעיל או להתעסק עם משהו ספציפי במסך. מצאתי את עצמי הולך בסיבובים כמה פעמים רק כי לא ראיתי את הכמה חתיכות לגו שאמורים להרכיב איתן את הפיתרון. חשבתי שאולי אני הבעיה במקרה הזה, וזה חלק מהפאזל, אבל לא באמת. לפעמים המצלמה יוצאת מהתחום של הפתרון ומסתירה את החלק הקטן שצריך להרכיב. אני חושב שאחת הבעיות של המשחק זה חוסר היכולת שלו באמת לכוון את השחקן למקום שהוא צריך להיות בו. כמובן שבסוף עולים על הפתרון, אבל התהייה וההסתבבות מרגישים כמו בזבוז זמן ולא כחלק מהפאזל.

המוזיקה נלקחה מהסרטים כמובן, אז אני לא יכל לומר שהיא זכורה לי באופן מיוחד. הדבר נכון גם לגבי הדיבוב. לפעמים המשחק נשמע מוזר, כי הסאונד לא נקי מספיק, ואפשר ממש לשמוע את הסאונד רקע המקורי שיש בסרט. יש גם קטעי דיבוב חדשים בשביל דמויות או קטעים שלא הופיעו בסרטים. חלק מהשחקנים הגיעו לדובב קטעים חדשים במיוחד בשביל המשחק, מה שעוזר לכל העסק להרגיש יותר שייך לעולם של הנוקמים.

לצערי, אין יותר מידי דברים חדשים שאפשר לומר על לגו הנוקמים. זאת די אותה נוסחה שאנחנו כבר מכירים ממשחקים קודמים עם כל מיני שינויים קלים שלעיתים מוסיפים ולעיתים לא ממש משנים כלום. אז אם אתם חובבי משחקי לגו, לא תתאכזבו מהמשחק החדש ואם אתם חדשים לסדרה אז להתחיל מכאן אולי יהיה עדיף לכם עקב הדגש על יותר האקשן ולא על הפאזלים.

09/02/2016
Football Manager 2016: אף מאמן לא מושלם – ביקורת

עוד עונת כדורגל החלה, ועמה מגיע כבכל שנה הזמן לעלות על חליפה או טרנינג וירטואלי, ולשקוע עמוק אל תוך חווית האימון הממכרת ששמה פוטבול מנג'ר. פוטבול מנג'ר 2016 ממשיך להיות סימולטור האימון האולטימטיבי עבור שחקני המחשב, בין אם מדובר בשועלי קרבות ותיקים או בשחקנים חדשים.

הממשק נותר דומה לגרסת 2015, למעט מספר שינויים קוסמטיים בצורת תפריטים מפורטים יותר ואינספור אפשרויות לחקור את עולם המשחק במטרה להגיע לגדולה, כולל יחסים עם שחקנים, צוות האימון, מועדונים אחרים, עיתונאים ועוד. בנוסף, השנה הוכנסו מספר חידושים מרעננים אל המשחק, אשר בראש ובראשונה עומד שיתוף הפעולה עם חברת ProZone , בעלת שם עולמי בניתוח נתוני ספורט. שיתוף פעולה מסוג זה הופך את המשחק לגן עדן לחובבי סטטיסטיקות ונתונים ספורטיביים, כך שגם אתם תוכלו לדעת מי השחקן עם אחוז המסירות המדויקת ביותר בליגה השלישית באיטליה, או השחקן עם מספר הבעיטות לשער למשחק הגבוה ביותר בדרום קוריאה. אם תרצו – מאניבול פוגש את אברהם גרנט.

אבל כמו שאתם יכולים לקרוא את הנתונים הללו ולהפיק מהם מידע יעיל, גם המחשב מסוגל. הבינה המלאכותית של המשחק השתפרה בצורה טובה מאוד, כך שבעצם נגמרו ימי ה-Plug and Play. אי אפשר יותר לזרוק שחקנים לטקטיקה רנדומלית ולדרוס את כולם בדרך לפסגה; נדרשת חשיבה עמוקה בתכנון הקבוצה והטקטיקה, עם המון פרטים ודגשים עבור כל שחקן וכל קבוצה בכדי להתקדם הלאה, אחרת נשארים הרחק מאחור.

מבחינת מנוע המשחק התלת מימדי ניכר שיפור בגרפיקה, ותנועות השחקנים נראות זורמות יותר הודות לשימוש בטכנולוגיה ללכידת תנועות שחקנים מקצועיים, כמו במשחקי כדורגל אחרים שאינם ממוקדים בחווית האימון. הקהל אף הוא שופר ונראה הרבה יותר חי ומגיב למתרחש במשחק, מאשר סתם אנשים נטולי הבעות. עוד תוספת גרפית נחמדה היא יצירת דמות וירטואלית ממשית עבור המאמן, עם המון אפשרויות לשחק איתן. אמנם לא מדובר כאן בגרפיקה כמו בפיפא או PES, אך עדיין עבור משחק שרק לפני 7 שנים עבר מדו מימד לתלת מימד זו התקדמות גדולה מאוד.

השנה הוספו גם שני מצבי משחק נוספים למצב הקריירה הסטנדרטי והאתגרים: מצב הפנטזי דראפט, ובנה לך קבוצה – אולי המצב המבוקש ביותר מאז ומעולם. מצב הפנטזי מאפשר לשניים עד 32 שחקנים לפתוח בטורניר בו כל אחד בונה את קבוצת חלומותיו בתקציב משתנה, במטרה לקבוע מי המאמן הטוב ביותר. בנה לך קבוצה הוא המצב האולטימטיבי בכדי ליישב את הסוגיה האם אתם מאמני על במנג'ר. האפשרות להקים קבוצה מאפס, שתחליף קבוצה בליגה קיימת כלשהי ולקחת אותה כל הדרך לתהילת עולם.

משחק האונליין נשאר דומה לשנה שעברה, ומצב ה-FM קלאסיק הוחלף במצב FM טאץ', שזה בעצם אותו דבר רק שעכשיו אפשר לשחק את המשחק גם על אייפד ולהתחרות בזוגות.

לסיכום, מסתמן שהשנה Sports Interactive וסגה התעלו על עצמם ויצרו את משחק ניהול הכדורגל המשופע ביותר במידע אי פעם, בעל הגרפיקה המתקדמת ביותר עבור משחק מנג'ר. עם זאת, זהו המשחק גוזל הזמן ביותר בסדרה: כל האפשרויות החדשות גוזלות המון זמן במטרה להבין אותן וליישמן במטרה להפוך לגדולים ביותר, המשחק ממכר ושואב זמן אבל מבטיח הנאה צרופה וסיפוק רב כאשר הכל משתלם בסופו של דבר. נסו את המשחק ותתמכרו אליו במהרה, כמו מיליונים רבים בעולם שנהנים להתרגש משער ממוחשב ולנהל משחק כדורגל מותח, אפילו יותר מבחיים האמיתיים.

10/01/2016
Rainbow Six Siege: פורץ קדימה – ביקורת

לחץ! לחץ! לחץ! זה מה ש-Rainbow Six Siege יגרום לכם להרגיש. יוביסופט בהחלט הצליחה לחדש בתחום משחקי האקשן עם קבוצות, אבל האם החידוש הזה מתאים לכולם? נראה שאנחנו נכנסים כבר זמן מה לתקופה שבה רוב משחקי יריות מבססים את עצמם בעיקר על המולטיפלייר שלהם. פחות סיפור ומצב משחק לשחקן יחיד, ויותר משחקי קבוצות המכוונים לתחום ה-eSport. ריינבו סיקס החדש אינו שונה, אבל כן מצליח למלא חלל שתמיד היה חסר במשחקים מתחרים.

מצב השחקן היחיד לא מביא לנו יותר מדיי. בגדול הוא כולל את אותם משימות שתעשו במולטיפלייר, רק שפה תעשו אותם לבד. יוביסופט מצפים ממכם להזמין את החברים שלכם שישחקו אתכם את מצב השחקן היחיד, שיהפוך למעין מצב co-op. לא משנה כמה נסיתי, אין אפשרות להזמין סתם אנשים שמשחקים כרגע את המשחק. הדרך היחידה שמישהו יצטרף אליכם ״לסיפור״ זה ע״י הזמנה של אחד החברים שלכם בקונסולה. אז עכשיו אתם שואלים את עצמכם למה אני מדבר על להזמין אנשים לשחק אתכם במצב שחקן יחיד? הרי כל הקטע ב"שחקן יחיד" זה לשחק לבד. ובכן, הייתי משחק לבד אם המשימות היו מותאמות או כייפיות לשחקן יחיד. הן לא. משימות הסיפור שמות אתכם לבד מול בית מלא בטרוריסטים לא חכמים במיוחד. הוגדר להם איפה לעמוד ואיפה לעשות פטרול, אז גם אם חיסלו אתכם בסבב ראשון, זה דיי קל לעשות את המשימה שוב ולחסל את כולם. בכלל, כל משימות הסיפור מרגישות יותר כמו שלבי הדרכה למשחק מאשר קמפיין רציני בפני עצמו.

המולטיפלייר הוא מה שאתם באמת אמורים לשחק. מצב הקבוצות מחולק לשניים: קבוצה שתוקפת וקבוצה שמגנה. בכל פעם שאתם תתחילו בצד מסויים, תצטרכו לבחור את ״המפעיל״ (Operatior) – אין לי מילה טובה לאופרייטור בעברית ולכן אני אשתמש בחייל במקום. לכל חייל יש תפקיד ומשמעות בתוך הקרב. בואו נסתכל על כמה דוגמאות: כשאתם מתקיפים, יש לכם מבחר של חיילים שיכולים לפוצץ קירות ומחסומים עם חומרי נפץ כבדים, חיילים שיש להם כלים לנטרל מלכודות, וחיילים עם שריון כבד ומגן ענק שיכולים ללכת מקדימה ולספוג כדורים בזמן שהקבוצה מפגיזה מאחוריהם. מהקובצה של ההגנה אתם תמצאו חיילים שיכולים למגן את הדלתות בקיר מתכת כבד שאי אפשר לעבור אותו מבלי להשתמש בפצצות, חיילים שיכולים לשים מלכודות על דלתות וחלונות, וחיילים שיכולים לספק שיריון לשאר חברי הקבוצה. חשוב לציין שאלה רק דוגמאות ויש עוד סוגים של חיילים. אני לא הולך להרחיב על כל חייל וחייל כי יש לא מעט מהם.

יש במשחק שני סוגים של קרבות; הצד המגן שומר על פצצה כאשר הצד התוקף מנסה לנטרל אותה, או שהצד המגן מנסה לשמור על חטוף בזמן שצד התוקף מנסה לשחרר אותו. לומר לכם את האמת? מעט מאד מהמשחקים ששחקתי נגמרו בזה שהצד התוקף באמת השלים את המשימה. לרוב הקרבות נגמרים כאשר קבוצה אחת מחסלת לגמרי את השנייה.

מה שהופך את Siege למשחק כל כך כייפי, זה האורך והמורכבות האמיתית של כל סבב. לשחקנים מתחילים וכאלה שמתסכלים מצד, המשחק נראה מאוד פשוט – רצים ויורים. אבל אם יוצא לכם לשחק עם קבוצה שבאמת יודעת מה היא עושה, קבוצה שכל שחקן בה יודע בדיוק מה התפקיד שלו ואיך להתנהל עם החייל שהוא בחר, אתם פתאום מקבלים משחק סופר טאקטי ומעניין. הקטע הוא לא להיות השחקן שמכוון הכי טוב, אלה להיות הקבוצה שמסונכרנת הכי טוב. האורך של כל סבב הוא 3 דקות מה שהופך כל אותו לקצר ומלחיץ. אם אתם בצד שמגן, אתם רק חושבים על ״מאיזה קיר או חלון הם יגיעו? רק שלא יפוצצו משהו לידי – אני רוצה לשרוד״. במקרה ואתם הצד התוקף רצה לכם המחשבה הקבועה של ״איפה הם מתחבאים לי? מאיפה הכי כדאי לי להכנס״. ברגע המפגש בין שתי הקבוצות קורה, הסבב לא ימשך לעוד הרבה זמן. המבנה של כל מפה מאפשר המון דרכים שונות לגשת לכל משימה, בין אם אתם מגנים או תוקפים. מכיוון שכל סבב הוא קצר ויש חיילים מסוגים שונים, ההרגשה היא שיש לכם כל הזמן איך להשתפר למרות שאין יותר מדי אפשרויות משחק.

המצב משחק האחרון הוא Terrorist Hunt. לצערי לא שחקתי בו יותר מדיי כי לא מצאתי אנשים לשחק איתם. זה מצב מצב משחק שחוזר אלינו מהמשחקים הקודמים של Rainbow Six, בו קבוצה של שחקנים צריכה לשרוד שלבים נגד גלים של אוייבים. הבעיה כאן שה-AI של המשחק דיי ייבש. הם כן ינסו לשבור קירות ולהגיע אליכם, אבל בשאר הזמן הם די טיפשים. הם לא טובים כל כך בלכוון על השחקן ולכן המצב משחק הזה הוא לא קשה במיוחד או כייפי במיוחד. אם החלטתם שכן בא לכם לעשות שם כמה סבבים, תעלו את רמת קושי.

הגרפיקה של משחק לא מדהימה, וכבר יצא לנו לשחק בדור הזה משחקים שנראים הרבה יותר טוב. בכל זאת, הגרפיקה היא בעלת סגנון ייחודי שמתאים למשחק. במשחקי קבוצות, רצוי שיהיו צבעים ברורים שמייצגים את השחקנים בכל קבוצה. כאן, לכל קבוצה יש את הצבע שלה (כתום או כחול) אבל הדמויות עצמן לבושות בצבעים רגילים. לפעמים קשה להבין מי איתך ומי בקבוצה היריבה; וכן, אפשר להרוג בטעות חייל מהקבוצה שלך. הדבר נכון גם לגבי סוגי הגאג׳טים שהשחקנים מפזרים בשלב. חלקם מאוד הגיוני ששייכים לקבוצה היריבה וחלק לא כזה ברור. אם אתם תירו בגאג׳ט במטרה לנטרל אותו, אתם עלולים להפסיד נקודות במקרה וזה של אחד מחברי הקבוצה. כל זה רק מוסיף לתחושת הלחץ הכללית שאתם חווים, ומכריח אתכם לשקול בכובד ראש כל צעד שאתם עושים.

האם Rainbow Six Siege הוא משחק הקבוצות הכי טוב שיש בשוק? לא הוא לא. לפעמים הוא גם מרגיש כאילו הוא התחלה של משהו טוב שיגיע אחרי זה. אין לכם הרבה זמן לחשוב מה אתם רוצים לעשות. זה הנסיון שאתם רוכשים בזמן שאתם משחקים, שהופך אתכם לשחקנים טובים יותר. אם אתם מחפשים משחק מולטיפלייר מהיר המשלב טאקטיקה ואקשן. זה המשחק בשבילכם.

06/01/2016
Dragon Quest Heroes: The World Tree's Woe and the Blight Below – ביקורת

Dragon Quest הפך לשם דבר בעולם משחקי התפקידים; כשהוא מביא עמו שלל של משחקי איכות שנושאים את יסודות ה-RPG וסיפורים חזקים שתמיד משאירים את השחקנים עם טעם של עוד. Dragon Quest Heroes: The World Tree’s Woe and the Blight Below אינו כמו שאר המשחקים בסדרה, אך אם אתם אוהבים אותה או סתם רוצים להיכנס בעדינות לעולם המשחק ולהכיר את הנפשות הפועלות, Dragon Quest Heroes ייקח אתכם להרפתקה של עונג צרוף.

קצת מוזר לשחק במשחק Dragon Quest שלא כולל סיפור טוב. אני לא מתכוון בכך שהסיפור במשחק רע או משהו, פשוט קצת.. פשוט. עוד בהתחלה, זורקים אתכם למים העמוקים עם פתיח יפהפה המציג מה שלא ראינו בסדרה עד כה, עולם בו בני אדם ומפלצות חיים בהרמוניה. ואז אומת האש תקפה, רק האווטאר.. לא, סתם… בהתאם לאופי של הסיפור, כח מרושע מסית את המפלצות נגד האנושות ומוטל עליכם לעצור את מי שעומד מאחורי הכאוס.

עכשיו כשהתחלתם בהרפתקה, תוכלו לבחור באחד הגיבורים או אחת הגיבורות, ללא אפשרות לשנות את הבחירה מאוחר יותר. מה שמוסיף לערכו של המשחק אחרי שסיימתם אם תרצו להצטרף להרפתקה בפעם השנייה כבני המין השני. במהלך ההרפתקה, תיתקלו בדמויות אייקוניות ממשחקי הסדרה השונים. אוהבי הסדרה ימצאו את העניין די משפיל מכיוון שהדמויות הללו באות במראה חדש ותפקיד ייחודי לסיפור. למרבה הצער, כמו שציינתי קודם, לסיפור אין המון מה להציע במובנים של טוויסטים מפתיעים בעלילה או רגעים מעוררי התרגשות, אז אל תצפו להידהם. עם זאת, צורת סיפור הסיפורים העליזה של הסדרה עדיין מורגשת כאן. למרות שהעלילה של Dragon Quest Heroes בהחלט אפלה, המשחק שומר על הקסם שלו, ואתם כנראה תחייכו בסוף כל קטע מעבר.

Dragon Quest Heroes אינו כמו שאר משחקי הסדרה. ביססנו את זה כשדיברנו על הסיפור, אבל זה נכון גם גבי המשחקיות. בשונה ממשחקים קודמים בסדרה, Heroes הוא משחק Musou, מה שאומר שהוא הולך בדרכי המכניקה של משחקים כמו Dynasty Warriors. במקום להשלים מטרות כמו כיבוש או שחרור של שטחים אבודים, ב-Dragon Quest Heroes תצטרכו לטהר איזורים במפה אחד אחרי השני. למרות שהאויבים רבים ומגוונים, עולה בעייתיות האינטליגנציה המלאכותית של האויבים שאינה מהטובות ביותר ולכן ניתן לנצח כל קרב בקלות יחסית. כמובן, האתגר עולה כשיצורים ענקיים מתחילים להסתער על שדה הקרב ומחוללים מאבקים אדירים תוך כדי הניסיון להכניע אותם.

תכונה חדשה שייחודית ל-Dragon Quest Heroes היא השימוש ב-"אסימוני מפלצות". במהלך הקרבות שלכם, אסימוני מפלצות עשויים ליפול, ואתם תוכלו להפעיל אותן בשדה הקרב. כל אסימון הוא חד פעמי והמפלצת תישאר היכן שהפעלתם אותה. אני מצאתי את עצמי נהנה ממשחקיות בסגנון Tower-Defense כשהצבתי מפלצות לשמור על אזורים בזמן שאני חוקר את המפה. היה מאד מרענן לראות את המפלצות מחזיקות מעמד כשאני מטייל, וגם כשנלחמנו צד אל צד בכדי להגן על האזור עליו הן ממונות.

הקבוצה שלכם מורכבת מארבעה חברים, לכל אחד יכולות ונשקים משלו. אין עץ כישורים ומערכת נשק עמוקים, אבל זה מוסיף לאפקט הכיף של המשחק. מכיוון שהקבוצה תמיד אתכם, הייתי קצת מאוכזב מחסרונו של המשחק מרובה המשתתפים. שדה הקרב נועד בבירור למספר שחקנים בקבוצה, והורגש חסרונו של ה-Co-op. החלטה זו של המפתחים בלבלה אותי קצת מכיוון שמשחקי Musou אחרים שילבו בדרך כלל משחק מרובה משתתפים כלשהו בתוכם.

אין להכחיש, Dragon Quest Heroes הוא משחק שנראה טוב. הדמויות כולן נראות ייחודיות ובאות בדיוק במקום כששמים אותן יחד עם עיצוב מפלצות יצירתי. מפתיע לראות כמה אקשן יכול לקרות במסך אחד כשתשלחו עשרות מפלצות מעופפות, או תבצעו את אחד מהמהלכים המיוחדים המרשימים וויזואלית שלכם. הדיבוב אולי קצת מזויף ומוגזם, אבל זה תמיד היה חלק מהקסם של Dragon Quest. לא יכולתי שלא לחשוב תוך כדי המשחק איך ייראה העתיד של הסדרה, כי בהחלט יש כאן רמזים לכמה יפהפיים יכולים המשחקים הבאים להיראות.

Dragon Quest Heroes הוא חוויה מהנה, עם דמויות מתוקות שאי אפשר שלא לחייך כשתראו אותן. למרות שהסיפור לוקה בעומקו והיעדרות המשחק-מרובה-המשתתפים קצת מפריעה, המשחקיות הנמרצת וההצגה הוויזואלית המצוינת הן תענוג צרוף. אם אתם אוהבים את סדרת Dragon Quest או משחקי Musou, מקומו של המשחק הזה הוא ללא ספק אצלכם בבית.

15/11/2015
Rise of the Tomb Raider: מגיע לגבהים חדשים – ביקורת

שיתוף הפעולה בין המשווקת Square Enix למפתחת Crystal Dynamics ממשיך במשחק ההרפתקה החדש של לארה קרופט Rise of the Tomb Raider. הפעם, התשוקה של לארה לארכיאולוגיה וכמובן, בלמצוא את עצמה בצרות, מביא אותה למקום הכי מרוחק שקיים על כדור הארץ. היא מוצאת את עצמה בסוריה ובטבע הפראי של סיביר בחיפוש אחר אוצר אבוד מימי מסעות הצלב, ובדרך היא פוגשת קבוצת שכירי חרב מיסתוריים בשם טריניטי (Trinity). המשחק נותן חווית הישרדות מיוחדת וסיפור שממשיך את מסעותיה של לארה קרופט, בעודה בונה את עצמה בדרך.

הסיפור מתרחש שנה לאחר האירועים של המשחק הקודם. אך כל קשר לכותר הקודם הוא מקרי לחלוטין. לאחר אי הבנה קטנה עם טריניטי בסוריה, לארה מוצאת את עצמה באמצע מלחמה עתיקה אשר לפני שנים גרמה לפקפוק בשמו הטוב של אביה ואף לנידויו מהחברה האקדמאית. היא מבודדת עצמה מהחברה ונאלצת להצטרף למסע הצייד אחר שריד על-טבעי בכדי להוכיח את שפיותה. סיפור זה מחזיק את עצמו ולא מציע הרבה שאפשר להתחבר אליו, אך חובבי היסטוריה יהנו מסיפורי הצד המסופרים דרך חפצים ושרידים עתיקים שמוצאים בדרך. ממנהיגי דת עתיקה לאומנים ועוד, החפצים שמוצאים מספקים סיפור שיותר מעניין מהסיפור הכללי של המשחק.

לארה קרופט משוחקת טוב בתור דמות אינטילגנטית, אך היא עוד לא התפתחה לדמות החוקרת המדהימה שאנו מכירים ואוהבים. היא מתלוננת הרבה, ואף מידי פעם אומרת שורות כמו: "זה הולך להיות ממש קר", או "אוף, אני ממש צריכה לנוח". היא גם נבהלת מאוד בקלות, כנראה בכדי להראות שהיא עדיין פגיעה. האמת, שזה מרגיש קצת לא במקום, במיוחד מאחר שהיא מצליחה למצוא את דרכה מסיטואציות מסוכנות להחריד.

פאזלים תמיד היו חלק אינטגרלי בכל משחקי Tomb Raider, ולמרות שהפאזלים יכולים להיות מאתגרים, את כולם אפשר לפתור אם חוקרים את הסביבה. השלבים מלאים בחפצים קטנים כמו מטבעות אשר אפשר לאסוף או ציורים אשר עוזרים ללארה ללמוד על העולם שסביבה. כמובן שלאחר שתסתובבו קצת באזורים בחיפוש אחר אבנים טובות, אתם תמצאו את מה שחיפשתם בכדי לפתור את הפאזל ולהמשיך להתקדם במשחק. הפרס פשוט, אך הוא פרס מספק ללא ספק.

חקירה היא דרך מעולה לאסוף משאבים. עולם הפתוח למחצה של סיביר מלא בכל מה שחוקרת מתחילה צריכה בכדי לשפר את הציוד שלה. שיפורים שונים דורשים משאבים שונים. לדוגמה, קשת חזקה יותר דורשת עץ וידיות טובות יותר דורשות עור – שיניהם זמינים בכמויות די גדולות לאורך המשחק. השחקנים לא בהכרח נענשים בכך שהם מרגישים רע לצוד חיות דיגיטליות, אך יש הרבה יתרונות לצייד ולאסוף עורות של חיות. מעבר למשאבים, תוכלו למצוא חלקים של נשקים מודרנים בכל מיני קברים עתיקים ועבשים, והם משמשים לבניית רובים אשר בהחלט שווים את ההיגיון המוזר הזה. ניתן אף לשפר את מקושי הקרח של לארה ולהפוך אותם ליותר מהירים ואף מסוכנים.

חוץ מהציוד, תוכלו כמובן לשפר את לארה עצמה כל פעם שתגיעו למחנה. היא אמנם פשוטה למדי, אך מערכת עליית הדרגות נותנת לכם לבחור בין שלוש מקצועות: שחקנים חופשיים ליצור לארה מתנקשת שקטה, מומחית בקשתות/אקדחים או מתאבקת קשוחה. תוכלו למקד את לארה על מקצוע אחד או לחלק את הנקודות ולאזן אותה בכדי להימנע מחולשות, כמו לשפר את הקרב פנים אל פנים בכדי לאזן את הקושי של הצלפית בקטעי אקשן צפופים יותר. יכולת אחת אשר נמצאת בכל מקצוע היא ראיית הצייד (Hunter's Sight) – הרמאות האולטימטיבית. זו מראה לכם לאן אתם אמורים ללכת, מדגישה משאבים, אויבים, חיות ועוד. כמו שאר היכולות של לארה, גם יכולת זו יכולה להשתדרג ובכך להראות אויבים מוחבאים וחיות אקזוטיות.

המשחקיות מצליחה להגיע לשילוב בין התגנבות ואקשן אשר יגרום לכל התקלות עם האויב להרגיש כמו מקרה של חיים ומוות. חיילי טריניטי פועלים כמו אויבים רגילים – הם נוטים להסתובב ליד הנקודות המרכזיות בסיפור וליד חפצים מגניבים אשר תרצו לגנוב. לחסל את האויבים הנ"ל יכולה להיות חווית התגנבות המלווה בקסיסת ציפורניים, מכות סיום שקטות ושימוש בקשת של לארה, או לחלופין בהסתערות עם רובה – לבחירתכם. למזלינו, לארה היא נערה בעלת יכולות רבות. השחקנים אשר מעדיפים התגנבות ימצאו את עצמם לרוב על ענף או גג של בניין בעודם מתכננים איך הם ישרדו בכדי להגיע לנקודה הבאה. שאלו שמעדיפים להסתער קדימה עם רובה, ינסו את מזלם בצליפה ממרחק רב. לארה לא מתיימרת להיות צלפית על, אך לאחר מספר דרגות וקצת למידה מצד השחקן, היא תצליח להנחית מספר יריות מאוד מרשימות.

אך חיילי הטריניטי הם לא הסכנה היחידה שמחכה ללארה בשממה הקפואה של סיביר. הסביבה היא האויב הגדול של לארה, עם מזג אוויר קפוא, דובים הרובצים להם במערות, ומידי פעם אף מפולת שלגים או קבר ממולכד. מצבי ה"אישה נגד טבע" האלה מלאים באקשן, כיף אמיתי וכמובן אנימציות מוות מגניבות אם תכשלו.

היכולות הגרפיות של ה-Xbox One מדגישות את היתרונות והחולשות שלה במהלך משחק זה. Rise of the Tomb Raider, אומנם לא מעלה את הרף הגרפי, אך הוא בהחלט מראה שאפשר להסתמך על מראה קיים. הסביבה משתמשת בכל חוזקות המכשיר, עם תאורה שגורמת לאזורים קטנים להרגיש צפופים וקלסטרופובים, במיוחד במערות מוצפות. לעומת זאת, ישנם את הרגעים הללו שהמשחק מראה לכם את רכס ההרים המדהים, ואף מרשים אתכם עוד יותר כשאתם מנסים את מזלכם בלטפס עליו כל הדרך לפסגה. למרות שהדשא נראה מאוד ירוק ויפה כשמסתכלים עליו, מידול הדמויות נראה חד מימדי בהשוואה. אתם תמיד תרגישו מועצמים בעודכם שוברים דלתות או מטפסים על הר, חלק מזה כי אתם תהיו כל כך מפוקסים במשחק עצמו ובמה אתם עושים ולא באיך שלארה עצמה נראת לעומת הסביבה שלה.

במשחק החדש שלה, לארה קרופט מטפסת על הר מסוכן בעודה נלחמת בשממה הסיבירית, ואפילו שהרפתקאותיה לא מחדשות הרבה, הן שוות כל רגע. Rise of the Tomb Raider מתיימר להיות הרפתקה מופלאה, אך בעודו עומד בצפיות שהוא הציב, הסיפור לא מוסיף לו הרבה. מה שבאמת עוזר לו לעמוד בציפיות זה המשחקיות הנהדרת והגרפיקה המדהימה. בסופו של יום, אתם תרגישו את הסיפוק של לחקור אגדות, לפטור חידות ולהרוג לא מעט אנשים ובסוף להפוך להיות אותה חוקרת קברים אגדית.

10/11/2015
Anno 2205: עד הטיפה האחרונה – ביקורת

בתצוגה המקדימה של Anno 2205, קיבלתי מבט קטן על האימפריה שפועלת על מיץ: מיץ מאריך חיים. מיץ מרחיב תודעה. מיץ חיוני למסע בחלל. היה כיף גדול, ועכשיו, בגרסה המלאה של המשחק, אני יכול לומר בכנות שמי ששולט במיץ, שולט ביקום. או לכל הפחות בכדור הארץ ובירח.

ככל שאני מבלה יותר זמן במשחק ב-Anno 2205, רשת העכביש הסבוכה שלו הולכת ומתפתלת. אפילו בהנתן המוטיב האופייני למשחק בו "מרגע שנכנסת אין דרך חזרה", זה עדיין לא הולם מספיק את התופעה. אולי לא נראה כך בהתחלה, עם האיזור הראשון הבסיסי והפשוט ורמת הייצור, אבל ככל שרקמתי את רשת המשאבים, הייצור והאספקה שלי, לא יכולתי שלא להרגיש כמו עכביש שמח ששולט על מבנה הולך ומתרחב של קורים שזורים. כמו בתצוגה המקדימה, הקורים הראשונים די פשוטים: קל לרצות את הפועלים באזורי האקלים הממוזג, אך הם עומדים במרכז של קומפלקס תעשייתי-מסחרי עולמי בהתהוות. ואז מגיעים המפעילים, מביאים עמם רמה חדשה של תעשייה וסט דרישות נוסף. אחריהם המנהלים מגיעים, ומיד אחריהם משקיעים ובשלב הזה אני כבר מנהל עשרות עסקים שונים במה שהוא רק קצה הקרחון של מה שעתיד לבוא.

אם האזורים הממוזגים מתחילים בקלות ובאיטיות, החיים בקוטב מתחילים קשה ולאט לאט מגבירים. בעוד שאת הפועלים תוכלו לרצות בעזרת כמה חוות אורז ומפעל התפלה, את המתיישבים ברמה הראשונה בקוטב (הידועים בשם "מגינים" מסיבות עלילתיות שאני לא אספיילר) תשקיטו רק עם סחורה מיובאת – בעיקר, המיץ הכל-יכול עליו מושתתת האימפריה שלכם. מכיוון שהאזורים הממוזגים גם צריכים את המיץ, זה נהיה עניין של כפול או כלום על ערוצי הייצור הקיימים שלכם בכדי להרחיב אותם. ברגע שהמיץ זורם וכמה חנונים מקצועיים מופיעים, הצרכים שלהם יקחו אתכם כל הדרך לירח בשביל חבריה הטובים ביותר של האישה. לצערי זה הכל מחזית הקוטב, מכיוון שיש בה רק שני שלבים.

ברגע שהמעבורות הראשונות נוחתות על הירח, הגיע הזמן להכניס את המשחק להילוך. אם הפועלים צריכים אורז זול ונגיש, המגינים זקוקים למיץ מיובא וחום מלאכותי. כורים על הירח לעומתם צריכים… אוויר. נשימה היא ביג דיל על הירח, מסתבר. עוד עניין זה לא להימחץ על ידי מטאור. למעשה, בכדי שהמושבה שלכם על הירח תוכל להיות אפילו קרובה לתפקוד תצטרכו לשלם סכום לא מבוטל, שלא להזכיר כמויות של חשמל ועושר לא קטן בחומרי ייצור. בהתאמה, הדרג הבא בירח (קצינים) דורשים מצרכים מפוארים שלא נמצאים על הירח בכלל.

מלבד המירוץ לירח בכדי להיות הראשונים שיבנו כור היתוך, Anno 2205 נותן שלל מטרות אחרות שתרצו להשיג. לפעמים השגת משאבים נדירים, לפעמים נקמה ולפעמים בגלל שאתם לא באמת נחשבים קונגלומרט מוצלח עד שאין לכם פסל ענקי באמצע האוקיינוס. למען הגיוון, לכל מגזר יש "סופר פרוייקט" שידרוש מכם זמן ומשאבים, אז אם תרצו להשלים את כולם, תיאלצו ליישב ולפתח את כל האיזורים.

כשאתם לא בונים, מתכננים או מנהלים את החברה שלכם, תוכלו לפתוח במשימת "משבר" בסגנון אסטרטגיה-בזמן-אמת בעזרת הצי שלכם. משימות אלו יכולות להיגמר תוך כל זמן בין כמה דקות לשעה, תלוי כמה יסודיים אתם רוצים להיות. אבל לזכות המשימות יאמר, הן מצ'פרות אתכם במשאבים נדירים העוזרים לכם לשפר את המתקנים שלכם. הפשטות האסטרטגית של משימות "משבר" עומד בניגוד מוחלט לעומק המשחקיות בבסיס של Anno 2205, אבל זה עדיין כיף לעלות על סירה ולהפגיז את כל העומד בדרככם בלי לחשוב על אספקת מיץ לשם שינו.

בשונה ממשחקי מיקרו-ניהול אחרים, Anno 2205 נמנע מלהפיל עליכם כמויות של מידע על ההתחלה. למעשה, עקב הדרך בה פתיחת מבנים חדשים עובדת, ל-Anno 2205 יש עקומת לימוד מתונה טבעית שאולי תהיה פשוטה מדי לוותיקי הכותר. בכדי לפצות על כך, את רמת הקושי של המשחק ניתן להתאים מעבר ל-קל/בינוני/קשה הרגילים על ידי התאמה אישית של כמה אופנים של התאגיד שלכם: תשואה, ניהול סיכונים, נגישות משימות צד ופרסים. כל אלו יכולים להיות מותאמים אישית בנוסף לעוד הגדרות אחרות רבות. תוכלו לעשות לעצמכם את החיים קלים או קשים ככל שתרצו, כשההמלצה האישית שלי היא לכוון לרמת קושי של 2 כוכבים, אלא אם אתם לגמרי חדשים לז'אנר, או על דרגת 3 כוכבים המירבית אם כבר שיחקתם ב-Anno 2070.

מהבחינה הגרפית, Anno 2205 הוא פשוט משחק יפהפה. המבנים בכל סוג אקלים נראים ייחודיים, מהפנטהאוזים המאווררים של האזור הממוזג, דרך המחנות הקטנים של הקוטב ועד לשוחות מכוסות השריון שבירח. תעשו זום אין ותוכלו לראות אנשים, רחפות, פועלים-גשושים והמון פרטים קטנים נוספים. באותו אופן, תוכלו להפעיל את מחזור היום/לילה שנמצא שם מטעמים קוסמטיים ומחכה לכם צ'ופר כאשר יום הופך לערב שהופך ללילה, עם כל השינויים בתאורה ובמראה הבניינים להם אתם יכולים לצפות. משימות "משבר" נהדרות גרפית גם הן, עם פיצוצים ואפקטים אחרים שלא היו נראים שונים מאלו שבכל משחק אסטרטגיה מודרני. המוזיקה והסאונד ב-Anno 2205 באים בדיוק במקום עם פסקול שלא נתקע בגלגלים ומשחק-קול שמרגיש במקום, אפילו אם הוא טיפה מוזר לפעמים.

אם יש לי טענות כלפי Anno 2205, אפשר לסכם אותם בשני דברים: ראשית, אפילו במצב הכי קשוח, דרגת הקושי די קלה – במיוחד יחסית ל-Anno 2070. דרך קבע היה לי את דירוג האשראי הטוב ביותר לרמה שלי, בלי יותר מדי מאמץ או חיסכון בשדרוגים – ברמת הקושי המירבית. חלק מהמכניקות היותר מאתגרות של המשחק הקודם הוסרו גם הן. מפעלים כבר לא צריכים להיות במרחק מסוים מיצרן המשאב שלהם, אזורי שליטה נעלמו ויחסי הייצור/צריכה עומדים בנוחות על 1:1, מה שאומר שמטע פירות בודד מספק בדיוק מספיק משאבים בכדי להפעיל מפעל מיץ ב-100%.

שנית, למרות שזה לא היה נגיש בזמן כתיבת הביקורת, ל-Anno 2205 תהיה אפליקציה נלווית שקשורה למשאבים המיוחדים אותם תצטרכו בכדי לשדרג את המבנים שלכם. למרות שאני מבין את המשיכה בזה שיש משהו שקשור ב-Anno שאפשר לעשות רחוק מהמחשב שלכם, העניין עדיין מרגיש מיותר ומזיק למשחק כשלם. מכיוון שהסתדרתי יופי גם בלי זה, אני מניח שזה לא הולך להיות חלק קריטי במשחק כמו ניסיונות אחרים לאפליקציה נלווית, אולי הרעיון עצמו מציק לי ברמה האישית, תקראו לזה רגישות אם אתם חייבים.

Anno 2205 הוא משחק שקל לי להמליץ עליו, כל עוד אתם לא מחפשים אתגר רציני, מכיוון שרמת הקושי שלו פתוחה לעריכה לכולם. האזורים המרובים של המשחק והאתגרים הייחודיים להם מספקים גיוון. הגרפיקה והאפקטים יפהפים ויש תחושה תחרותית אמיתית כנגד חברות בהנהלת אינטיליגנציה מלאכותית שישאירו אתכם במשחק גם אחרי שטכנית "ניצחתם". זה משחק שתרצו לשחק בו שוב ושוב, כנראה עד שיצא הבא בסדרה.

03/11/2015
Halo 5: Guardians: לוק בקסבה – ביקורת

במשחק ההמשך האחרון מבית 343Industries לסדרת Halo האהובה, מפנקים את השחקנים בשלל של עדכונים חדשים. הגרפיקה נראית טובה מאי פעם והמשחקיות מעוצבת בשביל להיות מלהיבה ככל האפשר. אבל עם כל כך הרבה מהמורות בדרך בעבר, מיקרוסופט צריכה לקחת מבט חדש ורענן על הסדרה בכדי לשמור עליה בחיים. Halo 5: Guardians עושה שימוש בכל הפיתוחים שהופכים את ה-Xbox One לפלטפורמת הדור-החדש, והוא עדכון גדול מאד בשביל כל מעריצי הסדרה. בשביל כל השאר, לעומת זאת, אין יותר מדי סיבה להפוך את המשחק הזה לראשון שישחקו.

בכותר Halo, אחד ההיבטים החשובים של המשחק הוא הסגנון הכללי. ב-Halo 5, העיצוב הוויזואלי הוא פחות או יותר גרסה קצת יותר מנצנצת ומפורטת של ההתקנים הקודמים בסדרה. בעוד ש-Bungie אולי השתמשו בזה בעבר בכדי ליצור הסחה מזה שחסר סיפור, 343 פשוט משתמשים בטכנולוגיה המתקדמת בשביל להדגיש את מה שעושה את הסדרה הזו גדולה. תווי הפנים ב-Guardians הן מהטובים שראיתי במשחק וידאו עד כה. טכנולוגיית לכידת תנועה מודרנית הפכה את הספרטנים, לוק ובאק לזוג דמויות מוגשות בצורה יפהפייה, היישר מהשחקנים שמגלמים אותם.

העיצוב והאיכות הוויזואלית ממשיכים עוד הרבה מעבר לדמויות, וכל שלב מרגיש ייחודי להפליא ועדיין נושא עם את ההרגשה של עולם Halo. השטח הטרשי של פלנטות קפואות או השטח המיוער של כוכבים ירוקים עושה את צליחת המפה לאתגר מיוחד בפני עצמו. כל פלנטה ייחודית אבל כולן גם מעוצבות בצורה שמשאירה אותן מקורקעות באותו יקום. הארכיטקטורה של כוכב הבית של ה-Covenant ומחנותיהם החוץ-כוכביים נותנת את ההרגשה שעוצבו כולן על ידי אותו זן חייזרים, וכל המבנים מתאימים למשניהם בשלמות. ובאותה צורה, הצבאות של ה-Prometheans עוצבו כולם להיות חלקים ושוטפים בדרך בה הם זזים, ובצורת הארכיטקטורה שלהם אותה ניתן להבדיל בקלות מזו של גזעים אחרים.

סדרת Halo היתה אחת ממשחקי הקונסולה הראשונים שמתחו את הגבולות בבחינת מה שהשחקן יכל לראות מתרחש על המסך, והיא עשתה זאת דרך עיניו של הקמע שלה – מאסטר צ'יף. למרות שלעתים קרובות הוא מצא את עצמו חולק את אור הזרקורים עם דמויות נוספות, כמו הארביטר, הוא מעולם לא ירד לדרג של דמות שולית בעבר. בכותר הזה, את חלקו הארי של המשחק תבלו בתור הספרטן לוק. בתור ספרטני כמותו שניתנה לו משימת איתור והצלה של מאסטר צ'יף הנעדר, לוק והחוליה שלו נאלצים לעבור מכוכב לכוכב ולחפש אותו. הסיפור יוצר מין סקרנות מנומסת אצל השחקן, אבל בסופו של דבר, סיפורו של לוק לא עמוק מספיק בכדי להיות נושא המיקוד של הסיפור. השימוש הכללי בלוק במשחק מצומצם לחשיפת השחקנים למכניקה של המשחק, הצגת סוגי אויבים חדשים ולבסוף לתת למאסטר צ'יף ללכת ולטפל בכל קרבות הבוסים בעצמו. סיפורו של לוק מרגיש נורא נוסחתי וקצת מנותק מרצף הסיפור של הצ'יף. התוצאה היא שכשמשהו חשוב כן קורה בסיפור של לוק, אנחנו לא ממש מעורבים רגשית.

הסיפור הרחב יותר מאד מעניין ובהחלט מצליח לדחוף את העלילה קדימה, אבל העובדה העצובה היא שהדמויות לא נושאות מספיק משקל בכדי לגרום לכך להרגיש מעניין. היה הרבה יותר אידיאלי לשחק בסיפור ממוקד מאסטר צ'יף, אבל היינו מסתפקים גם בדיאלוג מוצלח יותר בין הדמויות. השחקנים שדילגו על משחק בסדרה או על הסדרה המצולמת לא מקבלים מספיק היצג ופירוט בכדי שיהיה להם אכפת מלוק או הצוות שלו. האירועים עצמם שמתרחשים בתוך רצף הסיפור של Halo 5 כן מרגישים אפיים, ונושאים את מלוא משקלו של העולם הסובב אותם, אבל למרבה הצער, הדמויות מרגישות כמו צופות מהצד בעולם הזה במקום לקחת חלק פעיל בו.

הברכה שב-Halo על קונסולות מהדור החדש הוא הגילוי של מה אפשרי עם כח החישוב הנוסף. ל-Halo 5 יש די והותר רגעים פוערי לסתות, רגעים בהם כל כך הרבה קורה מסביב לשחקן שאי אפשר אלא לעצור ולהסתכל על הכל. האירועים מרעידי האדמה האלה משנים את המשחק ממשחק יריות פשוט בגוף ראשון למשחק שהוא גם בסגנון הפלטפורמה. הימלטות מכוכב חיזרי אולי נשמע קל יחסית, אבל זו עלולה להיות משימה קשה מאד לביצוע כשדרכים קורסות סביבכם בגלל ש-Promethean דמוי אל תוקף את הכוכב. מכניקות המשחק בדרך כלל מוגבלות ברגעים האלה, אבל גם לדלג בין מדפי סלע בקפיצה בודדת יכול להיות מלהיב. לא בכל האירועים האלו תוכלו לשחק, אבל באלו שכן ההנאה מרובה.

רוב המשחקיות של Guardians מתמקדת בקבוצות של עד לארבעה חיילים ומדמות חווית co-op אינטנסיבית. שתי הדמויות דרך עיניהן תשחקו בסיפור, מאסטר צ'יף והספרטן ג'יימסון לוק, חולקים את אותן היכולות בקרב. מעשית, זה אומר שאת כל המהלכים שתבצעו עם לוק וחבריו באק, טאנאקה ווייל, תוכלו לעשות גם כשתשלטו במאסטר צ'יף ובחוליה שלו. המשחק מדגיש את התכונה הזו בכך שהוא נותן לשחקן את ההזדמנות לנסות מחדש במהירות כל שלב אם ימות, הודות ליכולת של כל חברי הקבוצה להחזיר אחד את השני לחיים.

למרות שהם אכן מספקים אש חיפוי לשחקן, האינטיליגנציה המלאכותית של החוליה טיפה חלשה בחלק של האינטיליגנציה. הם כמעט תמיד ימותו לכם באיזושהיא נקודה במהלך כל משימה, ולמרות שאתם יכולים ללכת ולהחיות אותם, זו לא תמיד אפשרות כשאתם מוצפים בחיילי אויב של ה-Prometheans. שחקנים יכולים להיאבק בכך על ידי הצבת חברי החוליה במיקומים אסטרטגיים בכדי להפוך את הקרב לטובתכם, אבל אפילו אז הם ייאלצו לעשות את רוב ההרג בעצמם.

הלוחמה ב-Halo 5 מהנה, אבל עם כמה שזה מהנה להרוג דברים, יותר כיף לשחק עם חבר. co-op עושה חזרה ענקית ב-Halo 5, אבל למרבה הצער, אפשרי רק אונליין. שחקנים יכולים לחבור לחבריהם וליצור קבוצות בכדי להתחרות עם אחרים במצבי המשחק Warzone ו-Arena. מצב Warzone, התוספת האחרונה, שוקע לתוך הטירוף של סגנון ה-(MOBA (Multiplayer Online Battle Arena החדש יחסית. כשהן נמצאות במפות ענקיות עם גודש של NPC להרוג, הקבוצות ילחמו על השליטה במפה, ובכדי להיות הראשונות להרוויח 1,000 נקודות. מצב המשחק הזה מרגיש מדהים במיוחד במובנים של קנה מידה, אבל מתגמל אתכם על החזרה למפות והבנת הדרך להשתלטות על שדה הקרב. מצב ה-Arena מאכלס את כל תוכן המולטיפלייר שבו Halo ידוע, ממצב ה-Slayer האייקוני, דרך Strongholds ועד למשחק Capture the Flag קלאסי. בסך הכל, המשחק אונליין חלק, מהיר ומהנה. זה לא חריג מדי, בגלל שזה תמיד היה כך, אבל נחמד לציין ש-343Industries נותנים הרבה כבוד ומשמרים את ההרגשה של המשחקיות ב-Halo.

עם כל זאת, החלק הכי כיף במשחק הוא ה-Campaign co-op. אפילו אם אתם לא יכולים לשבת על הספה ליד חבר לכמה משימות, לכל הפחות תוכלו לעשות זאת אונליין עם עד ארבעה שחקנים. ה-co-op מוסיף רמה חדשה של כיף כאשר השיחות עם חבריכם מטביעות את הדיאלוג בתוך-המשחק. כשהחברים לצדכם, כל שלב נהיה קל בהרבה, פשוט מפני שהם יודעים לצאת מדרכה של אש אויב ובאמת עוזרים בקרב.

Halo 5: Guardians הוא משחק כיף להדהים לשחק בו, אבל קצת מאכזב מבחינת הסיפור הכללי. הוא לא מתרכז בדמויות שהמעריצים אוהבים, ולבסוף סובל מאותן הבעיות שכותרי סנדוויץ' בטרילוגיה סובלים מהן, אם להיות ספציפי, מכך שאין לו סוף אמיתי. עם זאת, כל עוד האקשן מרובה המשתתפים נשאר אכזרי ומלהיב כמו שהיה תמיד, אתם אף פעם לא תרגישו בבורות בעלילה. זה משחק שכל המעריצים חייבים בהחלט לשחק, אבל לחדשים בסדרה, הם אולי יעדיפו לשחק ב-Halo 4 לפני שינסו את Guardians המתקרב.

26/10/2015
Civilization: Beyond Earth – Rising Tide:לטבוע או לשחות – ביקורת

כשביקרתי את Civilization: Beyond Earth לפני כשנה, אחת מהתלונות שלי היתה חוסר ניצול הפוטנציאל של העולם החדש. אדמות הדשא (Grasslands) הן סבבה והכל, אבל מה שרציתי באמת היה ליצור עיר תת-ימית עתידנית ולהטיל אימה על הימים עם צי הצוללות שלי, רצון שאולי הושפע מהילדות שלי, אותה ביליתי בלשחק ברד-אלרט ולהטיל אימה על הימים עם צי הצוללות שלי. אני לא מאשר ולא מכחיש. ועכשיו, מגיע Civilization: Beyond Earth – Rising Tide, ההרחבה הראשונה ל-Beyond Earth, ואתה באות הצוללות. יש גם כמה factions חדשים, מערכת דיפלומטיה מורחבת והרבה צ'ופרים אחרים, צוללות למשל. אמרתי כבר צוללות? אז צוללות.

בתור ההחרבה הראשונה ל-Beyond Earth, ב-Rising Tide הוסיפו הרבה חידושים. החל מהתחלת המשחק עצמה וההצגה של ארבעה Sponsor Factions חדשים. כפי שהסיפור (וסרטון הפתיחה) מגולל בפנינו, לאחר שהגל הראשון של מתיישבים עזבו את הארץ המוצקה, כדוה"א הלך לעזאזל בקצב מהיר אפילו יותר – מה שהוביל לגל שני של מתיישבים. מתוך ארבעת ה-Factions החדשים, שניים מנצלים את הטכנולוגיה והמכניקה של ערים בים, ואחד עושה שימוש במשאב ה-"הון הדיפלומטי", מה שמתאים בדיוק בשביל שאבדוק מה בעצם קורה פה.

לאחר שהחלטתי שאני מעדיף לשמור את הערים שלי יבשות, יצאתי קודם כל בתור משלחת התיישבות אינטגרלית, עם כל הפרפרים והקשתות בענן והחרטא של "פנינו לשלום". לאחר כמה תורות הייתי כבר בדרכי הנחושה לשליטה עולמית. אוגר הון דיפלומטי ומתכונן לתקוע לבני הברית שלי סכין בגב. מה הוא בעצם המטבע החדש הזה, אתם שואלים? די פשוט. בכל פעם ש-Faction מציע לכם הסכם (או כמובן, אם אתם מציעים אחד), הם מציעים גם כמות מסוימת של הון דיפלומטי בכדי להמתיק את העסקה. ההון הזה יכול לשמש לשני דברים: ראשית, הוא יכול לעשות כל מה שאנרגיה יכולה. החל מזירוז יחידות ועד לבנייה מהירה של מתקנים. שנית, אתם יכולים להשתמש בו בכדי לרכוש ולשדרג את תכונות המנהיג שלכם (לא תופס בבה"ד 1. שאלתי.) שמספקות בונוסים פסיביים לכל ההתיישבות. בונוסים שאתם רוצים שיהיו לכם.

מעבר למשאב חדש, Rising Tide נותנת ניעור קל לעץ התכונות. אם ב-Beyond Earth התכונות היו מירוץ להביא למקסימום נקודת מבט צרה מסויימת, Rising Tide מקלה קצת ומציגה תכונות "מעורבות". ערבבו שתיים יחד ותקבלו פרסים נחמדים – לדוגמה, השילוב של טוהר/עליונות אצלי ייצר אנרגיה נוספת בקצב גבוה יותר משכל אחת מהן היתה נותנת בנפרד. יש גם יחידות חדשות שאפשר לפתוח בשלבים שונים של העירוב. הרעיון כולו מרגיש כאילו הוא תפס גוף ובוצע היטב עד לנקודה שאני תוהה למה הוא לא נכנס למשחק הבסיס.

כמובן, אחרון חביב הוא "הגבול האחרון" האחרון – האוקיינוס. עם הטכנולוגיה המתאימה (או אם תתחילו עם ה-Faction הנכון), הערים שלכם יכולות לשכון בשמחה במים. זה פותח מגוון אפשרויות חדשות, חוץ מלמשל לצבור ציים עצומים של צוללות – ערים ניידות, לצורך העניין. מעבר ליכולת לוז ממיקום שפתאום נהיה לא נוח, ערים ימיות יכולות להשיג טריטוריה חדשה על ידי ציפה לכיוונן ותקיעת דגל תת ימי מטפורי תוך כדי הכרזת "שלי!" בקול רם. מספר סוגים של משאבים גם הועברו למים יחד עם אתרי "משלחת מסע" בשביל החוקרים שלכם לצלול בהם. כל עוד אף אחד לא משחרר את הקראקן.

Sid Meier's Civilization: Beyond Earth – Rising Tide מוסיף הרבה תכונות ל-Beyond Earth, וממשיך לייעל ולשפר הרבה מהתכונות הקיימות. בין דיפלומטיה משופרת, תכונות מעורבות, אוצרות חדשים והמוני שיפורים ושיפוצים, קשה שלא להמליץ על המשחק לכולם, על פני האדמה ומעבר לה.

19/10/2015
Destiny: The Taken King: שואב אתכם בחזרה – ביקורת

במהלך השנה האחרונה, רבים משחקני Destiny דאגו לכך ש-Bungie תשמע את קול התחנונים ואת זעקות הכעס שלהם בנוגע למספר מאפייני מפתח במשחק. כשדסטני יצא לראשונה, אנשים ציפו לסיפור מושך וחווית co-op מדהימה, אך בעוד ש-Bungie סיפקה לנו חווית משחקיות ממכרת, היא אכזבה מבחינת הסיפור. Destiny: The Taken King, ההרחבה הגדולה הראשונה למשחק, מנסה לתקן את העוול על ידי הוספת רובד חדש ומעמיק לסיפור, ויחד אתו תוכן נוסף ונחוץ מאד למשחק.

מלך הנלקחים, הידוע גם בכינויו אוריקס (Oryx), חוזר לנקום באלה שהרגו את בנו קרוטה (Crota), שאותו אולי תזכרו מההרחבה "החשיכה שמתחת" (The Dark Below). לשם כך, אוריקס מתחיל למשוך יצורים מכל רחבי היקום לעולמו שלו, משנה אותם ושולח אותם בחזרה בצורת מה שלמדנו להכיר כ-"נלקחים" (The Taken). השלב הבא בתכניתו של המלך, יהיה לשחרר את צבא הנלקחים הטרי שלו כנגד האנושות כולה. אנו, השומרים, חייבים להשיב מלחמה שערה ולהביס את אוריקס לפני שהוא יצליח לממש את נקמתו.

בכדי לעשות זאת, אנו נשלחים ללמוד מספר כישורים ויכולות שנשכחו לפני שנים רבות. כישורים אלה הם בעצם תתי-סוגים לכל אחד משלושת סוגי הדמויות הקיימות במשחק. כטיטנים אנחנו נשלחים למצוא שבט עתיק הסוגד לשמש, שאנשיו נקראים שוברי-שמשות (Sunbreakers). בידי טיטנים אלו היכולת לזמן את הפטיש הבוער ממחצבתו של סול ולשרוף את אויביהם עד אפר. כמכשפים נלמד לשלוט בחשמל ובסערה, ונהפוך ל-"קוראי-סערה" (Stormcallers), וכציידים נאמץ את הריק ונהפוך לטורפי צללים, הידועים גם בשם "ציידי הלילה" (Nightstalkers).

ההרחבה The Taken King, העשירה את Destiny עם תוכן סיפורי רב והעניקה לדמויות ישנות ומוכרות תכונות אופי חדשות ואפילו קולות חדשים, לדוגמה נולן נורת' בדיבוב קולו של ה-Ghost שיצטרף למסע שלכם. Bungie גם הוסיפו קטעים מוסרטים נוספים במהלך המשחק והרבה יותר דיאלוגים פנימיים במשחק עצמו, שהופכים אותו לחוויה יותר חלקה ומהנה. במהלך רובו של הסיפור הראשי יתלוו אלינו ראש הציידים Cayde-6, המדובב על ידי לא אחר מאשר ניית'ן פיליון (Nathan Filion), ואריס מורן שישלח אותנו למשימות מטורפות על סיפונה של ה-Dreadnought, ספינת החלל העצומה של מלך הנלקחים. הדיאלוג הנהדר בין Cayde-6 וה-Ghost שלכם נוטף הומור ומהנה לשמוע, מה שהופך את דרככם ממשימה למשימה למהנה אף יותר.

לאחר שתסיימו את מספר המשימות הראשונות של הסיפור הראשי, המשחק האמתי מתחיל. אתם יכולים לסמוך על הדמויות הראשיות במגדל השומרים שישאירו אתכם עסוקים ויתנו לכם מה לעשות, אחרי הכל, היקום עוד לא בדיוק ניצל. Bungie גם הוסיפה מערכת קווסטים חדשה למשחק, בה עדיין תוכלו לבצע את מטלות ציד-הראשים הרגילות שתקבלו מהדמות האחראית על כך, אך בכדי להתקדם במשחק יהיה עליכם להשלים שורה של משימות מסוימות. לאחר שפתחתם מספיק מהסיפור המרכזי תהיו מוכנים סוף סוף להתחיל בפשיטה (raid) החדשה – נפילת המלך (King's Fall).

בדומה לכל הפשיטות האחרות, גם כאן תצטרכו לעבוד בצוותא עם כח אש של 6 שחקנים, אך הפעם, בנפילת המלך, עבודת צוות היא באמת המפתח. אתם תצטרכו לעשות דרככם בין פאזלים לאתגרים שהופכים את הפשיטה הזו לאחת מהמסובכות ביותר במשחק, אבל כמה שהיא מסובכת, ככה היא מהנה. כמובן, אי אפשר לשכוח את פאזלי הקפיצה… איך אפשר לעבור פשיטה בלי כמה פאזלי קפיצה? בפאזלים האלו נצטרך לתזמן קפיצה על גבי חלליות בכדי לתפוס טרמפ לצד השני או כדי לחמוק מעמודי הענק שמנסים (ולרוב גם מצליחים) להעיף אותנו אל מותנו הוודאי בריק הקטלני. הצלחתם לצלוח את כל הפאזלים והאתגרים? קחו נשימה, עדיין תצטרכו להילחם באוריקס, מלך הנלקחים בכבודו ובעצמו.

Bungie בהחלט השקיעו זמן ומאמץ בהפיכת ההרחבה הזו לייחודית. הפסקול שלה נהדר, ומצאתי את עצמי מאזין לו הרבה יותר מאשר לפסקול המקורי של המשחק. הם הצליחו אפילו לשפר את הגרפיקה, שהייתה מהממת ביופייה מלכתחילה, ואת ממשק המשתמש החדש שמשפר את התפריטים והופך אותם ליותר נגישים וקלים לשימוש.

Destiny: The Taken King היא דרך מעולה לפתוח את השנה השנייה של Destiny. החברה Bungie והמפיצה Activision באמת הקשיבו לרחשי הקהל שלהן ויצרו גרסה יותר מעמיקה, עשירה ומהנה של Destiny, עד כדי כך שהחוויה כולה מרגישה כאילו עד כה שיחקנו רק בגרסת הבטא. בשורה התחתונה, The Taken King הצליחה לגרום למשחק נהדר להיות טוב בהרבה, וזה בדיוק מה שהרחבה צריכה לעשות.

10/10/2015
Might & Magic Heroes VII: גיבורים חיים על חסד נעורים – ביקורת

כפי שכולכם וודאי זוכרים, לפני זמן מה שוחררה תצוגה מקדימה של Might & Magic Heroes VII שהשאירה אותי עם רושם די חיובי והרבה ציפיות מהמשחק המוגמר. עכשיו, אחרי בערך 30 שעות של הגרסה המלאה, קשה להגיד אם אני באמת אוהב את המשחק בזכות עצמו, או רק כחלק מסדרה אהובה. חלק מהדברים שקיוויתי שהם רק פאשלות של התצוגה המקדימה נשארו, בזמן שחלק מהתכונות שהיו לי ציפיות מהן התבררו כלוקות בחסר מבחינת ההשראה מאחוריהן.

מהצד היותר חיובי, כל מה שהיה בתצוגה המקדימה נשאר אותו הדבר – החל במערכות. אפילו אם נתעלם ממצבי המולטיפלייר וה-Skirmish, המשחק Heroes VII מתהדר בחוויה ארוכה לשחקן יחיד. עם 7 מערכות שונות לכבוש, לא יחסר לכם תוכן. שלבי המערכה גם טומנים בחובם את רוב הנרטיב, בעזרת שימוש בדיאלוגים באמצע המשימה וקטעי מעבר. תוסיפו לזה את הגודל העצום של מפות המערכה, ואתם יכולים לצפות לעשרות שעות רק בלעבור את הכל – והרוב די מעניין, במיוחד אם אתם עוקבים אחרי האירועים ב-Ashan לאורך הסדרה.

כמובן, Might & Magic Heroes אף פעם לא היה במיטבו כששיחקו בו לבד. מבחינת המולטיפלייר, Heroes VII חוזר עם כל מצבי המשחק שלמדנו לצפות להם, למרות שמבחר המפות הזמינות בשחרור הראשוני די מצומצם – 8 מפות בסך הכל, רובן בגודל של 3-4 שחקנים. עדיין, לא היתה לי בעיה להתחבר למשחק אונליין והחוויה היתה יציבה ומהנה. מכיוון שעורך השלבים נכלל בגרסת השחרור, אני מצפה לעוד מפות להגיע מטעם הקהילה בעוד לא הרבה זמן, למרות המחסור בתמיכה ב-Steam Workshop.

מבחינת הגרפיקה, Heroes VII בינוני לכל היותר, מה שקצת מחמיץ את הלב. משחק ששוחרר בסוף 2015 לא יכול להרשות לעצמו ש-DX9 יהיה האפשרות היחידה, ובזמן שעיכלתי שסדרת Heroes לא נועדה מעולם להיות יפהפייה, עדיין היה קצת מאכזב שהמשחק נראה כל כך תפל. החוטאת העיקרית בכך היא נקודת המבט על הערים, שנראו מצוירות לא משהו ביד ומצוירות לא משהו במחשב בו זמנית. עם יד על הלב, קיוויתי למשהו שנראה קצת יותר טוב.

הקרבות היו תמיד "הבשר" האמיתי של Heroes, ובמשחק Heroes VII, החליטו ב-Limbic Entertainment ליצור מצב משחק המוקדש כולו לכך, ונקרא "Duel". ניתן לשחק בו נגד שחקן אחר או נגד אינטליגנציה מלאכותית, במצב הדו-קרב הזה תערכו קרב עם גיבור והגדרות צבא קבועים מראש. לרוע המזל, מצב הדו-קרב לא מפותח עד כדי כאב ומרגיש יותר כמו הדגמת אפשרות מאשר מצב משחק מוגמר. בגלל שאי אפשר לערוך את הצבאות והגיבורים, המצב מרגיש די נוקשה ולא מעניין במקום המבחן לפיקחות טקטית שהוא אמור להיות.

Might & Magic Heroes VII מרגיש יותר כמו התנצלות או מחווה לסדרה מאשר משחק העומד בזכות עצמו, ורואים את זה בכל ההיבטים, במיוחד בקרבות. למרות שמכניקת האיגוף (אפשר לתקוף צבאות מהצד בשביל יתרון אסטרטגי) מוסיפה מעט חדשנות לנוסחת הסדרה שבקושי השתנתה, כל השאר נשאר בדיוק אותו הדבר. הגלגל של השגת שלל, לחימה, ועליה ברמות ממשיך להתגלגל ונהיה משעמם אחרי כמה זמן – במיוחד כששום דבר לא באמת השתנה ואני שולח לקרב את אותו צבא הקשתים בדיוק מאז Heroes IV.

לסיכום, מה שמפריע לי יותר מהכל ב-Might & Magic Heroes VII הוא המחסור בחדשנות. למעט מכניקת הקרב החדשה היחידה, שום דבר חדש לא נוכח בשחרור הזה. כל מה ש-"חדש" הוא בסה"כ ביטול של השינויים ב-Heroes VI, החל מההצגה מחדש של יחידות הלחימה ועד לחזרת גילדת המכשפים. אם אתם גם ככה מעריצים של הסדרה אז אין שאלה בכלל, תתפסו לכם עותק של Heroes VII ותהנו ממנו ככל שלבכם חפץ. בכל מקרה אחר, מה שיש לנו כאן הוא משחק בינוני שעושה יותר מאמץ להחזיר את הסדרה לשורשים מאשר להתקדם בצעד אמיץ קדימה.

09/10/2015