Splatoon Raiders לוקח את העולם הצבעוני והמופרע של Splatoon, זורק אותו לתוך מכונת לוטינג עתירת אקשן עם נהרות של דיו, ומצליח להפוך את מה שהיה פעם משחק יריות תחרותי להרפתקה שמרגישה כאילו תמיד הייתה אמורה להתקיים. עם עולם מקסים, מערכת שדרוגים ממכרת וגישה חדשה לגמרי לסדרה, מדובר באחד המשחקים המעניינים ביותר של Nintendo Switch 2 השנה.
אני חייב להודות – כשהוכרז ש-Splatoon מקבל משחק ספין־אוף שמתרחק כמעט לחלוטין מהקרבות התחרותיים שהפכו אותו לשם דבר, הייתי מעט סקפטי. Splatoon Raiders, שזה בעצם משחק Splatoon בלי מלחמה בלתי פוסקת על טריטוריה? זה קצת כמו לשחק God of War בלי קרייטוס; אפשרי, אבל למה שמישהו יעשה דבר כזה?
ובכן, מסתבר שנינטנדו ידעו בדיוק מה הם עושים. במקום לנסות לשחזר את הקסם של המשחקים הקודמים, Splatoon Raiders מבין שהעולם הזה תמיד היה גדול יותר מהקרבות עצמם. מתחת לצבעים הזוהרים, הדמויות המשוגעות והפסקולים המקפיצים תמיד התחבא עולם עם המון מקום לצבוע את הדרך שלכם – ועכשיו סוף סוף נותנים לו לצאת החוצה.
המכונאי שהגיע משום מקום
ב־Splatoon Raiders אנחנו נכנסים לנעליו של המכונאי – דמות חדשה לחלוטין ביקום של Splatoon, שמתרסקת באיי Spirhalite המסתוריים ונאלצת לעבוד יחד עם חברי Deep Cut מ־Splatoon 3 כדי לשרוד, לחקור ולגלות מה באמת קורה במקום הזה. כבר מהרגע הראשון ברור שזה משחק Splatoon, אבל עם טוויסט מעניין; אין כאן את אותה תחושת תחרות בלתי פוסקת, אין קבוצה יריבה שמחכה להשפיל אתכם בדקה האחרונה. במקום זה יש תחושה של מסע – להגיע לאזור חדש, למצוא משאבים, לשדרג ציוד ולחזור חזקים יותר.
הסיפור של המשחק לא מנסה לבלוט יותר מדי, אבל מרגישים שהוא נוכח. בגדול, במקום למהר למצוא דרך לחזור הביתה, כולם מסכימים שקודם כל צריך לרוקן את האי מכל דבר שלא מחובר לרצפה. סדר עדיפויות זה חשוב. זה אחלה כסיפור מלווה – אין יומרנות של עלילה עמוקה, וזה לגמרי מתחבר עם הוויב של הדמויות המשעשעות של דיפ-קאט.
לב של דיו
אולי השינוי הגדול ביותר של המשחק הוא שהפעם אתם ממש לא צריכים להיות השחקן הכי טוב בזירה. המשחק נותן לכם יד חופשית להתפרע בתוך לופ משחקיות מוגדר: יוצאים למשימה, מחסלים אויבים, אוספים שלל, משדרגים ציוד, יוצאים למשימה קשה יותר. על הנייר זה נשמע כמו עוד משחק לוטינג רגיל. אבל כמו שרק נינטנדו יודעים לעשות, הכול מקבל טוויסט משוגע.
במקום נשקים מודרניים יש לנו מכלי דיו, גאדג'טים וכלי נשק שמאפשרים לבנות את הסגנון שלנו ולהשתדרג בהתאם. רוצים סגנון אגרסיבי ומהיר? אפשר. מעדיפים כוח אש מוקפד ואיטי? רוצו על זה. רוצים לשחק בצורה טקטית וחכמה כדי לשלוט במגרש? הכלים שם כדי שתרימו אותם ותנצחו בסגנון שלכם. הכיף הגדול מתחיל כשמפסיקים לחשוב רק "איך אני מנצח את האויב הזה?" ומתחילים לחשוב "איזה שילוב ציוד יהפוך אותי לדיונון הכי חזק בשטח?".
וזו בדיוק הנקודה שבה המשחק מתחיל לשאוב אתכם פנימה באופן שגורם לכם לא רק לחזור אליו שוב ושוב, אלא גם להשאר תקוע עליו. רק עוד משימה אחת. רק עוד שדרוג אחד. נו, את המקום הזה אני חייב לבדוק רגע. מה, כבר שלוש בבוקר??? טוב אז עוד משימה אחת ודי.
משחקי הדיונון
מי ששיחק ב־Splatoon 2 או 3 יזהה מיד את המקור לחלק גדול מהאקשן: אויבי ה־Salmonids חוזרים, אבל הפעם הם לא מרגישים כמו מצב צדדי – הם במרכז הבמה. המשימות ברובן דורשות מכם להלחם בסלמונידים על גבי סלמונידים, מכל הסוגים והגדלים. הקרבות יכולים להיות מאוד קלילים בשלבים הפשוטים, אבל בשלבים הרציניים יותר תעבדו השעון ונגד זרם בלתי פוסק של דגים מבעיתים שרק מחכים לתפוס אתכם באיזו פינה ולחבוט בכם ללא הפסק.
זה יוצר קרבות מהירים, צבעוניים וכאוטיים בדיוק כמו שמצפים מ־Splatoon; הדיו עף לכל כיוון, אויבים מתפוצצים בצבעים, והמסך הופך לפעמים לקרנבל שבו קשה להבין מה בדיוק קורה – אבל איכשהו הכול עדיין מרגיש בשליטה. בעוד במשחקים אחרים כאוס נחשב לדבר מסוכן, ב-Splatoon Raiders הוא מרגיש טבעי לגמרי, וזה סוד הקסם של המשחק.
ללא ספק, קרבות הבוס המשחק הם משהו מיוחד ששווה להגיע אליו בסוף כל אזור. הרבה פעמים הבוס הוא גרסה משודרגת++ של אחד האויבים שכבר יצא לכם לראות, והטריקים שהשתמשתם בהם עד עכשיו כדי להפטר מהם כבר לא עובדים כמתוכנן, ולא רק כי הבוסים אוהבים להביא איתם קהל סלמונידים שיפריע לכם באמצע הדרך. האתגר של הבוסים מקנה סיפוק גם בהפסד ובניסיון הבא להפיל אותו, וזה לא קורה בכל משחק.
הרבה פעמים כאשר מדובר במשחק עם לופ חזרתי, הוא הופך למשעמם במקצת. כאן, לעומת זאת, המשחק ממשיך לחדש לאורך כל הדרך והופך את החזרתיות לעוד כלי לנסות את הדברים החדשים שפתחתם; נשק חדש ומגניב, שדרוג לטנק הדיו שלכם, שילוב בין שני גאדג'טים שפתאום עושה "קליק" וומאפשר לכם לעבור משימה קשוחה. אז מה אם הנוסחה נשארת אותו דבר? זה פשוט כיף!
אופי ויופי
כפי שציינתי, Deep Cut חוזרים כאן בתפקיד גדול יותר, והכימיה ביניהם לבין הדמות שלנו היא אחת הנקודות החזקות במשחק. הם מצחיקים, מוזרים בדיוק במידה הנכונה, ובעיקר מרגישים כמו דמויות שחיות בעולם הזה ולא כמו NPC שמחכה לתת לכם משימה. האינטרקציות איתן מצליחות לשמור על קצב משחק מרענן, וזה לגמרי עוזר שהיכולות שלהן מצילות ממצבים קשים.
אם יש לי תלונה אחת על הדמויות הוא החוסר בדיבוב. זו ביקורת חוזרת ונשנית שלי על משחקים של נינטנדו, והיא לא קשורה בהרבה להנאה שלי מספלטון ריידרס, אבל בהחלט הייתי שמח אם לא הייתי צריך לקרוא את הטקסט כשהדמויות מדברות.
פס הקול של המשחק שומר על הזהות המוטרפת של הסדרה – שילוב של רוק, פאנק ואלקטרוניקה עם שירה ג'יברישית שהפכה כבר לסימן ההיכר של המותג. הקטעים האנרגטיים מלווים היטב את הקרבות, בעוד שבזמן החקירה המוזיקה יודעת להוריד הילוך ולתת לאווירה לדבר. זו לא הפסקה שתגרום לכם לעצור ולהאזין לה בנפרד, אבל בזמן המשחק היא עושה עבודה מצוינת ומחזקת את התחושה שמדובר בעולם שאין שום דבר שדומה לו.
ואם כבר דיברנו על העולם, העיצוב שלו בהחלט מעניין. איי Spirhalite מרגישים כמו הרחבה טבעית של היקום של Splatoon – צבעוניים, מלאי אופי ומלאים בפרטים קטנים שמזמינים לעצור ולהסתכל מסביב. כל אזור מציג זהות ויזואלית משלו, בין אם מדובר בחופים טרופיים, שרידים עתיקים או מתקנים תעשייתיים, והכול עטוף בסגנון האמנותי הייחודי שהפך את הסדרה לכל כך מזוהה. גם בלי קרב שמתרחש בכל רגע ובלי סודות שמסתתרים בכל פינה פשוט כיף להסתובב בעולם הזה ולגלות עוד ועוד מיקומים.
בעיניי, Splatoon Raiders הוא ניסוי שהצליח. הוא מצליח לקחת את האסתטיקה, ההומור והאנרגיה של Splatoon ולהפוך אותם להרפתקת אקשן ממכרת שמתאימה גם למעריצים ותיקים וגם לשחקנים חדשים. מערכת השדרוגים, הקרבות המהירים והעולם המלא באופי הופכים אותו לאחד המשחקים הבולטים של ה-Switch 2, ואני לא אתפלא אם נראה עוד תוכן ספלטון בסגנון הזה.
מפתחת: Nintendo
מפיצה: Nintendo
תאריך יציאה: 23 ביולי, 2026
עותק הביקורת של Splatoon Raiders סופק על ידי נינטנדו ישראל
