עם תפניות מפתיעות, דמויות שכיף לאהוב, וסיפור מדע בדיוני עמוק ומסועף, Hundred Line: Last Defense Academy הוא משחק תפקידים מתוחכם ומרתק שלא כדאי לוותר עליו. בין אם אתם משחקים בו כדי לראות סוף אחד ודי, או אם אתם הולכים לחוות את כל הסופים ולמצות אותו עד תום, זה משחק שישאיר אתכם מרותקים למושב לכל אורך הדרך.
Hundred Line: Last Defense Academy הוא פרוייקט משותף של שניים מכותבי המסתורין היפנים הטובים ביותר בעולם הגיימינג, שהחליטו ביחד להתפרע ולהכין משחק תפקידים עם 100 סופים אפשריים. ולמרות שמדובר בנישה של הנישות – משחק תפקידים טקטי בתורות, בגרפיקת אנימה, עם המון-המון עלילה בין לבין, ובאורך מפלצתי שגם חובבי משחקים כמו Persona 5 Royal יפחדו ממנו – התוצר הסופי הוא משחק עשיר ועמוק, ממש יצירת פאר של גיימינג. גם אם הוא לא מושלם, זה מרגיש כמו נס שמשחק שכזה נוצר.
מאה ימים של תקווה וייאוש
ב-Hundred Line: Last Defense Academy אנחנו משחקים את טאקומי סומינו (Takumi Sumino), תיכוניסט שחי חיים שלוים בקומפלקס מגורים תת קרקעי יחד עם חברת הילדות שלו קרואה (Karua). ביום בהיר אחד, כשפולשים מיסתוריים תוקפים את הקומפלקס, הוא מופרד מחברתו, מקבל כוחות על מבוססי דם, ומוצא את עצמו בבית ספר מסתורי יחד עם צעירים אחרים. עכשיו מוטלת עליו המשימה לשמור על בית הספר למשך 100 ימים ולהגן על גורל האנושות מפני הפולשים המסתוריים הללו, כדי לחזור חזרה לחיים שהוא נתלש מהם.
מההתחלה, התמה של צבא, של "שירות חובה" והצורך להגן על מוצב בודד מפני פולשים כחלק ממלחמה גורלית, זה נושא מאוד מעניין, ושקל מאוד להפנים ולהזדהות איתו. זה מאוד מציאותי לשמוע את חלק מהדמויות מתלוננות על זה שהביאו אותן להלחם, ובעצם לא בא להן לבצע את החובות שלהן כי לסכן את החיים זה מפחיד. הנושא הזה מהווה קרקע טובה לכל הקונפליקטים במשחק, גם החברתיים וגם המוסריים.
ככל שהסיפור מתקדם, נוספים עוד ועוד קונפליקטים ואתגרים, נפתרת בעיה אחת, וצצות שתיים חדשות במקומה, והמתח לא מרפה לרגע. לאורך המשחק, גם בהתחלה שלו, וגם אחרי שהשלמתי כבר עשרות סופים, היו רגעים שמצאתי את עצמי משחק עד שעות מאוחרות בלילה, גם לפני ימי עבודה, כי פשוט היה לי כל כך מעניין ולא רציתי לעצור.
כיאה למשחק של היוצר קאזוטאקה קודאקה (Kazutaka Kodaka) יוצר סדרת המשחקים המפורסמת Danganronpa, גם כאן הדמויות שלנו כוללות דמות מאסקוט מכוערת-חמודה עם אישיות מעצבנת ובדיחות מלוכלכות, יחד עם קאסט גיבורים ביזאריים עם צדדים מעצבנים בולטים, ועומק רגשי מרתק. מי ששיחק משחקים אחרים שלו ירגיש פה בבית, אבל מי שלא, יקבל שוק תרבותי יותר גדול מאשר משחקים כדוגמת Persona. הדמויות השונות לא מפחדות לזרוק בדיחות מורבידיות או גסות, לפעמים אפילו בצורה אגרסיבית או מפורטת להחריד.
כמובן שעל כל בדיחה גסה אחת, תראו שתיים או יותר בדיחות בשפה יותר… בינלאומית, בין אם מדובר ברפרנסים למשחקים פופולאריים כמו Resident Evil או Undertale, או רפרנסים לאנימה ומנגה כגון נארוטו ו-וואן פיס. המשחק גרם לי לגחך, לצחקק, וגם להקרע מצחוק, בשלל רגעים, ותיקיית צילומי המסך שלי מהמשחק עברה בהרבה את ה-100 תמונות, פשוט כי כל משפט היה חייב תיעוד בעיני.
הדמויות והכתיבה הלפעמים בוטה הם לא הדברים היחידים שהופכים את המשחק הזה ל"משחק קאלט" מהסוג שיכול להיות טיפה מוזר או מטריד מדי לשחקן הממוצע – לאורך המשחק יש התייחסויות והמחשות של נושאים קשים יותר או פחות, ביניהם גם התאבדות, אונס, קניבליזם, ועוד. הכל משחק תפקיד בסקאלה הגדולה של העלילה, האווירה, והעולם האכזרי והמסוכן שהדמויות צריכות להתמודד איתו.
ואולי בגלל שהמשחק כל כך אלים, מלחיץ, ומטריד, זה הופך את הרגעים הטובים והשמחים בו לשווים הרבה יותר, וכאלו שתרצו להציל אותם בכל מחיר.
בחיפוש אחר הסוף הטוב ביותר
כדי להגן על החברים שלכם, על הרגעים השמחים והמרגשים, במלחמה האכזרית נגד הפולשים, המשחק יציב אתכם בפני בחירות גורליות שישפיעו דרסטית על התקדמות הסיפור.
Hundred Line: Last Defense Academy מציע 100 סופים שונים שתוכלו לקבל, בהתאם להחלטות שלכם. המטרה שלכם די ברורה – לחפש את הסוף השמח ביותר, או לכל הפחות, הסוף שאתם תהיו הכי שלמים איתו. לא מדובר בסופים של "אופס, בית הספר התפוצץ וכולם מתו", למרות שיש סופים שטותיים או מיותרים בסגנון הזה, אלא בנתיבי עלילה מלאים, בז'אנרים שונים, שכל אחד מהם מציע מקבץ סופים, ומלמד אתכם עוד על הסיפור המלא של המשחק.
הבחירות הללו מתחילות להשפיע על הסיפור רק בשלב מאוחר, אחרי שכבר למדתם להכיר את רוב הדמויות לעומק, ואתם כבר מבינים איך העולם של המשחק מתנהג. זה מאוד הפתיע אותי ששיחקתי במשך כמה עשרות שעות ועוד לא היו לי בחירות גורליות, ותהיתי מתי זה בכלל יתחיל להשפיע על הסיפור, אבל ברגע שהמכניקה של הבחירות נכנסה למשחק, היא הפכה למכניקה האהובה עלי בו.
הבחירות הגורליות במשחק הן באמת בחירות גורליות, ועם השלכות משמעותיות על העלילה. הן יבחנו את המצפן המוסרי שלכם, או יגרמו לכם לבחור בין להציל דמות אחת או אחרת, מבלי לדעת מראש מה יקרה כתוצאה מכל החלטה. כל בחירה במשחק גוררת פיצול נוסף בעץ העלילתי, ואם קיבלתם תוצאה שפחות מצאה חן בעינכם, אתם בקלות יכולים לחזור חזרה לבחירה ולבחור בהחלטה האחרת, בלי צורך במניפולציה של שמירות או משהו כזה.
למעשה, המשחק לא רק מציע לכם 100 סופים, אלא מאתגר אתכם לאסוף את כולם, ואפילו בנוי מהיסוד כדי לעשות לכם חיים קלים לאורך הדרך. את כל ההתקדמות בפיתוח של הדמויות שלכם, הקשרים איתן, והציוד שתחזקו תוכלו לשמור לאורך הפיצולים השונים שתקחו, ואחרי שהשלמתם קרב עלילתי מסויים פעם אחת, תוכלו לדלג עליו בלחיצה אם תגיעו לאותו הקרב בנתיב עלילה אחר. בכך, למרות שהמשחק מתחיל בתור משחק תפקידים טקטי בתורות, אחרי שהגעתם למספר סופים, הוא הופך כמעט לגמרי למשחק הרפתקאות עלילתי, סטייל Visual Novel.
את הנתיבים השונים כתבו כותבים שונים, וזה מתבטא גם באיכות, גם במגוון הז'אנרים, וגם בדמויות השונות שמקבלות פוקוס. חלק מהנתיבים למשל מרגישים כמו סיפור אימה, לעומת נתיבים אחרים שיהיו יותר קומיים, או נתיבים שיציעו תעלומות מתוחכמות שיגרמו לכם לחשוב מחוץ לקופסה. המגוון הזה עוזר לשמור על המשחק רענן, ומייצר סקרנות לקראת כל נתיב חדש שתתחילו.
ובעוד שהיו נתיבים שהיו יחסית משעממים, רפטטיביים, או מבלבלים, ואפילו כאלה שהיו לא הגיוניים בכלל, הרוב המשמעותי של הנתיבים היה מרתק ופיתח את הדמויות הטובות במשחק בצורה יוצאת מן הכלל. כל זה נהיה עוד יותר כיף ברגע שנושאים שעולים בנתיב אחד, מקבלים פתאום יחס בנתיב אחר ולאט לאט אתם מגלים איך הכל קשור להכל.
כשהקרבות מתחברים לסיפור
זו לא רק העלילה שמתחברת בצורה נהדרת לעצמה, אלא גם שאר המשחקיות. לכל דמות במשחק יש יכולות וסגנון משחק שמתחברים לאישיות של אותה הדמות, והרבה מהיכולות המיוחדות של הדמויות מתבטאות גם בקרבות, וגם בעלילה.
הקרבות במשחק מנוהלים בתורות, על גבי לוח משבצות שעליו הדמויות יכולות לנוע. תצטרכו להגן על מחולל המגן של בית הספר, תוך כדי שאתם הודפים גלים של פולשים, ואת המפקדים המפלצתיים שלהם. המשחק בנוי בצורה מאוד סלחנית, ולא דורש שתהיו טקטיקנים מטורפים או שחקני טקטיקה ותיקים כדי להצליח בקרבות ולהנות מהם. כל קרב מרגיש מותח ומאתגר, מבלי שהאויבים יהפכו לספוגי נזק, ומבלי שהדמויות שלכם יהפכו לחזקות מדי, בזכות מערכת ההתקדמות המתוחכמת של המשחק.
הדמויות והאויבים עושים נזק מועט בצורות גיאומטריות שונות, ומה שמשנה זו הראיה המרחבית שלכם והיכולת שלכם להתאים התקפה חזקה לתבנית אויבים שאתם רואים מולכם. במקביל, אתם תפעילו במהלך הקרב יכולות בעזרת מד מתח נטען שיאפשר לכם להפעיל התקפות אולטימטיביות או לקבל חיזוקים זמניים לדמויות.
ב-Hundred Line: Last Defense Academy אין באמת סטטים, הדמויות לא באמת עולות רמות, והאויבים לא מתחזקים אקספוננציאלית ככל שהדמויות שלכם מתחזקות. במקום סטטים מתנפחים, הדמויות שלכם מקבלות שיפורים טקטיים בסגנון "יותר צעדים", "טווח התקפה גדול יותר" או "צבירת מתח מוגברת". הקרבות לא הופכים ליותר קלים או יותר קשים, אלא קורים בהם יותר דברים, וככה מרגיש כאילו האקשן בכל קרב גובר ככל שאתם מתקדמים במשחק ומשפרים את הדמויות.
מחוץ לקרב, אתם זוכים גם לזמן חופשי בין חלקי עלילה, ושם תוכלו להשקיע בחיזוק הקשרים עם הדמויות, לערוך קרבות סימולציה, או לצאת לחקור את הסביבה המסוכנת שמעבר לתחומי בית הספר ולאסוף חומרי שדרוג.
כשאפילו המוזיקה עומדת לבגוד בכם
באחד הראיונות עם המפתחים שממש אהבתי, המלחין ציין שהוא התבקש להכין מוזיקה שמאוד דומה לזו שהוא עשה עבור משחקי Danganronpa, אבל "קצת שונה" כדי שהשחקנים ירגישו בבית, וכדי לייצר אווירה דומה, אבל בו זמנית להרגיש ש"משהו שונה". בהתייחסות לאחת המנגינות שהוא הזכיר באותו הראיון הוא ציין שהוא רוצה שהשחקנים ירגישו כאילו הם לא יכולים לסמוך על המלחין וכאילו "עומדים לבגוד בהם", וזה היה תיאור כל כך מקורי ומגניב שפשוט הייתי חייב לספר לכם עליו גם כאן.
המנגינה שמלווה את המשחקן מייצרת אווירה בצורה כל כך טובה, שלפעמים היא ממש יכולה להשפיע על הדרך שבה אתם תתייחסו לסצינה מסויימת. בהמון מקרים, אחרי בחירה שמובילה לסוף רע, שמעתי את המנגינה משתנה ומיד ידעתי מה הולך לבוא, ולחלופין, כשהמנגינה היתה הופכת לשמחה, ישר ירד לי הלחץ כי ידעתי שדברים הולכים להסתדר, איכשהו. כשדמות מגיעה כדי להציל את המצב באופן דרמטי תמיד תהיה מוזיקה מגניבה וקצבית, וכמובן שאת הקרבות מלווה מוזיקה דרמטית ועצבנית שתכניס אתכם לזרימה של הקרב.
בזירת הגרפיקה, המשחק ברובו מציג את הדמויות בדו-מימד עם עשרות הבעות פנים ופוזות שונות. ברגעים ספציפיים בעלילה, יש גם איורים מקוריים שילוו את אותו האירוע, ורק לעיתים נדירות תהיה סצינת אנימציה תלת-מימדית. עם כל אלה, המשחק נראה טוב, עם צבעים ועיצובים בולטים, תפריטים נקיים, והמון פרטים קטנים.
Hundred Line: Last Defense Academy הוא משחק עלילתי מדהים, עם סיפור מד"ב עשיר ומסועף. כנראה שלא הולך לצאת משחק באיכות וסדר גדול שכאלה שיכתב כולו ללא AI בעתיד, וזה הופך את המשחק להיות מונומנט של ממש בעיני, ויצירת פאר שראויה לתשומת הלב המלאה שלה. זה גם למה בחרתי לשחק בו עד שהשלמתי את כל 100 הסופים, למרות שזה לקח *מלא* זמן.
עם כל אלה, זה גם משחק שקשה מאוד להמליץ עליו לכל אחד – הוא ארוך בצורה מפחידה, ולמרות שיש המון עניין לאורך אותה דרך ארוכה, יותר קל להמליץ לחברים על משחק קצר של 20 שעות. בנוסף לאורך שלו, הוא מוזר ולעיתים מטריד, ולא כל שחקן יצליח להתחבר אליו, בגלל כל מיני סיבות.
ועם זאת, זה באמת נס לראות משחק עם כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה השקעה כמו Hundred Line: Last Defense Academy. אי אפשר שלא לצאת מהרפתקה כה ארוכה מבלי להקשר לדמויות שליוו אותי לאורך הדרך לעד. בין אם אלה הסופים השמחים, העצובים, או המחליאים ביותר, יהיו המון רגעים שאזכור מהמשחק.
