לעולם של Xenoblade Chronicles נכנסתי במקור דרך המשחק השלישי בסדרה. מהר מאוד מצאתי את עצמי לא מבין מה קורה והחלטתי להפסיק. שנים לאחר מכן, כשהגרסה המחודשת של המשחק הראשון הגיעה ל-Switch 2, החלטתי לתת לסדרה הזדמנות נוספת. הפעם זה עבד. מאוד אהבתי את המשחק הראשון, והוא גרם לי לחזור גם למשחק שתמיד הסתכלתי עליו מהצד.
את המשחק השני ראיתי לא מעט פעמים עוד בתקופה של ה-Switch המקורי, ותמיד תהיתי אם כדאי לי לנסות אותו. הבעיה הייתה שהרתיעה שלי מ-JRPG פשוט לא נתנה לזה לקרות.
עולם שעומד להיעלם
העולם של המשחק נמצא במצב לא פשוט. האנושות חיה על גבי טיטאנים עצומים (הם מתים על זה בזינובלייד אה?), יצורים חיים שיכולים להיות בגודל של ספינה קטנה או עצומים מספיק כדי לשמש כיבשות של ממש. אלא שגם הטיטאנים הולכים וגוועים, וככל שהעולם ממשיך להצטמצם, האנושות נאלצת להילחם על מעט המקום שנשאר לה.
לתוך העולם הזה אנחנו נכנסים בתור רקס, צעיר שמתפרנס מעבודות איסוף מתחת למים. החיים שלו משתנים לחלוטין כשהוא פוגש את פיירה, בלייד(ניגע בזה בהמשך) מסתורית שמבקשת ממנו לעזור לה להגיע לאליסיום, גן העדן האגדי שבו, לפי האמונה, נמצא המקום שבו האנושות תוכל להתחיל מחדש.
מכאן יוצא לדרך סיפור JRPG קלאסי למדי, עם עולם שהולך ומתרחב, דמויות שמצטרפות למסע, אויבים גדולים מהחיים וכמובן לא מעט רגעים שבהם גורל העולם כולו מונח על כתפיהם של כמה אנשים.
הסיפור עצמו עשה את העבודה מבחינתי, אבל דווקא כאן הרגשתי את ההבדל הגדול ביותר לעומת המשחק הראשון. הדמויות במשחק השני נחמדות, ולחלקן יש רגעים מצוינים, אבל לא התחברתי אליהן באותה מידה. במשחק הראשון הרגשתי שאני באמת יודע מי הדמויות שלי, מה הן עברו ולמה הן נמצאות במסע הזה יחד. כאן הרגשתי לעיתים קרובות יותר שאני פשוט מתקדם עם חבורה של דמויות שאני נהנה לראות, אבל לא בהכרח מרגיש את אותו חיבור עמוק אליהן.
גם פס הקול נמצא באותה קטגוריה מבחינתי. הוא נוכח לאורך המשחק ועושה את העבודה, אבל למרות כמה קטעים מוצלחים, הוא לא היה יוצא מן הכלל מבחינתי ולא מצאתי את עצמי חושב עליו הרבה אחרי שסגרתי את המשחק.
מערכת קרב שמתגמלת סבלנות
אם יש דבר אחד שהמשחק מצליח בו בגדול, זו מערכת הקרב. היא דומה מאוד לזו של המשחק הראשון, אבל במקביל מרגישה שונה לחלוטין.
גם כאן הקרבות מבוססים על התקפות אוטומטיות. הדמות תתקוף בעצמה כל עוד היא נמצאת בטווח, ובזמן הזה אנחנו מחכים שהיכולות המיוחדות שלה יהיו זמינות. ההבדל הוא שכאן אין אפשרות לזוז בזמן ההתקפה, והיכולות עצמן ממופות ישירות למקשי ABXY, מה שהופך את השליטה לנוחה יותר לאחר שמתרגלים אליה.
בהתחלה, לעומת זאת, המערכת מרגישה איטית מאוד. אפילו מתסכלת. לוקח זמן להבין מה המשחק באמת רוצה מאיתנו, וכאן נכנסת אחת המכניקות החשובות שלו – ביטול אנימציות.
ברגע שמבינים איך לבטל התקפה באמצעות שימוש ביכולת בזמן הנכון, הקצב של הקרבות משתנה לחלוטין. פתאום יש תחושה שאנחנו באמת שולטים במה שקורה, במקום פשוט לעמוד ליד האויב ולחכות שהמדדים יתמלאו.
אבל זה רק חלק מהעניין. הנזק המשמעותי באמת מגיע מהשילוב בין קומבואים של בליידים לקומבואים של דרייברים. בלייד קומבו מאפשר לחבר את היכולות המיוחדות של הבליידים ברצף מסוים, בעוד שקומבו דרייבר מאפשר להפעיל על האויב מצבים כמו Break, Topple ו-Launch. כשמבינים איך לשלב בין שתי המערכות, הקרבות הופכים להרבה יותר עמוקים ומתגמלים.
מי שמתעלם מהמערכות האלה ירגיש מהר מאוד שהוא פשוט מרביץ לאויב שהוא ספוג חיים בלתי מנוצח. ברגע שמבינים אותן, לעומת זאת, פתאום אויבים שנראו בלתי אפשריים נמסים מולנו.
הבעיה היא שהמשחק לא תמיד עושה עבודה מצוינת בללמד את כל זה. (ואני מתכוון, הוא אף פעם לא עושה עבודה אפילו סבירה בללמד אותנו)
גם השימוש בחפצי פאוץ', שמאפשרים להאיץ חלק מהמערכת ולשפר את קצב מילוי היכולות, הרגיש לי קצת מוזר. זו אחת המכניקות שפחות התחברתי אליהן, במיוחד בתחילת המשחק, כשהמערכת גם ככה מרגישה כאילו היא מנסה ללמד אותנו עשר מערכות שונות בבת אחת. ובאופן כללי, אני לא מתחבר ל-Consumbles.
הבליידים: מערכת מעולה שהייתה יכולה להיות פחות מעצבנת
הבליידים הם למעשה הנשקים של המשחק, רק שבמקום חרב או רובה, מדובר בדמויות שמצטרפות אל הדרייבר ומעניקות לו יכולות, נשקים וסוגי מתקפות שונים.
היא מאפשרת לבנות את הדמויות שלנו בדרכים שונות, להתאים להן סוגי בליידים שונים וליצור שילובים שמאפשרים לנו לבנות צוות שמתאים לסגנון המשחק שלנו.
ואז מגיעה מערכת הגאצ'ה.
כן, גאצ'ה. במשחק סינגל-פלייר מלא.
כדי להשיג בליידים חדשים אנחנו אוספים קריסטלים במשחק מקווסטים ומפלצות, ופותחים אותם על מנת לקבל בלייד חדש. יש דרגות נדירות שונות, וכמובן שהבליידים החזקים והמיוחדים יותר לא מובטחים לנו. המשמעות היא שאפשר לסיים את המשחק מבלי לקבל חלק מהבליידים החזקים ביותר, פשוט כי המזל לא היה בצד שלכם.
זו החלטה עיצובית שאני עדיין מתקשה להבין.
הדבר המוזר עוד יותר הוא שהמערכת הזאת כמעט ולא השתנתה בגרסת ה-Switch 2. עדיין צריך לפתוח קריסטל אחד בכל פעם, לצפות באנימציה ולחזור על התהליך שוב ושוב. אם כבר נוגעים במערכת כזאת בגרסה מחודשת, הייתי מצפה שלפחות תתווסף אפשרות לפתוח כמה קריסטלים ברצף ולחסוך מהשחקן את אותן אנימציות חוזרות.
וזה אפילו לא החלק שהכי הפריע לי.
כל בלייד שאנחנו מקבלים משויך לדרייבר מסוים, בהתאם לדמות שעליה פתחנו את הקריסטל. אפשר להעביר אותם בין הדמויות באמצעות פריטים מיוחדים, אבל אותם פריטים אינם זמינים בכמות אינסופית.
וזה יוצר תחושה מעצבנת של "אוי לא, אולי בזבזתי את הבלייד הזה על הדמות הלא נכונה".
זה RPG. כל הרעיון הוא להתנסות, לפתח את הדמויות שלנו ולבנות את הקבוצה שאנחנו רוצים. ברגע שמכניסים למשוואה משאב נדיר שמגביל את היכולת שלנו להעביר בלייד בין דמויות, נוצרת תחושה של לחץ מיותר שממש לא צריכה להיות כאן.
שידרוגים
מערכת השדרוגים ב-Xenoblade Chronicles 2 גם היא מהותית יותר מבמשחק הראשון, וגם מובנת יותר, אך היא עדיין מעט מבלבלת. עיקר הבילבול נובע מכמות הדברים לשים לב אליהם. עלינו לשדרג גם את הדרייברים וגם את הבליידים שלנו כל הזמן. לכל דרייבר ובלייד יש עץ יכולות שצריך לשדרג, ציוד ונשקים שצריך לשים לב אליהם ולוודא שאנחנו לא נופלים לאחור. זה לא מאוד מורכב, וזה בהחלט עשוי טוב יותר מבמשחק הראשון, אבל זה כן דורש מעט התעסקות.
עולם עצום, אבל איפה לעזאזל אני נמצא?
כמיטב המסורת של הסדרה, העולם עצום. יש בו טיטאנים ענקיים לחקור, המון מפלצות, נקודות איסוף חומרים, אזורים צדדיים וכמות מכובדת של דברים שאפשר לעשות.
הבעיה היא הניווט.
במשחק הראשון, כשקיבלתי משימה, היה לי די ברור לאן אני צריך ללכת. המשחק הציג לי קו על המפה שהוביל אותי אל היעד, וכמעט תמיד ידעתי מה הצעד הבא.
כאן יש מצפן לא מדוייק בעליל.
לא פעם מצאתי את עצמי עומד מול המטרה שלי ועדיין לא מבין לאן המשחק רוצה שאלך. לפעמים המטרה נמצאת מתחתיי, לפעמים מעליי, ולפעמים אני בכלל צריך לעשות עיקוף שלם כדי להגיע אליה. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי פותח את YouTube פשוט כדי להבין איך להגיע למקום שהמשחק שלח אותי אליו.
וזה חבל, כי העולם עצמו נהדר.
דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, הייתי רוצה שהמשחק יעשה עבודה טובה יותר בלתת לי לטייל בו. בגרסת ה-Switch 2 אפילו הרגשתי את זה יותר, כי כשהמשחק נראה כל כך טוב, פשוט כיף להסתובב בו – רק שההליכה ברגל יכולה להפוך למטלה.
וזה מביא אותי לדבר נוסף שהיה חסר לי מאוד: האופנוע שהתווסף למשחק הראשון בגרסת ה-Switch 2. בעולם כל כך גדול, אמצעי תחבורה מהיר היה יכול לעשות הבדל משמעותי.
משימות צד: סוף סוף לא חובה
משימות הצד השתפרו משמעותית לעומת המשחק הראשון, אבל הן עדיין לא מתקרבות לרמה של משחק כמו The Witcher 3.
החדשות הטובות הן שאין באמת סיבה לעשות את רובן.
אם אתם אוהבים לחקור, לאסוף דברים ולהעמיק בעולם, יש כאן לא מעט תוכן. אם אתם רוצים פשוט להתקדם בסיפור, אפשר במידה רבה להתעלם מהן. אני לא הרגשתי שאני חייב לבצע עשרות משימות צד רק כדי להישאר ברמה המתאימה להמשך המשחק.
וזה מבחינתי יתרון.
הדיבוב? פשוט תשחקו ביפנית
בואו נשים את זה על השולחן, הדיבוב האנגלי לא טוב, בלשון המעטה.
כולם, פחות או יותר, מדברים במבטא בריטי סקאוסרי שהופך את חלק מהדמויות למשהו שנשמע כאילו לקחו את פאדי פימבלט והחליטו שהוא צריך לדבב חצי מהמשחק.
בעיניי אין מנוס אלא לשחק ביפנית.
הבעיה היא שהשמות שאנחנו שומעים ביפנית לא תמיד תואמים לשמות שאנחנו קוראים בתרגום האנגלי. אחרי כמה שעות זה יוצר דיסוננס קטן אבל מעיק, במיוחד כשאנחנו כבר מכירים את הדמויות בשמות האנגליים שלהן ואז שומעים שם אחר לחלוטין בדיאלוג.
זה לא הורס את המשחק, כמובן, אבל זו עוד אחת מאותן החלטות קטנות שמזכירות לי כמה המשחק הזה מצוין ומדי פעם עושה דברים שפשוט גורמים לי לשאול: "למה?"
וככה המשחק היה צריך להיראות
אם יש סיבה אחת שבגללה אני ממליץ לשחק ב-Xenoblade Chronicles 2 דווקא על Switch 2, היא לא רק העובדה שמדובר בגרסה חדשה יותר.
המשחק פשוט נראה נהדר.
השדרוג הגרפי משמעותי, והאפשרות לשחק ב-4K וב-60FPS בטלוויזיה סוף סוף מאפשרת לעולם העצום הזה להיראות במלוא הדרו. לאורך הזמן ששיחקתי לא נתקלתי בנפילות פריימים או בבעיות טכניות משמעותיות, והחוויה הייתה חלקה מאוד.
זה מסוג השדרוגים שלא משנים את המשחק עצמו, אבל כן משנים את הדרך שבה חווים אותו.
לצד השדרוגים הגרפיים נוסף גם מצב המשחק Merc Assault, שמאפשר לנו להשתמש בבליידים שלנו בצורה אקטיבית יותר ולבצע איתם משימות. מדובר בתוספת נחמדה, והיא בהחלט נותנת עוד משהו לעשות למי שרוצה להעמיק במערכת הבליידים.
מצד שני, אחרי משחק כל כך ארוך, הרגשתי שהוא דורש ממני עוד יותר אקטיביות בזמן שאני כבר עמוק בתוך משחק שממילא רוצה ממני המון. נהניתי ממנו, אבל לא הייתי אומר שהוא שינה עבורי את החוויה.
אז למה לקח לי כל כך הרבה זמן?
Xenoblade Chronicles 2 הוא משחק שמצליח להיות גם נהדר וגם מתסכל באותה נשימה.
יש בו מערכת קרב עמוקה שמתגמלת את מי שמוכן ללמוד אותה, עולם עצום ומרשים, מערכת בליידים מעניינת והמון תוכן. מצד שני, הוא מקשה על עצמו עם מערכת גאצ'ה שלא ממש מתאימה למשחק סינגל-פלייר, מערכת זימון מייגעת, הגבלות מיותרות על העברת בליידים, ניווט בעייתי ודיבוב אנגלי שהייתי מעדיף לשכוח.
ועדיין, כשאני מסתכל על החוויה כולה, הדברים הטובים מנצחים.
זה משחק נפלא.
הוא לא המשחק בסדרה שהכי התחברתי לדמויות שלו, והוא בהחלט לא מושלם. למעשה, יש בו לא מעט מערכות שהייתי שמח לראות מקבלות שיפוץ משמעותי. אבל ברגע שמבינים איך מערכת הקרב עובדת, מתרגלים לעולם ומתחילים לראות את העומק שמאחורי הבליידים והקומבואים, קשה שלא להיסחף לתוכו.
אחרי שנים שבהן ראיתי את המשחק על ה-Switch ופשוט דילגתי עליו, אני שמח שסוף סוף נתתי לו הזדמנות.
וב-2026, אם כבר עושים את זה, גרסת ה-Switch 2 היא ללא ספק הדרך שבה צריך לשחק אותו.
מפתחת: Monolith Soft
מפיצה: Nintendo
תאריך יציאה: 30 ביולי, 2026
עותק הביקורת של Xenoblade Chronicles 2 Nintendo Switch 2 Edition סופק על ידי נינטנדו ישראל.
