אחרי לא מעט שמועות והדלפות, זה סוף סוף רשמי: Diablo 4 מגיע ל־Nintendo Switch 2 ב־15 בספטמבר 2026.
בליזארד הכריזה במהלך בליזקון 2026 על גרסת הסוויץ׳ 2 של משחק האקשן־RPG, ובכך אחד ממשחקי הדגל של החברה עושה סוף סוף את דרכו לקונסולה של נינטנדו.
ההכרזה מגיעה לאחר חודשים של דיווחים על גרסה של דיאבלו 4 לסוויץ׳ 2. כבר באפריל הופיעו סימנים ראשונים לכך שהמשחק עשוי להגיע לקונסולה, כאשר דירוגים של גופים רשמיים באינדונזיה ובטייוואן חשפו רישומים הקשורים לדיאבלו 4. בהמשך הרישומים הוסרו, אבל הם הספיקו להצית את השמועות סביב גרסת הסוויץ׳ 2.
התאריך כבר הודלף לפני ההכרזה
מי שהקדים את בליזארד היה המדליף המוכר billbil-kun, שפרסם כבר באוגוסט כי גרסת הסוויץ׳ 2 צפויה לצאת ב־15 בספטמבר.
הדיווח שלו היה מפורט במיוחד וטען כי המשחק יגיע תחת השם Diablo IV: Age of Hatred Collection, כאשר החבילה תכלול את משחק הבסיס ואת שתי ההרחבות, Vessel of Hatred ו־Lord of Hatred. לפי אותו דיווח, המחיר הצפוי היה 69.99 דולר, 69.99 אירו או 62.99 פאונד.
כעת, לאחר ההכרזה הרשמית על גרסת הסוויץ׳ 2 ותאריך ההשקה, ההדלפה המוקדמת מתבררת כמדויקת לפחות בכל הנוגע לתאריך.
דיאבלו 4 לא תהיה הפעם הראשונה שבה הסדרה מגיעה לקונסולה של נינטנדו.
בעבר קיבלה ה־Switch את Diablo III: Eternal Collection, ובהמשך גם Diablo II: Resurrected. הפעם מדובר בקפיצה משמעותית יותר מבחינה טכנולוגית, כאשר דיאבלו 4 מציע עולם גדול ורציף יותר, מערכות Live Service ותוכן שממשיך להתווסף למשחק לאורך השנים.
בנוסף, בתחילת השנה הבאה נקבל את הקלאס האייקוני Amazon.
המשחק Elden Ring כבר לא באמת צריך הקדמה. הביקורת המלאה שלנו על המשחק כבר קיימת, ולכן אין באמת סיבה שאספר לכם פעם נוספת כמה העולם שלו עצום, כמה הקרבות שלו מצוינים או למה מדובר באחד ממשחקי התפקידים הטובים ביותר של השנים האחרונות. הפעם אנחנו מתמקדים במשהו אחר לגמרי: איך כל הדבר הזה עובד על הסוויץ' 2?
לפני שנגיע לפורט עצמו, חשוב להבין מה בדיוק מקבלים כאן. מהדורת Tarnished Edition כוללת את המשחק המקורי יחד עם ההרחבה הענקית Shadow of the Erdtree, ובנוסף מביאה איתה תוכן חדש כמו שני קלאסים התחלתיים חדשים, ארבעה סטים חדשים של שריון, נשקים חדשים ואפשרויות חדשות להתאמה אישית של Torrent.
אני בחרתי להתחיל את ה־Playthrough שלי עם הקלאס החדש Heavy Knight, בעיקר כי הוא התאים בדיוק לסגנון המשחק שרציתי הפעם. רציתי לבנות דמות טנקית יותר, לספוג יותר נזק ולהתמקד במשחק הגנתי עם מגן ענק, ולכן הבחירה ב־Heavy Knight הייתה טבעית עבורי.
למי שמעולם לא שיחק ב־Elden Ring, מדובר בחבילה שמרכזת במקום אחד את המשחק הבסיסי, ההרחבה וכל התוכן הנוסף של Tarnished Edition. אבל כאמור, הפעם אנחנו לא כאן כדי לדבר שוב על Elden Ring עצמו, אלא על השאלה החשובה יותר עבור בעלי סוויץ' 2: האם הפורט הזה מצליח לעשות צדק עם אחד המשחקים הגדולים של הדור?
הפורט לסוויץ' 2
אחרי שעות רבות של משחק, אני יכול להגיד שמדובר בפורט מרשים מאוד.
המשחק רץ על הסוויץ' 2 ב־30 פריימים לשנייה, גם במצב נייד וגם כשהקונסולה מחוברת לדוק. ברוב המוחלט של הזמן מדובר ב־30FPS יציבים מאוד, אבל כן נתקלתי במספר ירידות קלות בביצועים ברגעים עמוסים במיוחד, בעיקר כאשר היו הרבה אפקטים על המסך.
מדובר במקרים מאוד נדירים ומאוד מינוריים, ובמהלך רוב המשחק פשוט לא חשבתי על הביצועים. מבחינתי, זו אינדיקציה טובה לכך שהפורט עושה את העבודה שלו.
היה לי גם מקרה אחד שבו קצב הפריימים צנח למספר חד ספרתי במהלך קרב נגד בוס, אבל במקרה הזה אני לא בטוח שאפשר בכלל להאשים את הפורט. הדרקון שנלחמתי בו החליט לנחות במקום שבו הוא לא אמור להיות, נתקע מתחת לאדמה וגרם לכל העסק להתפרק. מכיוון שמדובר במקרה חד פעמי שנגרם מסיטואציה מאוד מוזרה, אני לא חושב שהוא מייצג את הביצועים של המשחק.
מה שכן מייצג אותם הוא המראה הכללי של המשחק.
המשחק Elden Ring נראה פשוט יפיפה על הסוויץ' 2. נראה שההחלטה כאן הייתה ללכת על מראה ויציבות ולא לנסות לקפוץ מעל הפופיק מבחינה טכנית. במקום לנסות לדחוף את הקונסולה להגיע לרזולוציה גבוהה יותר או לקצב פריימים גבוה יותר בכל מחיר, נראה שהמטרה הייתה לשמור על המראה המרשים של המשחק ובמקביל לספק חוויה יציבה ככל האפשר.
לדעתי, זו הייתה הבחירה הנכונה.
#image_title
יש כמובן הבדלים בהשוואה לגרסאות החזקות יותר, אבל הם לא כאלה שפוגעים בתחושה שמדובר ב־Elden Ring אמיתי. העולם עדיין נראה נהדר, מרחקי התצוגה מרשימים והתחושה הכללית היא שלא נעשו כאן קיצוצים אגרסיביים רק כדי לגרום למשחק לרוץ על הקונסולה.
במצב נייד זה אפילו מרשים יותר. המסך של הסוויץ' 2 עושה עבודה מצוינת עם המשחק, והעובדה שאפשר לקחת עולם כל כך גדול ומפורט ולשחק בו בצורה הזאת עדיין מרגישה לי קצת מטורפת.
גם זמני הטעינה הפתיעו אותי לטובה.
בין אם תעשו Fast Travel, תמותו ותחזרו לנקודת השמירה או תעברו בין אזורים, המשחק חוזר לפעולה מהר מאוד. במשחק שבו מוות הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה, זמני טעינה קצרים הם לא רק בונוס נחמד, אלא משהו שהופך את כל העסק להרבה פחות מעצבן.
30FPS זה מספיק?
כאן כבר מדובר בעניין הרבה יותר אישי.
לי באופן אישי מאוד חשוב לשחק ב־60FPS, ולכן המעבר ל־30FPS דרש ממני להתרגל. בהתחלה התנועה מרגישה כבדה יותר וההבדל מורגש, אבל אחרי כמה דקות המוח פשוט מפסיק להתייחס לזה. ברגע שמתרגלים לקצב הפריימים, אפשר לשחק בצורה טבעית לחלוטין.
ועדיין, אני מרגיש שאני צריך לעשות את ההסתגלות הזאת מחדש בכל פעם שאני חוזר למשחק אחרי הפסקה.
הדבר בלט לי במיוחד בגלל ששיחקתי לא מעט ב־Elden Ring על ה־Steam Deck, שם שיחקתי סביב 45FPS. מכשירים ניידים חזקים יותר, כמו ה־ROG Ally, כנראה יוכלו לספק ביצועים טובים יותר, אבל הם גם דורשים הרבה יותר התעסקות כדי להגיע לשם. צריך לשחק עם הגדרות הגרפיקה, הרזולוציה וקצב הפריימים כדי למצוא את האיזון שמתאים לכם. אך כמובן שבשוק של 2026 מחירי הקונסולות הניידות עלה משמעותית בעוד שהמחיר של הסוויץ' 2 נשאר יציב ולא יעלה.
בנוסף, בסוויץ' 2 אין את ההתעסקות הזאת.
אתם פשוט מפעילים את המשחק ומשחקים.
ומה לגבי הסוללה?
במהלך הבדיקה שלי ירדו בערך 25% מהסוללה אחרי חצי שעה של משחק. כמובן שמדובר בנתון שיכול להשתנות בהתאם לבהירות המסך, עוצמת הקול, הגדרות הקונסולה ועוד, ולכן לא הייתי מתייחס אליו כמספר מוחלט.
בהתאם לקצב הזה, מדובר בערך בשעתיים או שלוש של משחק, זו לא סוללה שתאפשר לכם לשחק יום שלם ברצף בלי מטען, אבל עבור משחק בסדר גודל של Elden Ring זו תוצאה שלא הפתיעה אותי.
אז למי הגרסה הזאת מיועדת?
בסופו של דבר, היתרון הגדול ביותר של Tarnished Edition על הסוויץ' 2 הוא לא הרזולוציה, לא הגרפיקה ולא קצב הפריימים.
היתרון הגדול ביותר הוא הניידות.
מצאתי את עצמי נשאב מחדש ל־Elden Ring, משחק ב־Playthrough חדש ופשוט ממשיך אותו ברכבת בדרך לעבודה ואז בטלוויזיה בסוף היום. לא הייתי צריך לחשוב על הגדרות גרפיות, לא הייתי צריך לחבר שום דבר ולא הייתי צריך לוותר על המשחק רק כי אני לא בבית.
פשוט הוצאתי את הסוויץ' 2 מהתיק והמשכתי לשחק.
וזה בעיניי בדיוק המקום שבו Tarnished Edition מצליחה.
זו לא הגרסה הטכנית החזקה ביותר של Elden Ring, ומי שמחפש את הביצועים הטובים ביותר ימצא אותם בפלטפורמות אחרות. אבל הסוויץ' 2 נותן לכם חוויה שלמה, יפה ויציבה מאוד, בלי צורך להתעסק בהגדרות ועם היתרון הגדול ביותר שאפשר לבקש מקונסולה ניידת: האפשרות לקחת את The Lands Between כמעט לכל מקום.
ולמי שרוצה לשחק ב־Elden Ring בדרכים, זו בעיניי דרך מעולה לעשות את זה.
המחיר החדש בארה״ב צפוי לעמוד על 499.99 דולר, כאשר נינטנדו מייחסת את ההתייקרות לשינויים בתנאי השוק ולעלויות המשתנות. העלאת המחיר מגיעה בתקופה שבה ה-Switch 2 ממשיכה לצבור תאוצה ברחבי העולם, פחות משנה וחצי לאחר השקתה.
עבור השוק הישראלי מדובר בחדשות חיוביות במיוחד. למרות ההתייקרות הבינלאומית, נינטנדו ישראל בחרה בשלב זה לשמור על המחיר הקיים בישראל, כך שמי שמתכנן לרכוש את הקונסולה בארץ לא צפוי לספוג את ההתייקרות של 50 הדולרים.
חשוב לציין כי מדובר במחיר הרשמי בישראל, ולכן מחירי החנויות והמבצעים עשויים כמובן להשתנות בין משווקים שונים.
הסיבה העיקרית שבגללה קניתי את ה-MOBAPAD M12S היא דווקא לא פיצ'ר כזה או אחר, אלא משהו הרבה יותר בסיסי: רציתי שיהיה לי נוח להחזיק את ה-Switch 2 ביד.
הג'ויקונים המקוריים של נינטנדו פשוט לא נוחים לי למשחק ממושך. כבר ב-Switch הראשון גיליתי שאני חייב להשתמש בגריפ, וגם ב-Switch 2 המשכתי עם גריפ של Satisfye. הוא אמנם פתר את הבעיה והפך את הקונסולה להרבה יותר נוחה, אבל הוא הגיע עם מחיר משלו: הוא פוגע בניידות של הקונסולה ודורש תיק גדול משמעותית.
לכן ה-M12S משכו את תשומת הלב שלי. במקום להוסיף גריפ לקונסולה, הם פשוט מחליפים את הג'ויקונים והופכים אותה למשהו שמרגיש הרבה יותר קרוב ל-Steam Deck מבחינת האחיזה, בלי להגדיל את המכשיר עצמו.
אחרי שבועיים של שימוש בהם על ה-Switch 2, אני יכול להגיד שהם הצליחו לפתור עבורי את הבעיה העיקרית, אבל הם גם מגיעים עם כמה החלטות תמוהות שחשוב לדעת עליהן לפני שקונים.
סוף סוף נוח להחזיק את ה-Switch 2
היתרון הגדול ביותר של ה-M12S הוא כמובן הארגונומיה.
הג'ויקונים גדולים יותר, האחיזה שלהם משמעותית יותר נוחה והידיים מקבלות הרבה יותר מקום. במקום להחזיק שני חלקים דקים שמחוברים לצידי המסך, התחושה היא הרבה יותר של קונסולה ניידת אמיתית.
זה מזכיר לי מאוד את ההבדל בין שימוש ב-Switch עם הג'ויקונים המקוריים לבין החזקה של Steam Deck. ברור שהמכשירים עצמם שונים מאוד, אבל מבחינת התחושה ביד, ה-M12S מקרבים את ה-Switch 2 הרבה יותר לשם.
הדבר שאני הכי אוהב הוא שהם עושים את זה בלי לפגוע בניידות של הקונסולה. אין כאן גריפ כבד שמוסיף למשקל של הקונסולה ואין תוספת משמעותית לגודל המכשיר.
מבחינתי זה פתרון הרבה יותר אלגנטי מגריפ.
הם גם מוסיפים לא מעט
ה-M12S הם לא רק גרסה גדולה יותר של הג'ויקונים המקוריים.
יש כאן כפתורים נוספים כמו כפתור טורבו, כפתורים אחוריים ושלל פונקציות שניתן לכייל באפליקציה של הג'ויקונים.
הכפתורים עצמם מרגישים מאוד קליקיים, כמעט כמו לחיצה על כפתור בעכבר. לא משהו שאני מת עליו, אבל יש כאלו שממש אוהבים. מי שמצפה לתחושה הרכה והשקטה יותר של כפתורי הג'ויקונים המקוריים עלול להיות מופתע.
הג'ויקונים מגיעים עם אפשרות ל-D Pad סטנדרטי או כזה שדומה למה שתמצאו בשלט אקסטרים של אקסבוקס.
טוקיו דריפט
אחד היתרונות הגדולים של ה-M12S הוא השימוש בסטיקים עם חיישני Hall Effect.
בלי להיכנס יותר מדי לטכנולוגיה שמאחורי זה, המשמעות מבחינתי היא בעיקר שצריך להיות הרבה פחות מודאגים מהבעיה המפורסמת של דריפט בסטיקים. במקום להשתמש במנגנון המסורתי שנשחק עם הזמן, ה-M12S משתמשים בחיישנים מגנטיים.
זה לא הופך אותם לבלתי ניתנים להריסה, כמובן, אבל זו בהחלט תוספת שאני רוצה לראות בבקר שאני מתכנן להשתמש בו במשך שנים.
ואז (לא) מגיע ה-HD Rumble
ופה MOBAPAD עשתה משהו שאני פשוט לא מצליח להבין.
ל-M12S אין HD Rumble.
במקום מערכת הרטט המתקדמת של הג'ויקונים המקוריים, החברה משתמשת במנועי רטט בסיסיים יותר. זו החלטה תמוהה במיוחד כשמדובר בג'ויקונים שנועדו להחליף את אלה של נינטנדו.
הרטט עובד, אבל הוא פשוט לא באותה רמה. מי שממש אוהב את התחושה של HD Rumble במשחקים של נינטנדו בהחלט ירגיש כאן ירידה.
עבורי זה לא דיל ברייקר. הארגונומיה והניידות חשובות לי הרבה יותר, אבל קשה שלא להסתכל על זה ולשאול למה MOBAPAD לא פשוט הוסיפה HD Rumble שקיים בדגם הקודם של הג'ויקונים שלהם שמיועד לסוויץ' הראשון.
פשוט מחברים ומשחקים
אחד הדברים הקטנים שאהבתי מאוד הוא כמה פשוט להתחיל להשתמש בהם.
ברגע שמחברים את ה-M12S ל-Switch 2, הם פשוט עובדים. אין צורך לעבור תהליך צימוד ראשוני או להתעסק עם הגדרות מיוחדות כדי להתחיל לשחק.
זה נשמע כמו דבר קטן, אבל בדיוק הדברים האלה הופכים אביזר כזה לנוח לשימוש ביום יום.
יש גם אפשרות לכבות את צריכת החשמל של הג'ויקונים עצמם, כך שהם לא ימשיכו לצרוך חשמל מה-Switch 2 כשאין בהם צורך. זו תוספת נחמדה במיוחד למי שמנסה להוציא כמה שיותר זמן סוללה מהקונסולה.
יש גם דברים שחסרים
חשוב לציין שה-M12S לא משחזרים את כל היכולות של הג'ויקונים המקוריים.
אחת הדוגמאות היא האפשרות להשתמש בהם כעכבר. זו לא פונקציה שקיימת כאן, ולכן אם אתם קונים אותם בתקווה לקבל תחליף מוחלט לכל היכולות של הג'ויקונים המקוריים, כדאי לקחת את זה בחשבון.
מצד שני, אחרי שבועיים של שימוש אני לא מרגיש שחסר לי משהו באופן משמעותי. עבור השימוש העיקרי שלי, כלומר לשחק כשה-Switch 2 בידיים, הם עושים את הדבר החשוב ביותר הרבה יותר טוב.
אל תשכחו את התיק
יש כאן עוד הוצאה שכדאי לקחת בחשבון.
ה-M12S שונים מספיק בגודל ובצורה מהג'ויקונים המקוריים, כך שסביר מאוד שהם לא ייכנסו לתיק ה-Switch שכבר יש לכם.
לכן אם אתם קונים אותם, הייתי ממליץ לקחת בחשבון גם את התיק הייעודי שלהם. אחרת אתם עלולים לגלות שהקונסולה עצמה נכנסת לתיק, אבל הג'ויקונים החדשים לא.
אני קניתי את ה-M12S באליאקספרס במבצע, יחד עם התיק, בסביבות 230 שקלים. זה מחיר שהופך את העסקה להרבה יותר מעניינת מבחינתי, במיוחד כשמקבלים גם את הג'ויקונים וגם את הפתרון לנשיאה שלהם.
אפשר כמובן לרכוש אותם גם דרך האתר הרשמי של MOBAPAD.
אז למי הם מתאימים?
אחרי שבועיים עם ה-M12S, אני חושב שהשאלה האמיתית היא לא האם הם טובים יותר מהג'ויקונים המקוריים, אלא האם אתם מרוצים מהדרך שבה ה-Switch 2 מרגיש ביד.
אם אתם משחקים בעיקר כשהקונסולה מחוברת לטלוויזיה, כנראה שאין לכם סיבה מיוחדת לקנות אותם. אבל אם אתם משחקים הרבה במצב נייד ומרגישים שהג'ויקונים המקוריים פשוט קטנים ולא נוחים לכם, ה-M12S הם שדרוג מאוד משמעותי.
מבחינתי הם הצליחו לעשות בדיוק את מה שרציתי מהם: לתת לי את האחיזה של גריפ רציני, בלי להפוך את ה-Switch 2 למכשיר גדול ומסורבל שאני צריך לחשוב איך להכניס לתיק.
הוויתור על HD Rumble מעצבן, הכפתורים הקליקיים לא יתאימו לכל אחד ויש כמה יכולות של הג'ויקונים המקוריים שחסרות כאן, אבל אף אחד מהדברים האלה לא שינה את העובדה שאני מעדיף לשחק עם ה-M12S.
אחרי שנים שבהן הרגשתי שאני חייב גריפ כדי ליהנות מה-Switch במצב נייד, סוף סוף יש לי פתרון שאני יכול פשוט להשאיר מחובר לקונסולה.
וזה, בסופו של דבר, הדבר שהכי אהבתי ב-MOBAPAD M12S.
לעולם של Xenoblade Chronicles נכנסתי במקור דרך המשחק השלישי בסדרה. מהר מאוד מצאתי את עצמי לא מבין מה קורה והחלטתי להפסיק. שנים לאחר מכן, כשהגרסה המחודשת של המשחק הראשון הגיעה ל-Switch 2, החלטתי לתת לסדרה הזדמנות נוספת. הפעם זה עבד. מאוד אהבתי את המשחק הראשון, והוא גרם לי לחזור גם למשחק שתמיד הסתכלתי עליו מהצד.
את המשחק השני ראיתי לא מעט פעמים עוד בתקופה של ה-Switch המקורי, ותמיד תהיתי אם כדאי לי לנסות אותו. הבעיה הייתה שהרתיעה שלי מ-JRPG פשוט לא נתנה לזה לקרות.
עולם שעומד להיעלם
העולם של המשחק נמצא במצב לא פשוט. האנושות חיה על גבי טיטאנים עצומים (הם מתים על זה בזינובלייד אה?), יצורים חיים שיכולים להיות בגודל של ספינה קטנה או עצומים מספיק כדי לשמש כיבשות של ממש. אלא שגם הטיטאנים הולכים וגוועים, וככל שהעולם ממשיך להצטמצם, האנושות נאלצת להילחם על מעט המקום שנשאר לה.
לתוך העולם הזה אנחנו נכנסים בתור רקס, צעיר שמתפרנס מעבודות איסוף מתחת למים. החיים שלו משתנים לחלוטין כשהוא פוגש את פיירה, בלייד(ניגע בזה בהמשך) מסתורית שמבקשת ממנו לעזור לה להגיע לאליסיום, גן העדן האגדי שבו, לפי האמונה, נמצא המקום שבו האנושות תוכל להתחיל מחדש.
מכאן יוצא לדרך סיפור JRPG קלאסי למדי, עם עולם שהולך ומתרחב, דמויות שמצטרפות למסע, אויבים גדולים מהחיים וכמובן לא מעט רגעים שבהם גורל העולם כולו מונח על כתפיהם של כמה אנשים.
הסיפור עצמו עשה את העבודה מבחינתי, אבל דווקא כאן הרגשתי את ההבדל הגדול ביותר לעומת המשחק הראשון. הדמויות במשחק השני נחמדות, ולחלקן יש רגעים מצוינים, אבל לא התחברתי אליהן באותה מידה. במשחק הראשון הרגשתי שאני באמת יודע מי הדמויות שלי, מה הן עברו ולמה הן נמצאות במסע הזה יחד. כאן הרגשתי לעיתים קרובות יותר שאני פשוט מתקדם עם חבורה של דמויות שאני נהנה לראות, אבל לא בהכרח מרגיש את אותו חיבור עמוק אליהן.
גם פס הקול נמצא באותה קטגוריה מבחינתי. הוא נוכח לאורך המשחק ועושה את העבודה, אבל למרות כמה קטעים מוצלחים, הוא לא היה יוצא מן הכלל מבחינתי ולא מצאתי את עצמי חושב עליו הרבה אחרי שסגרתי את המשחק.
מערכת קרב שמתגמלת סבלנות
אם יש דבר אחד שהמשחק מצליח בו בגדול, זו מערכת הקרב. היא דומה מאוד לזו של המשחק הראשון, אבל במקביל מרגישה שונה לחלוטין.
גם כאן הקרבות מבוססים על התקפות אוטומטיות. הדמות תתקוף בעצמה כל עוד היא נמצאת בטווח, ובזמן הזה אנחנו מחכים שהיכולות המיוחדות שלה יהיו זמינות. ההבדל הוא שכאן אין אפשרות לזוז בזמן ההתקפה, והיכולות עצמן ממופות ישירות למקשי ABXY, מה שהופך את השליטה לנוחה יותר לאחר שמתרגלים אליה.
בהתחלה, לעומת זאת, המערכת מרגישה איטית מאוד. אפילו מתסכלת. לוקח זמן להבין מה המשחק באמת רוצה מאיתנו, וכאן נכנסת אחת המכניקות החשובות שלו – ביטול אנימציות.
ברגע שמבינים איך לבטל התקפה באמצעות שימוש ביכולת בזמן הנכון, הקצב של הקרבות משתנה לחלוטין. פתאום יש תחושה שאנחנו באמת שולטים במה שקורה, במקום פשוט לעמוד ליד האויב ולחכות שהמדדים יתמלאו.
אבל זה רק חלק מהעניין. הנזק המשמעותי באמת מגיע מהשילוב בין קומבואים של בליידים לקומבואים של דרייברים. בלייד קומבו מאפשר לחבר את היכולות המיוחדות של הבליידים ברצף מסוים, בעוד שקומבו דרייבר מאפשר להפעיל על האויב מצבים כמו Break, Topple ו-Launch. כשמבינים איך לשלב בין שתי המערכות, הקרבות הופכים להרבה יותר עמוקים ומתגמלים.
מי שמתעלם מהמערכות האלה ירגיש מהר מאוד שהוא פשוט מרביץ לאויב שהוא ספוג חיים בלתי מנוצח. ברגע שמבינים אותן, לעומת זאת, פתאום אויבים שנראו בלתי אפשריים נמסים מולנו.
הבעיה היא שהמשחק לא תמיד עושה עבודה מצוינת בללמד את כל זה. (ואני מתכוון, הוא אף פעם לא עושה עבודה אפילו סבירה בללמד אותנו)
גם השימוש בחפצי פאוץ', שמאפשרים להאיץ חלק מהמערכת ולשפר את קצב מילוי היכולות, הרגיש לי קצת מוזר. זו אחת המכניקות שפחות התחברתי אליהן, במיוחד בתחילת המשחק, כשהמערכת גם ככה מרגישה כאילו היא מנסה ללמד אותנו עשר מערכות שונות בבת אחת. ובאופן כללי, אני לא מתחבר ל-Consumbles.
הבליידים: מערכת מעולה שהייתה יכולה להיות פחות מעצבנת
הבליידים הם למעשה הנשקים של המשחק, רק שבמקום חרב או רובה, מדובר בדמויות שמצטרפות אל הדרייבר ומעניקות לו יכולות, נשקים וסוגי מתקפות שונים.
היא מאפשרת לבנות את הדמויות שלנו בדרכים שונות, להתאים להן סוגי בליידים שונים וליצור שילובים שמאפשרים לנו לבנות צוות שמתאים לסגנון המשחק שלנו.
ואז מגיעה מערכת הגאצ'ה.
כן, גאצ'ה. במשחק סינגל-פלייר מלא.
כדי להשיג בליידים חדשים אנחנו אוספים קריסטלים במשחק מקווסטים ומפלצות, ופותחים אותם על מנת לקבל בלייד חדש. יש דרגות נדירות שונות, וכמובן שהבליידים החזקים והמיוחדים יותר לא מובטחים לנו. המשמעות היא שאפשר לסיים את המשחק מבלי לקבל חלק מהבליידים החזקים ביותר, פשוט כי המזל לא היה בצד שלכם.
זו החלטה עיצובית שאני עדיין מתקשה להבין.
הדבר המוזר עוד יותר הוא שהמערכת הזאת כמעט ולא השתנתה בגרסת ה-Switch 2. עדיין צריך לפתוח קריסטל אחד בכל פעם, לצפות באנימציה ולחזור על התהליך שוב ושוב. אם כבר נוגעים במערכת כזאת בגרסה מחודשת, הייתי מצפה שלפחות תתווסף אפשרות לפתוח כמה קריסטלים ברצף ולחסוך מהשחקן את אותן אנימציות חוזרות.
וזה אפילו לא החלק שהכי הפריע לי.
כל בלייד שאנחנו מקבלים משויך לדרייבר מסוים, בהתאם לדמות שעליה פתחנו את הקריסטל. אפשר להעביר אותם בין הדמויות באמצעות פריטים מיוחדים, אבל אותם פריטים אינם זמינים בכמות אינסופית.
וזה יוצר תחושה מעצבנת של "אוי לא, אולי בזבזתי את הבלייד הזה על הדמות הלא נכונה".
זה RPG. כל הרעיון הוא להתנסות, לפתח את הדמויות שלנו ולבנות את הקבוצה שאנחנו רוצים. ברגע שמכניסים למשוואה משאב נדיר שמגביל את היכולת שלנו להעביר בלייד בין דמויות, נוצרת תחושה של לחץ מיותר שממש לא צריכה להיות כאן.
שידרוגים
מערכת השדרוגים ב-Xenoblade Chronicles 2 גם היא מהותית יותר מבמשחק הראשון, וגם מובנת יותר, אך היא עדיין מעט מבלבלת. עיקר הבילבול נובע מכמות הדברים לשים לב אליהם. עלינו לשדרג גם את הדרייברים וגם את הבליידים שלנו כל הזמן. לכל דרייבר ובלייד יש עץ יכולות שצריך לשדרג, ציוד ונשקים שצריך לשים לב אליהם ולוודא שאנחנו לא נופלים לאחור. זה לא מאוד מורכב, וזה בהחלט עשוי טוב יותר מבמשחק הראשון, אבל זה כן דורש מעט התעסקות.
עולם עצום, אבל איפה לעזאזל אני נמצא?
כמיטב המסורת של הסדרה, העולם עצום. יש בו טיטאנים ענקיים לחקור, המון מפלצות, נקודות איסוף חומרים, אזורים צדדיים וכמות מכובדת של דברים שאפשר לעשות.
הבעיה היא הניווט.
במשחק הראשון, כשקיבלתי משימה, היה לי די ברור לאן אני צריך ללכת. המשחק הציג לי קו על המפה שהוביל אותי אל היעד, וכמעט תמיד ידעתי מה הצעד הבא.
כאן יש מצפן לא מדוייק בעליל.
לא פעם מצאתי את עצמי עומד מול המטרה שלי ועדיין לא מבין לאן המשחק רוצה שאלך. לפעמים המטרה נמצאת מתחתיי, לפעמים מעליי, ולפעמים אני בכלל צריך לעשות עיקוף שלם כדי להגיע אליה. יותר מפעם אחת מצאתי את עצמי פותח את YouTube פשוט כדי להבין איך להגיע למקום שהמשחק שלח אותי אליו.
וזה חבל, כי העולם עצמו נהדר.
דווקא בגלל שהוא כל כך גדול, הייתי רוצה שהמשחק יעשה עבודה טובה יותר בלתת לי לטייל בו. בגרסת ה-Switch 2 אפילו הרגשתי את זה יותר, כי כשהמשחק נראה כל כך טוב, פשוט כיף להסתובב בו – רק שההליכה ברגל יכולה להפוך למטלה.
וזה מביא אותי לדבר נוסף שהיה חסר לי מאוד: האופנוע שהתווסף למשחק הראשון בגרסת ה-Switch 2. בעולם כל כך גדול, אמצעי תחבורה מהיר היה יכול לעשות הבדל משמעותי.
משימות צד: סוף סוף לא חובה
משימות הצד השתפרו משמעותית לעומת המשחק הראשון, אבל הן עדיין לא מתקרבות לרמה של משחק כמו The Witcher 3.
החדשות הטובות הן שאין באמת סיבה לעשות את רובן.
אם אתם אוהבים לחקור, לאסוף דברים ולהעמיק בעולם, יש כאן לא מעט תוכן. אם אתם רוצים פשוט להתקדם בסיפור, אפשר במידה רבה להתעלם מהן. אני לא הרגשתי שאני חייב לבצע עשרות משימות צד רק כדי להישאר ברמה המתאימה להמשך המשחק.
וזה מבחינתי יתרון.
הדיבוב? פשוט תשחקו ביפנית
בואו נשים את זה על השולחן, הדיבוב האנגלי לא טוב, בלשון המעטה.
כולם, פחות או יותר, מדברים במבטא בריטי סקאוסרי שהופך את חלק מהדמויות למשהו שנשמע כאילו לקחו את פאדי פימבלט והחליטו שהוא צריך לדבב חצי מהמשחק.
בעיניי אין מנוס אלא לשחק ביפנית.
הבעיה היא שהשמות שאנחנו שומעים ביפנית לא תמיד תואמים לשמות שאנחנו קוראים בתרגום האנגלי. אחרי כמה שעות זה יוצר דיסוננס קטן אבל מעיק, במיוחד כשאנחנו כבר מכירים את הדמויות בשמות האנגליים שלהן ואז שומעים שם אחר לחלוטין בדיאלוג.
זה לא הורס את המשחק, כמובן, אבל זו עוד אחת מאותן החלטות קטנות שמזכירות לי כמה המשחק הזה מצוין ומדי פעם עושה דברים שפשוט גורמים לי לשאול: "למה?"
וככה המשחק היה צריך להיראות
אם יש סיבה אחת שבגללה אני ממליץ לשחק ב-Xenoblade Chronicles 2 דווקא על Switch 2, היא לא רק העובדה שמדובר בגרסה חדשה יותר.
המשחק פשוט נראה נהדר.
השדרוג הגרפי משמעותי, והאפשרות לשחק ב-4K וב-60FPS בטלוויזיה סוף סוף מאפשרת לעולם העצום הזה להיראות במלוא הדרו. לאורך הזמן ששיחקתי לא נתקלתי בנפילות פריימים או בבעיות טכניות משמעותיות, והחוויה הייתה חלקה מאוד.
זה מסוג השדרוגים שלא משנים את המשחק עצמו, אבל כן משנים את הדרך שבה חווים אותו.
לצד השדרוגים הגרפיים נוסף גם מצב המשחק Merc Assault, שמאפשר לנו להשתמש בבליידים שלנו בצורה אקטיבית יותר ולבצע איתם משימות. מדובר בתוספת נחמדה, והיא בהחלט נותנת עוד משהו לעשות למי שרוצה להעמיק במערכת הבליידים.
מצד שני, אחרי משחק כל כך ארוך, הרגשתי שהוא דורש ממני עוד יותר אקטיביות בזמן שאני כבר עמוק בתוך משחק שממילא רוצה ממני המון. נהניתי ממנו, אבל לא הייתי אומר שהוא שינה עבורי את החוויה.
אז למה לקח לי כל כך הרבה זמן?
Xenoblade Chronicles 2 הוא משחק שמצליח להיות גם נהדר וגם מתסכל באותה נשימה.
יש בו מערכת קרב עמוקה שמתגמלת את מי שמוכן ללמוד אותה, עולם עצום ומרשים, מערכת בליידים מעניינת והמון תוכן. מצד שני, הוא מקשה על עצמו עם מערכת גאצ'ה שלא ממש מתאימה למשחק סינגל-פלייר, מערכת זימון מייגעת, הגבלות מיותרות על העברת בליידים, ניווט בעייתי ודיבוב אנגלי שהייתי מעדיף לשכוח.
ועדיין, כשאני מסתכל על החוויה כולה, הדברים הטובים מנצחים.
זה משחק נפלא.
הוא לא המשחק בסדרה שהכי התחברתי לדמויות שלו, והוא בהחלט לא מושלם. למעשה, יש בו לא מעט מערכות שהייתי שמח לראות מקבלות שיפוץ משמעותי. אבל ברגע שמבינים איך מערכת הקרב עובדת, מתרגלים לעולם ומתחילים לראות את העומק שמאחורי הבליידים והקומבואים, קשה שלא להיסחף לתוכו.
אחרי שנים שבהן ראיתי את המשחק על ה-Switch ופשוט דילגתי עליו, אני שמח שסוף סוף נתתי לו הזדמנות.
וב-2026, אם כבר עושים את זה, גרסת ה-Switch 2 היא ללא ספק הדרך שבה צריך לשחק אותו.
סצנת ה-VGC (זירת הקרבות התחרותית של פוקימון) תמיד נראתה לי מהצד כמו מועדון סגור ואקסקלוסיבי למשוגעים לדבר בלבד, לפחות עד שהגיע Pokemon Champions. לפני כמה שנים שמעתי על קרבות פוקימון תחרותיים וזה בהחלט נשמע מגניב, אבל כשהבנתי שזה ידרוש ממני לבנות ולאמן את הפוקימון המושלם שוב ושוב, על מנת להרכיב מספר קבוצות בתהליך די מייגע, ויתרתי על הקונספט עוד לפני שניסיתי אותו. השעות הנדרשות בגידול (Breeding), אימון סטאטים (EV Training) וניסוי וטעייה היו פשוט חומה גבוהה מדי עבור השחקן הממוצע.
ההכרזה של Pokemon Champions עוררה אצלי סקרנות מיידית. רציתי להבין סוף סוף למה שחקנים כל כך אוהבים את מערכת הקרב ה"מיושנת" של המשחק, ומה גרם להם להתנגד בכזו נחרצות לשינויים שהוצגו ב-Pokemon Legends: Z-A. ובכן, התשובה הגיעה מהר מאוד: זה בדיוק מה שפוקימון צ'מפיונס בא לעשות – להנגיש את המשחק לציבור הרחב.
אסטרטגיה בלחיצת כפתור
הבשורה הגדולה ביותר של Pokemon Champions היא הסרת המחסומים. תשכחו מנסיעה אינסופית על אופניים כדי שביצים יבקעו, מעכשיו תוכלו לשנות סטאטים, מתקפות, טבע (Nature) וכל פרמטר אפשרי בלחיצת כפתור מיידית, ולהיכנס ישר לקרבות מאתגרים. המשחק מבין שהכיף האמיתי הוא בקרב עצמו, ולא בהכנות הסיזיפיות אליו.
כדי להפוך את החיים לקלים עוד יותר, המשחק מאפשר לשחקנים לשתף את ה"בילדים" (Builds) של הקבוצות שלהם באמצעות קוד פשוט. זה אומר שאתם יכולים לקחת קבוצות מוכנות ומלוטשות משחקנים מנוסים ומהקהילה, וכל עוד הפוקימונים הרלוונטיים נמצאים ברוסטר שלכם, לחיצת כפתור אחת תעדכן מיידית את כל הנתונים, היכולות והחפצים כדי שיתאימו בדיוק לקבוצה שרציתם להעתיק. זו הדרך האולטימטיבית ללמוד מהטובים ביותר בלי לבזבז זמן על תכנון מפרך.
הפורמט הרשמי כאן הוא קרב Doubles: כל מאמן משתמש בשני פוקימונים בו זמנית, כשהמטרה היא להרכיב צוות עם סינרגיה מושלמת ופיתרון לכמה שיותר בעיות שהיריב עלול להציב. הקבוצה שלכם בנויה משישה פוקימונים, אבל כאן נכנס האלמנט האסטרטגי העמוק ביותר: לפני שהקרב מתחיל, כל מאמן רואה את הקבוצה המלאה של היריב ובוחר רק ארבעה פוקימונים שיכנסו איתו לזירה. זה יוצר משחק מוחות עוד לפני שהמתקפה הראשונה נורתה, בניסיון לחזות את המהלכים של היריב ולהתכונן אליהם בהתאם.
ראוי לציין שישנו גם מצב Singles, שבו נלחמים עם פוקימון אחד בכל פעם ונכנסים עם קבוצה של שלושה (מתוך שישה שנבחרו מראש). עם זאת, זהו הפורמט הפחות מעניין ומורכב באופן משמעותי; הוא חסר את שכבות האסטרטגיה והשילובים המתוחכמים שהופכים את קרבות ה-Doubles ללב הפועם של המשחק.
כלכלה פשוטה ופוקימונים מהבית
המשחק זמין כרגע על ה-Switch (ובהמשך יגיע גם למובייל), והוא חינמי לחלוטין. האמת היא שהופתעתי לטובה מהכלכלה שלו. למרות שיש לו אלמנטים המוכרים ממשחקי מובייל, כמו באטל פאס, מנוי חודשי ו-Starter Pack, שום דבר מהם הוא לא חובה. אפשר לחלוטין להרכיב קבוצה תחרותית חזקה מבלי לשלם שקל.
אחד היתרונות הגדולים עבור שחקנים ותיקים הוא החיבור ל-Pokemon Home. תוכלו להעביר פוקימונים שצברתם במשחקים קודמים ישירות לתוך צ'מפיונס, מה שנותן תחושת המשכיות נהדרת לאוסף שלכם.
גם בתוך המשחק עצמו תוכלו להגדיל את ה"רוסטר" שלכם בצורה מעניינת: בכל 22 שעות תוכלו לזמן 10 פוקימונים ולבחור אחד מהם שישאר איתכם לתמיד, או "לשכור" אותו לשבוע. הפעולה הזו עולה נקודות VP שמשיגים בקרבות. הנקודות האלו משמשות גם לאימון הפוקימונים ולקניית Held items וסקינים קוסמטיים בחנות. בנוסף, תוכלו לצבור סוגי Tickets שונים שיאפשרו לכם לאמן, לגייס או לקצר את זמן ההמתנה לזימון פוקימונים חדשים.
המגרש של החדשים
חשוב לציין שהמשחק הושק עם רוסטר יחסית מצומצם של פוקימונים וחפצים. מדובר בנקודה ששחקנים מנוסים וותיקים פחות אהבו, וזה מובן – הם רגילים לעושר עצום של אפשרויות. עם זאת, עבור מי שחדש לפורמט, מדובר בברכה. קל הרבה יותר ללמוד את המטא-גיים (Meta) כשהאפשרויות מוגדרות וברורות, במקום לטבוע בים של מאות פוקימונים ושילובי חפצים.
Pokemon Champions הוא בדיוק זריקת המרץ שהעולם התחרותי של פוקימון היה צריך. הוא מסיר את ה"גריינד" המעיק ומשאיר אותנו עם האסטרטגיה הטהורה. באופן אישי, אני מאוד מחכה לגרסת המובייל מאחר וזה יאפשר לי לשחק ולהתקדם בכל מקום. אחרי ההנגשה המאוד נדרשת הזו, כנראה שהרבה שחקנים חדשים עומדים לגלות כמה עמוק וממכר יכול להיות עולם הפוקימון התחרותי. זוהי גם הזירה העתידית לעולם התחרותי של פוקימון, כך שיתכן שנראה חידושים נוספים בדורות הבאים של משחקי פוקימון, עכשיו כשהם לא כבולים לעולם התחרותי.
אחת הרכישות הכי טובות שלי לסוויץ' המקורי הייתה הגריפ הנהדר Satisfye ZenGrip Pro, ששינה לגמרי את חווית המשחק הנייד שלי. לכן כשהוכרז הדגם החדש, Satisfye ZenGrip 2, עבור סוויץ' 2 – לא הייתה שאלה בכלל. הייתי חייב להזמין. טוב, כמעט. ניסיתי גם את הגריפ של Skull & Co, אבל זה פשוט לא היה זה.
הגריפ החדש של סטיספיי הגיע, וברגע הראשון שהחזקתי אותו נזכרתי למה המותג הזה נחשב לטופ. הוא מסיבי, יצוק, ומרגיש איכותי ומאוזן בידיים. התמיכה שהוא מספק לאצבעות ולכף היד פשוט מושלמת, וזה קריטי במיוחד כי הסוויץ' 2, למרות כל היתרונות שלו, רחוק מלהיות קונסולה ארגונומית.
הדבר שהכי מורגש מיד הוא איכות הבנייה. החומר מרגיש עמיד, עם מרקם מט שמעניק אחיזה מצוינת גם כשכפות הידיים מתחילות להזיע. אין כאן פלסטיק חלול או תחושה של זול – הכול נראה ומרגיש יציב, מלוטש ועמיד לאורך זמן. גם אחרי שימוש ממושך לא נראים סימני שחיקה, והלחיצה על הכפתורים בצדדים נותרת נוחה ולא מוגבלת בשום צורה.
על הגריפ עצמו יש גומיות קטנות שממוקמות בנקודות המגע עם הקונסולה. הן עוזרות לסוויץ' להחליק פנימה בקלות, וגם יוצרות רווח זעיר שמרחיק את הפלסטיק של הגריפ מהקונסולה – פתרון חכם שמונע שריטות או סימני לחץ על גוף הסוויץ'. זו תוספת קטנה אבל כזו שמראה עד כמה סטיספיי חושבת על כל פרט קטן.
מבחינת עיצוב, ה-ZenGrip 2 כמעט זהה לחלוטין לגרסה המקורית, וזו לא תלונה. החידוש העיקרי הוא שני סלוטים למשחקים המובנים בתוך הגריפ עצמו, ותוספת קטנה אך חשובה – אין יותר צורך להוריד את הגריפ כדי להחזיר את הסוויץ' לדוק. שינוי קטן שהגיע לסטיספיי בדגם הרונין שיצא מעט מאוחר יותר מהגריפ המקורי, ועושה הבדל גדול בשימוש היומיומי.
מבחינת מחיר, סטיספיי מציעה שתי גרסאות עיקריות: הערכה המלאה, הכוללת את הגריפ ואת התיק החדש, עולה 70 דולר לפני משלוח ומסים, בעוד שניתן לרכוש את הגריפ בלבד במחיר של 50 דולר. אני הזמנתי את הערכה המלאה באתר הרשמי של החברה, שעלותה הגיעה לכ־300 שקלים כולל משלוח אחרי קופון של 10%, והגיעה תוך בערך שבועיים.
התיק עצמו גדול משמעותית מהדגם הקודם – אולי אפילו גדול מדי. לטעמי, הוא פחות נוח לנשיאה יומיומית, והייתי שמח לראות גרסה קומפקטית יותר שמרגישה קלה ודקה כמו התיק של הדור הראשון. עם זאת, אי אפשר שלא לציין שהפעם מדובר בתיק מדמוי עור טבעוני, מרופד היטב ומרגיש איכותי מאוד – כזה שנותן תחושה של מוצר פרימיום כבר מהמגע הראשון.
אם יש לכם ידיים גדולות, או שאחרי כמה דקות משחק הסוויץ' מרגיש לכם פשוט לא נוח – זה כנראה מוצר חובה. לדעתי, זה גם הגריפ הכי טוב בשוק, בלי תחרות אמיתית. אין פה גימיקים, אין פלסטיק חלול או ידיות שמתנדנדות – הכול מרגיש מוצק, מאוזן ומחושב.
אחרי שמתרגלים לשחק עם הגריפ של סטיספיי, קשה מאוד לחזור לסוויץ' "ערום". זה לא רק אביזר – זו הדרך היחידה לשחק בנייד.
מאז שאני ילד רציתי משחק פוקימון שבו אנחנו נלחמים עם הפוקימונים שלנו בזמן אמת, לא בתורות, לא לאט, אקשן. עד לא מזמן, לא באמת חשבתי שזה יקרה, לא נראה שלגיים פריק יש את האומץ לנסות משהו כזה, ואז ראיתי את Pokémon Legends: Z-A. ובכנות? בפעם האחרונה שבה נהניתי ממשחק פוקימון כמו שאני נהנה מ-Pokemon Legends: Z-A הוא רץ על קונסולה ניידת אחרת, Gameboy Color.
הסיפור? קיים וחסר עניין
העלילה כאן קיימת, אבל כמו בכל משחק פוקימון היא בעיקר תירוץ לרוץ בין קרבות. אתם משחקים בלומיוס, עיר שמבוססת על פריז, בקונספט שמרגיש קצת כמו עיר הקרבות של יוגיהו. ביום תשוטטו בעיר, תתפסו פוקימונים ותבצעו קווסטים צדדיים, ובלילה תתחרו במאמנים כדי לטפס בדירוג מה-Z ועד ה-A. בדרך תגלו שהעיר מאוימת על ידי פוקימונים שנכנסים למגה אבולוציה בעל כורחם ויהיה עליכם להציל אותה. דרמטי אולי, חשוב לא באמת.
התחלת המשחק, כלומר הטוטוריאל, ארוכה בצורה מייגעת. היא לא רק מניחה שלא שיחקתם פוקימון מעולם, היא מניחה שלא שיחקתם משחקים בכלל. זה קצב פתיחה איטי מדי למשחק שבשאר הזמן מרגיש קליל ומהיר.
העיר לומיוס קטנה, צפופה אבל מתאימה למטרה
העיר לומיוס קטנה, ממש. דקה וחצי או קצת יותר מצד לצד. אין פה עולם פתוח או exploration, אבל זה מתאים לרוח המשחק שמתבסס על קרבות ודירוג ולא על מסע פוקימונים קלאסי. כן, הטקסטורות הן תמונות שמודבקות שוב ושוב, לפעמים אפילו לא בצורה מדויקת. זה כנראה נעשה כדי לחסוך במשאבים (בין אם פיננסים ובין אם זיכרון), יש מקומות כמו המוזיאון או החדר במלון שנראים פשוט נהדר ומגדילים את הדיסוננס בין הטקסטורות הנוראיות לבין מה שכן קיים במשחק. באופן אבסורדי גם עם כל זה מדובר במשחק הפוקימון הכי יפה מהדור החדש. אולי זה רק מוכיח עד כמה הרף שלנו כלפי הסדרה הפך נמוך. בגזרת הביצועים, שמחתי לראות שהוא רץ מעולה. על סוויץ’ 2 קיבלתי 60 פריימים יציבים בלי נפילות וטעינות כמעט בלתי מורגשות.
בעיר תוכלו למצוא גם משימות צד פשוטות. רובן לא באמת שוות את זה, אבל חלקן דווקא יעניקו פרסים מעניינים כמו פוקימונים ייחודיים ואפילו גרסאות Shiny נדירות.
מערכת הקרב פשוטה, קלה וממש כיפית
הסיבה שעבורה התכנסנו כאן היא מערכת הקרב החדשה. חששתי שתהיה פשטנית ונטולת עומק, והיא אכן כזאת, אבל זה עובד וזה אפילו כיף מאוד. המשחק קל, מאוד. לא שזה שונה ממשחקי פוקימון אחרים, זה אף פעם לא היה Dark Souls. הפוקימון שלך מסתובב איתך בזמן אמת, אתה בוחר מתי להשתמש במתקפות, ולכל מתקפה יש קולדאון שונה. אפשר להחליף פוקימונים חופשי ולנצל את זה כדי להתחמק. יש מתקפות שדורשות מהפוקימון להתקרב ולפגוע ביריב פיזית ויש מתקפות שפוגעות מרחוק (ועוזרות במיוחד לסנייפים באונליין). בנוסף תוכלו להשתמש במהלכי פלוס, מתקפות שמנצלות מעט ממד המגה שלך כדי לשחרר גרסה חזקה יותר של מתקפה קיימת. זה מוסיף שכבה קלה של טקטיקה בזמן אמת.
זו מערכת פשוטה, נגישה ומעל הכול מרעננת. אחרי שנים של קרבות תורות מיושנים זה שינוי מבורך. הלוואי שבמשחק הבא הם ימשיכו לכיוון הזה ולא יחזרו אחורה, אפשר וצריך לשפר בה המון דברים אבל היא בבסיסה פשוט מעניינת יותר מלהשתמש באותה מתקפה עם אותו פוקימון בתורות עד סוף המשחק כמו שעשיתי במשחקים הישנים וב-Sword ו-Violet.
מדי פעם גם תתקלו ב"בוסים" כמו פוקימוני אלפא שחזרו אלינו (גירסאות חזקות גדולות וכועסות של פוקימונים קיימים) וכמוב פוקימונים שעברו מגה התפתחות ועליכם להילחם בהם תוך כדי שאתם כמאמנים מתחמקים אקטיבית מהמתקפות שלהם.
בניית הפוקימונים עצמה נשארה בסיסית למדי. אפשר להחליף מתקפות מתי שרוצים, להתאים ולנסות שילובים. במצב הסיפור זה כמעט לא משנה, אבל באונליין בחירה נכונה של סוגי מתקפות וחולשות יכולה להיות ההבדל בין ניצחון להפסד.
בלגן אונליין
פה נמצא הקלף החזק באמת. ה-Ranked battles באונליין. כל קרב כולל ארבעה שחקנים. כל אחד נכנס עם שלושה פוקימונים ומותר להחליף עד שלוש פעמים במהלך הקרב. בכל פעם שתביסו פוקימון יריב תזכו בנקודה ובסוף השחקן עם הכי הרבה ניקוד מנצח. זה לא שהמשחק סופר טקטי ומורכב, אבל בחירות של שחקנים כמו המתקפות והפוקימונים שהגעתם איתם, מתי לתקוף ומתי לברוח ואת מי לפתח למגה התפתחות בהחלט ישפיעו על הניקוד שלכם בסוף הקרב. יש באפים על הרצפה, אורבים למגה אבולוציה שצריך לטעון על ידי איסוף Orbs והמון בלגן. כאוס מוחלט, אבל כזה שקשה להפסיק לשחק בו. כרגע אין ממש מטא, והחוקים עתידים להשתנות בין עונות. במשחקים הבאים נראה כנראה גם קרבות אחד על אחד וזה מתבקש.
מודלים, סאונד ועיצוב
המודלים של הדמויות נראים נהדר, עם אנימציות חדשות ונקיות. לראשונה מזה הרבה זמן הפוקימונים והמאמנים באמת נראים חיים על המסך. וכמובן, אין דיבוב. שוב. בשלב הזה פשוט אין לזה שום תירוץ. זה משהו שהסדרה הייתה צריכה לקבל כבר מזמן.
פס הקול של המשחק לעומת זאת מצוין. אני לא אחד שמתעמק במוזיקה, אבל כאן קשה לפספס. היא מתחלפת בהתאם לאזור ולפעולות, ומשדרת וייב שמזכיר קצת את Persona, עם שילוב נכון של אלקטרוני, פופ ואלמנטים עירוניים שמכניסים אותך בדיוק לאווירה.
למשחק הזה חשוב לבוא עם ציפיות ברורות. הוא לא משחק פוקימון קלאסי של מסע עם מכונים בעולם גדול. זה ספין אוף כמו Legends Arceus, עם קונספט חדש, עיר אחת מרכזית ופוקוס על קרבות בזמן אמת. לא כולם יאהבו את זה, ובוודאי שלא מי שמחפש את חוויית הפוקימון המסורתית. אבל אם אתם כמוני ורוצים משהו חדש במשחק פוקימון, זה המשחק בשבילכם.
Pokémon Legends: Z-A הוא לא משחק מושלם, רחוק מזה. הוא פשוט, לעיתים שטחי, והטוטוריאל שלו כמעט גומר לך את המוטיבציה. אבל כשהוא נפתח באמת הוא מהנה מאוד ובעיני ההתפתחות הטבעית של משחקי פוקימון, אם המשחקים הבאים בסדרה יחזרו אחורה, לא סביר שאשחק בהם. מערכת הקרב החדשה היא החידוש הכי מרענן שהמשחקים קיבלו לדעתי, ויש בה המון מקום לשיפור והפעם, בפעם הראשונה מזה שנים, מרגיש שפוקימון סוף סוף מתפתח.
אחרי שנים של המתנה, נינטנדו סוף־סוף שמה סוף לאי־הוודאות: Metroid Prime 4: Beyond יגיע ל־Nintendo Switch ול־Switch 2 ב־4 בדצמבר 2025. ההכרזה הגיעה במסגרת ה־Nintendo Direct האחרון ביום שישי.
כבר בפתיח של הטריילר ראינו את סאמוס אראן חוזרת רכובה על אופנוע במה שנראה כמו מעין עולם פתוח ומדברי. הסרטון הציג קטעי משחקיות קצרים, ששומרים על ה־DNA של סדרת Prime: מעבר מגוף ראשון, שילוב של חקירה עם ירי טקטי, ומבוך חייזרי אפלולי שמזכיר לנו למה התגעגענו כל כך.
בנוסף לאקשן המוכר, הטריילר הציג גם כמה אלמנטים חדשים – ביניהם אויבים שלא נראו קודם בסדרה, אזורים פתוחים וגדולים וכמובן האופנוע המדובר. אני חייב לומר שהתאכזבתי מאוד מהקטעי הגוף שלישי שהוצגו, העולם נראה רע ומיושן, כמו משחק… סוויץ' 1, שזה אכן מה שזה במקור, אבל כשמדובר במשחק כל כך מצופה, קיוויתי שאם כבר לקחו את הזמן הם יעשו את זה כדי שהמשחק יראה מתאים לדור הנוכחי.
נינטנדו לא נכנסה לעומק לפרטים על הסיפור, אבל אפשר להניח שמדובר בהמשך ישיר לעלילות Metroid Prime 3: Corruption, כשהפעם סאמוס עומדת מול איום חדש שמאיים על הגלקסיה כולה, כמובן שמטרויד פריים 3 יצא ב2007, משמע לפני 3 דורות של קונסולות נינטנדו, קח שככל הנראה שאחוז גדול מהשחקנים אפילו לא ידע על מה מדובר.
החידוש המשמעותי הוא לא רק התאריך, אלא גם ההבטחה שהמשחק ירוץ על שתי הקונסולות – מה שאומר שנקבל גרסת Switch סטנדרטית וגרסה משופרת ל־Switch 2. לפי נינטנדו, גירסת הסוויץ' 2 אמורה לרוץ על 1080p 120 FPS או 4K 60 FPS עם תמיכה במצב העכבר החדש.
אחרי שמונה שנים מאז ההכרזה הראשונה, ועם כל הספקות סביב הפיתוח, סוף־סוף יש תאריך ברור – 4 בדצמבר 2025. עכשיו נותר רק לספור את החודשים ולהתפלל שהפעם הוא לא יידחה.
אתמול בלילה ישראל השיקה קונסולה של נינטנדו יחד עם שאר העולם – לראשונה, כך לפחות טען מנכ"ל תור גיימינג כחלק מהאירוע המקדים להשקה של ה-Nintendo Switch 2. אני חייב לציין – זה באמת הרגיש ככה; החנות הרשמית ארגנה אירוע השקה ענק בגודלו, מושקע, מחושב ובעיקר מחמם לב – אין כמו לראות את קהילת הגיימינג בארץ מתכנסת לחגיגה של גיימינג יחדיו.
ה-Switch 2 שומר על הפורמט ההיברידי שהפך את הקונסולה המקורית לאייקונית: מעבר חלק בין משחק נייד לחוויית סלון עם תחנת עגינה. עם זאת, מדובר בשדרוג מהותי – מסך OLED בגודל 8 אינץ', קצב רענון של 120Hz, מעבד חדש ממשפחת NVIDIA Tegra מהדור הבא, ותמיכה ב-Ray Tracing – מה שמעמיד אותה בשורה אחת עם הקונסולות של הדור הנוכחי.
תור גיימינג, המפיצה הרשמית, הזמינה אותנו ועוד שלל יוצרי תוכן וכתבים מהתעשייה לחוות את המכשיר מוקדם יותר טרם ההשקה עצמה ולהתרשם מהאביזרים שנגישים כבר ביום ההשקה. כבר בהגעה אפשר היה להתרשם שתהיה כמות ממתינים רצינית של אנשים שמעוניינים לאסוף/לרכוש את הקונסולה בליל ההשקה. צוות החנות אירגן צוות הנחייה לאירוע, גלידות שחולקו בין הממתינים בשביל להמתיק טיפה את ההמתנה וכמובן מים לממתינים בתור.
כחלק מאירוע ההשקה יצא לי להרגיש ולהתנסות טיפה במכשיר ואני יכול להגיד שכבר מהרגע הראשון שמרימים את המכשיר בשביל להחזיק אותו מרגישים שנינטנדו עבדה הרבה בשביל לשפר את התחושה של המכשיר. הוא מרגיש דק יותר ביד וכבד יותר מה שמעניק לו תחושה יוקרתית יותר ומדוייקת יותר. הג'וייקונים שמחוברים פנימה עם מגנטים גם מעניקים תחושה בטוחה יותר כשמחזיקים את הקונסולה וזה גם מעניק תחושה שהמכשיר עשוי ובנוי באופן טוב יותר.
המערכת הפעלה של המכשיר עדיין מזכירה את הזאת של הסוויץ' המקורי אבל ביחד עם מסך חד יותר ומעבד עוצמתי מעבירה תחושה של מהירות ואינטואיטיביות. מסקרן לראות איך המערכת הפעלה תהיה בעוד כמה שנים לאחר עדכונים שמעמיסים על המכשיר. עד כה יש הרבה חילוקי דעות לגבי המכשיר, ועכשיו הגיע הזמן לעמת את העמדות מול מבחן המציאות.
.png)
