1968 היתה שנה תוססת במיוחד בהסטוריית ארצות הברית. מלחמת ויאטנאם סוערת, מרטין לותר קינג ג'וניור נרצח, ו"מסע בין כוכבים" משדרת את הנשיקה הבין-גזעית הראשונה על מסך הטלוויזיה, וכל זאת בזמן שהמתחים הגזעיים בשיאם. בעיר הבדיונות ניו-בורדו, אשר מבוססת באופן רופף על העיר הממש לא בדיונית ניו-אורלינז, המתחים האלו הולכים להתדרדר עוד יותר, בעוד לינקולן קליי יוצא למסע נקמה עקוב מדם במאפיה האיטלקית ב-Mafia 3.
בחזרתו לניו-בורדו ממלחמת ויאטנם, לינקולן מוצא את עצמו עובד יחד עם משפחתו במאפיה השחורה. לאחר שוד גדול, אביו ואחיו המאמצים של לינקולן נרצחים בידי מנהיג המאפיה האיטלקית, בעוד הוא נשאר למות מפצע יריה בראש. אחרי שהוא מחלים, לינקולן מוצא את עצמו נחוש להשמיד עד היסוד את המאפיה האיטלקית בכך שהוא יהרוג הרבה מאוד אנשים. על פניו, זוהי עלילה בסיסית של בגידה ונקמה, אך הכתיבה המיומנת וההצגה הופכים אותה להרבה יותר מזה.
הסיפור עצמו מסופר באמצעות סדרה של סצינות סינמטיות וראיונות בסגנון סרט דוקומנטרה עם חלק מהדמיות ב"הווה". קטעי האקשן מתרחשים ב-1968, כשלינקולן נוקם את נקמתו במאפיה האילקטית ומשתלט על ניו-בורדו, מחוז אחר מחוז, בעוד הקטעים ה"דוקומנטריים" עוזרים לשחקן להבין את התמונה הגדולה. עם זאת, הכוכבים האמיתיים של המשחק הם דווקא הפרטים הקטנים, ובמיוחד האינטרקציות של לינקולן עם דמויות המשנה השונות והעולם סביבן. כל מונולוג או דיאגול הוא מעניין, ותמיד מספר לנו משהו חדש לגבי הדמויות. אתם לא תאהבו כל דמות, וחלק מהן אתם לגמרי תשנאו, אבל ללמוד עוד עליהן והרקעים שלהן זה כנראה החלק הכי טוב במשחק. אתם תבצעו משלוחים ותבצעו שלל משימות משני חסרות תועלת רק כדי שתוכלו לפתוח את השיחה הבאה ולהעביר עוד קצת זמן עם צוות הדמויות המדהים.
אבל הדמויות הן לא היחידות במשחק עם סיפור לספר – עולם המשחק מלא אישיות, היסטוריה, וקונפליקטים, וכל איזור בניו-בורדו מביא איתו סיפורים חדשים, סגנון ואתגרים. המפתחים לא פוחדים להזכיר לנו כמה נוראים אנשים יכלו להיות באותה תקופה, וכמה מקובלת ונפוצה היתה הגזענות אז. גזענות ומתחים גזעיים הם בעצם חלק מהעלילה והמשחקיות. שוטרים לוקחים את זמנים כשהם נקראים לאזורים השחורים של העיר, בעוד הם מגיעים כמעט מיידית בשכונות הלבנות העשירות יותר; דמויות זורקות את הקללה המתחילה באות N, וכמו כן שלל התבטאויות גזעניות, בתדירות מטרידה; ואנשים ברחובות וברדיו מדברים בתכיפות על אירועים מהמשחק ומהמציאות שמעצבים את מזג העיר. במרכז כל אלו עומד לינקולן קליי, בן לאב לבן ואמא שחורה שחוזר משירות צבאי במדינה שמתייחסת אליו כאזרח סוג ז', והוא הכלי המושלם לשחקנים לחוות את העולם והסיפור של מאפיה 3.
למרבה הצער, העולם הפתוח לא מציע את אותו העושר כשזה מגיע למשימות. כשאתם לא מנהלים אינטרקציות עם הדמויות המלהיבות או שוקעים בעולם הבנוי היטב, אתם תנהגו ברחבי העיר, כשאתם מבצעים את אותם סוגי משימות שוב ושוב. בכל פעם שתפתחו איזור חדש בניו-בורדו, תצטרכו לעבור את אותה רוטינה: לדבר עם מודיע, לחבל בעסקים של המאפיה היריבה בכך שאתם הורגים כמה אנשים או גונבים את הכסף שלהם, ובסופו של דבר להשתלט על אותם עסקים. קיימות גם משימות משלוח אופציונאליות שאפשר לבצע אותן כדי להגדיל את כמות הכסף שמקבלים מכל עסק, אבל הן מרגישות כמו מטלה משעממת שבעיקר מערבת נהיגה ארוכה ולא מעניינת מנקודה א' לנקודה ב'.
ברגע שאתם משתלטים לגמרי על איזור, נפתחת לכם משימות סיפור שבה אתם צדים את הקאפו שמנהל את הגזרה בעיר. משימות אלה הן בדרך כלל הרבה יותר מעניינות ומגוונות, ונעות בין לרסק סירה ללהתגנב להלוויה, אבל המשחקיות מסתכמת בסופו של דבר להתגנבות או קרב יריות. אלמנט המשחקיות המעניין היחיד הוא האופן שבו ניתן לחלק את העיר בין המנהלים הכפופים לך. כל מחוז חדש שמתשלטים עליו ניתן להקצות לאחד משלושת הבוסים הכפופים לך כדי להגדיל את הרווחים שלהם ולפתוח בונוסים נוספים. כל בוס שכזה הוא בעל יתרונות אחרים, כך שמיד תתחילו להעדיף אחד על האחר, לפי האישיות שלהם וסגנון המשחק שלכם. עם זאת, אם תתנו לבוס מסויים יותר מדי שטח, האחרים ירגישו נבגדים וייתכן ואף יבגדו בכם בחזרה. הכל תלוי בכם להחליט אם אתם רוצים צוות מאוזן, או לקחת סיכונים תמורת בונוסים גדולים יותר.
למרות שגם ההתגנבות וגם היריות עובדים בסדר גמור, הם לא מציעים אתגר אמיתי. ההתגנבות מאוד קלה לביצוע, כי לינקולן יכול לתקוע סכין בצוואר של מאפיונר מבלי ליצור רעש. זה קל מידי להחסל מחסן שלם מלא ברעים מבלי להתגלות. גם אם אתם כן מתגלים, והמקום הופך לקרב יריות איד גדול, אתם ככל הנראה תשרדו הודות למערכת הקרב הפשוטה. אתם יכולים להתחבא מאחורי כמעט כל דבר, ויש מספיק רובים ותחמושת מסביב. שוב, הכל מאוד "לפי הספר", אז אם אי פעם שחקתם במשחק יריות מגוף שלישי, תרגישו מאוד בבית.
הנהיגה במשחק היא גם עד כדי מספקת. בהשוואה לכותרי מאפיה הקודמים, היא הרבה יותר ארקיידית וכיפית, אבל ניתן להדליק את מצב "Simulated" אם אתם מתגעגעים לנהיגה המגושמת וכמעט מרתיחה של המשחקים הקודמים. אנחנו ממליצים להשאר עם הנהיגה הארקיידית הסטנדרטית, כי אתם הולכים לנהוג הרבה במשחק, בעוד מאפיה 3 לא תומכת באף סוג של מערכת Fast Travel. לא ברור למה, כי זה לא היה מפריע לאף פרט במשחקיות. אפילו אין יכולת השתגרות שאפשר לפתוח, כמו למשל סוכן הנשק המתנייד או האישה ששומרת את הכסף בשבילכם (צריך לשמור על הכסף במקום בטוח אחרת מפסידים אותו כשמתים). זה מאוד מוזר, ואנחנו עדיין מקווים ש-Hanger 13 יוסיפו את האפשרות הזו בעדכון עתידי.
הנהיגות הארוכות הופכות להרבה יותר נסבלות הודות לפסקול המעולה של המשחק. הרדיו משגר להיט אחרי להיט, עם שירים כמו Paint it Black של The Rolling Stones, או The Ring of Fire של Johnny Cash, והשיר Somebody to Love של Jefferson Airplane, יחד עם רבים אחרים. השירים האלה מופיעים גם בקטעים סינמטיים או רגעים חשובים, ועוזרים ליצור את האווירה באופן מושלם. דברים מקרטעים במקצת כשזה מגיע לצד הויזואלי, בעיקר בגלל מספר באגים. גם רוויית הצבע והבהירות יכולים להשתגע כשטוענים את המשחק, ונתקלנו בכמה טקסטורות עם באגים. מלבד לתקריות בודדות אלו, מאפיה 3 נראה טוב מאוד בשביל משחק בעולם פתוח, ובמיוחד המודלים של הדמויות.
הכמות שתהנו ממאפיה 3 תלויה במידה רבה באם אתם מעריכים סיפור טוב על פני משחקיות טובה. מאפיה 3 מספר סיפור מעניין ומרתק, עם דמויות שאתם פשוט רוצים ללמוד עליהן עוד ועוד. אם זורקים פנימה את הפסקול המדהים והגרפיקה המרשימה למדי, מקבלים חתיכת הרפתקה. לרוע המזל, המחסור במשימות משמעותיות או מגוון במשימות קיימות יכולים להרוס את את החוויה לאלו מכם שמחפשים פחות שיחות ויותר אקשן.
