Hades 2: ביקורת – חוזרים הביתה לשאול

האדס המקורי הוא המשחק האהוב עלי בכל הזמנים. זו אמירה לא פשוטה ממישהו שגדל בשנות ה־90, עבר אינספור משחקים כמו Heroes of Might and Magic ו-Warcraft 3, ובכל זאת – שום דבר לא השאיר עליי חותם כמו Hades. זה היה המשחק הראשון שחשף אותי לז’אנר הרוגלייק, וגם האינדי הראשון שהתאהבתי בו באמת, כך שהיציאה של Hades 2 היא אירוע מכונן עבורי.

סיפור חדש בעולם מוכר

ב־Hades 2 אנחנו עוברים לשחק את מלינואה, אחותו של זגראוס, גיבור המשחק הקודם, והבת של האדס עצמו. מלינואה היא מכשפה צעירה שגדלה ב־Crossroads, וכיאה לכך הארסנל שלה מבוסס בעיקר על קסמים (אבל לא רק). זה בא לידי ביטוי בכלי הנשק החדשים ובמד המנה החדש שמאפשר שימוש נרחב יותר ביכולות קסומות.

מהר מאוד נגלה שכרונוס, טיטאן הזמן, השתלט על השאול ובפרט על בית האדס עצמו, הבית שלנו. כך שבניגוד למשחק הראשון שבו ניסינו לברוח מהשאול ולהגיע לפני השטח, הפעם המטרה הפוכה לגמרי: אנחנו מנסים לעשות את דרכנו חזרה הביתה ולנצח את הטיטאן ששינה את סדרי העולם התחתון. חלק אדיר מהחוויה הוא לא רק הרצון לנצח את כרונוס, אלא גם הציפייה, כמעט געגוע, למצוא את הדמויות המוכרות מהמשחק הראשון. הדמויות שהפכו למשפחה שלנו לאורך עשרות ריצות, ושעכשיו נעלמו לתוך הכאוס שכרונוס הותיר אחריו.

כשנטייל שוב בעולם התחתון נגלה מקומות חדשים שלא הכרנו, אך גם נחזור לעיתים לגרסאות אחרות של מקומות שביקרנו בהם בעבר – וזה מוסיף שכבה רגשית עמוקה לחוויה. התחושה היא שאנחנו רואים את העולם שאהבנו מתחדש ומשתנה בזמן שעבר בין המשחקים, לטוב ולרע.

כבר מההתחלה אפשר להרגיש ש־Hades 2 הוא פשוט Hades, אבל בגדול יותר. במקום עולם אחד שנרצה להתקדם בו, יש לנו שניים כי הפעם נצטרך גם לטפס לפני השטח ולהתקדם במקביל לכיוון אחר לגמרי. כל אחד מהם מציע סביבות, אויבים ואתגרים שונים. כמובן שיש גם המון דמויות חדשות להכיר, להתחבר אליהן ולבנות איתן קשרים שיפתחו בפנינו כוחות, חפצים וסודות שיעזרו לנו להתקדם במשחק.

כח מהאלים

מערכת הכוחות עברה גם היא שינוי משמעותי. נוספו כוחות חדשים לגמרי, סוגי כוחות ואלמנטים שמיוחסים לכל אל, מה שיוצר אינטראקציות חדשות בין יכולות. זה מוסיף רובד טקטי חדש לכל ריצה וגורם לכל שילוב להרגיש מעניין גם אחרי עשרות שעות.

הנשקים החדשים שונים מאוד מאלו של המשחק הקודם, ובאופן אישי אני אוהב את רובם פחות. ייתכן שזה עניין של הרגל ובהמשך ארגיש אחרת (גם בתחילת המשחק הראשון לא אהבתי את רובם), אבל זה המצב כרגע. עם זאת, זה ממש לא אומר שהם גרועים – להפך. יש נשקים ואספקטים מסוימים שמשנים לגמרי את הדרך שבה תלחצו על הכפתורים בקונטרולר שלכם, ודורשים מכם סקיל חדש בתור שחקנים, וזה משהו שאהבתי מאוד. (הגולגולות של מידאה, למי שמעוניין.)

פסקול אולימפי

כמו במשחק הראשון, גם כאן Supergiant Games מוכיחה שאין לה מתחרים בכל הנוגע לאווירה. הסגנון האמנותי עדיין מצויר ביד, עשיר בפרטים, והאנימציות פשוט מדהימות. כל מתקפה, כל שיגור קסם וכל מחווה של דמות מרגישים מלאים בחיים. אחת התוספות הבולטות היא המעבר למודלים תלת־ממדיים לדמויות, שמעניקים להן תחושת עומק ומרקם חדשה בלי לפגוע בסגנון הוויזואלי המזוהה של הסדרה. בנוסף נוספו אנימציות עדינות לפורטרטים של הדמויות במהלך השיחות, שמכניסות חיים אמיתיים לדיאלוגים ומוסיפות המון ניואנסים לשיחות.

הדיבוב, כרגיל, הוא ברמה של משחק AAA או יותר מזה. כל דמות מדובבת בחום, בהומור ובאישיות ברורה. קשה לחשוב על עוד משחק אינדי שמצליח לגרום לכל דמות, גם המשנית ביותר, להרגיש כל כך אמיתית. והפסקול? דארן קורב שוב עושה קסמים עם תערובת של גיטרות, תופים, כלי מיתר ומקצבים אפיים שמלווים כל ריצה כמו מופע חי של אלים.

Hades 2 הוא כל שציפיתי לו ואפילו יותר. הוא מצליח להרגיש מוכר וביתי מצד אחד, ורענן וחדש מצד שני. הוא שומר על הקסם של הראשון, אבל מרחיב אותו כמעט בכל כיוון אפשרי. Supergiant שוב מוכיחה איך אפשר לקחת נוסחה מושלמת, לשנות אותה בעדינות ובאהבה, ולהוציא ממנה משהו מרגש יותר, עמוק יותר ופשוט טוב יותר. הוא רץ נהדר על ה-Switch 2 ב120 פריימים לשניה ללא אף דרופ, וכמובן שניתן לסנכרן את השמירות שלנו בין המחשב לבין הסוויץ' בקלות.

אם המשחק הראשון היה מסע בריחה, Hades 2 הוא מסע של חזרה. חזרה אל בית שכבר איננו, ואל עולם שלמדנו להכיר דרך כאב, תסכול, ובעיקר – אהבה.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לגדול באמת.