בשנת 2007 המפתחים של Team ICO התחילו ליצור את ההרפתקאה הבאה על קונסולת ה-PlayStation 3 החדשה דאז, תחת השם The Last Guardian. אחרי עיכובים רבים והתפרקות הקבוצה רבים האמינו כי המשחק בוטל, או לפחות בלימבו של משחקי המחשב. אך אז קם לו סטודיו חדש: genDESIGN, אשר כלל חברים רבים מ-Team ICO המקורי כולל המעצב והבמאי Fumito Ueda. אותו סטודיו חדש עבד עם סוני כל השנים האלו כדי להוציא את המשחק הזה לאוויר העולם. כעת, כמעט עשר שנים מאוחר יותר, The Last Guardian יצא ל-PlayStation 4. כעת השאלה שבפי כולם עדיין נשארת – האם הציפייה הייתה שווה את זה?
מהר מאוד ברור שאותם אנשים שעבדו על ICO ועל Shadow of the Colossus עומדים מאחורי The Last Guardian. זה בלתי נתפס כמה מהר השחקן עובר מלראות את החיה העצומה ומפחידה המכוסה בדם וחניתות, ללראות את אותה חיה כשותף נאמן ומבורך. זה אחד מאותם מסעות שאתם לא תרצו שיגמרו אי פעם, שכן סיום המסע אומר פרידה מחבריכם החדש והפרוותי אשר נשאר לצדכם באש ובמים. הסיפור עצמו בנוי באותה התבנית אשר מעריצי Team ICO יזהו מהמשחקים הקודמים. אתם תתחילו בלנסות להבין איך לצאת מהשבי, אך המסע שלכם במבנה המרקיב והמורכב שהוא כלאיכם יהפוך למסע של גילויים חדשים, בעוד שתלמדו עוד ועוד על הסיפור של הילד ושל טריקו. הסיפור מאחורי המשחק אינו גדול או אפי כמו במשחקים הקודמים של אותם מפתחים, אך המסע שתחוו עם חבריכם הנאמן יהיה אחד שתזכרו לעד.
The Last Guardian עושה עבודה מצויינת בסיפוק פאזלים מאתגרים ככל שאתם מתקדמים בסיפור עוד ועוד. מגוון המבנים המורכבים שתחקרו יוצר תחושת הישג כשאתם סוף סוף משלימים את החידות שבפנים, ועיצוב השלבים המתוחכם עושה עבודה טובה בלגרום לשיתוף הפעולה בין הילד לטריקו להרגיש טבעי. ככל שהסיפור ממשיך תלמדו עוד ועוד הוראות שתוכלו לתת לטריקו, כגון לקפוץ בפקודה ואפילו לטפס על קירות כך שאתם תוכלו להגיע למקומות גבוהים. טריקו כן לוקח את הזמן בלהקשיב לפקודות, ואע"פ שזה לא ברור אם זה עקב החלטה עיצובית מכוונת או לא, זה גורם לנו להרגיש שהוא יותר חיה מאשר אינטלגנציה מלאכותית.
ישנם רגעים בהם החידות ואפילו הניווט יכולים להיות מבלבלים, במיוחד כשזה לא לגמרי ברור איזה חבל או שרשרת תוכלו לתפוס או אפילו על אילו משטחים תוכלו ללכת. לא תתקלו במקומות בהם תתקעו המון זמן, אך זה עלול להרגיז מידי פעם. המצלמה גם נוהגת להילחם בשחקן בחללים קטנים, מה שהופך קפיצות מדויקות ואפילו אחיזה בפלטפורמה לאתגר מהגיהנום. נתקלנו גם במספר בעיות כשניסינו לטפס על טריקו, בעיקר כשהוא החליט לזוז לו פתאום בזמן הטיפוס. ובכל זאת, The Last Guardian מצטיין בהבאת השלבים בהם תשחקו לחיים בזמן שתחקרו את הארכיטקטורה הרחבה ותפתרו את הפאזלים בהם תיתקלו בדרך. רק תשימו לב שהשליטה לא תצא מידיכם, או למצלמה כל עוד אתם בחלל קטן.
The Last Guardian עושה עבודה נהדרת ביצירת האטמוספירה הנכונה למשחק כמו זה. הגודל העצום של המבנים מהפנט, וכל מקום מרגיש כאילו הוא יקרוס ויפול מההר עוד רגע. כל זאת מחוויר לעומת שתי הדמויות הראשיות של המשחק. אם נשים את בניית העולם בצד לרגע, המודלים הגרפיים של הילד הצעיר והחיה הענקית עשויים היטב. נדהמנו לראות בפעם הראשונה את האנימציות שמלוות את תנועותיו של הילד, שנראו כה אמיתיות. טריקו בעצמו הוא החיה הכי אמיתית שראינו במשחק מחשב. ככל שתשחקו במשחק תלמדו להבין את רצונותיו או פחדיו של טריקו רק מלהסתכל עליו. זה קשה במיוחד ליצור קשר כה חזק בין שתי דמויות בלי שום תקשורת מילולית, אך המתחים של המשחק עשו עבודה נהדרת בלהצמיד לטריקו שפת גוף חייתית שכל אחד יוכל להבין. מרשים ביותר למשחק שהחל ככותר ל-PlayStation 3.
The Last Guardian והמסע שלנו עם טריקו ארך כארבע עשרה שעות, ואלו ארבע עשרה שעות שנוצלו היטב בשיטוט במצודה הענקית שמחזיקה אתכם ואת חבריכם החייתי כלואים. החלקים הזכורים ביותר במשחק הם העיצוב הסביבתי והאינטראקציה שלנו עם טריקו. עיצוב השלבים הפיח חיים במבנה העתיק ובחידות האצורות בו, וחקירת העיר המתפוררת היא חוויה טובה, ואפילו מותחת. השליטה והמצלמה עלולים לעצבן מדי פעם, אבל בסך הכל The Last Guardian בולט משאר המשחקים בשוק שלא נותנים לכם תינוק כימרת ציפור-כלב חמודה כדמות ראשית.
