Kirby Air Riders מגיע לסוויץ 2 עם ציפיות גדולות ועם לא מעט בלבול סביב מה שהוא בעצם מנסה להיות. זה משחק שלא מתאים לכל אחד, והוא מרגיש כמו שילוב מוזר בין מריו קארט לסופר סמאש ברוס – מהיר, כאוטי, צבעוני, כזה שמנסה לגעת בכמה עולמות במקביל, אבל לא תמיד מסביר לעצמו מה הוא רוצה להיות כשיגדל. עומס הרעיונות מצד אחד וחוסר הליטוש מצד שני יוצרים חוויה מעניינת אך לא תמיד מגובשת.
עומס חושי
הבעיה מתחילה כבר בשאלה בסיסית: מהו בכלל מצב המשחק המרכזי ב־Kirby Air Riders. בניגוד למשחקי מרוצים אחרים, ובעיקר מריו קארט שמציב בצורה ברורה מאוד את מצב המירוצים כעמוד התווך שלו, Air Riders לא מציג כיוון חד. יש כמה מצבי משחק שונים, אבל אף אחד מהם לא מרגיש כמו הליבה. התוצאה היא בלבול לגבי מה בדיוק המשחק רוצה להיות ומהו המוד שאמור למשוך אותך לחזור אליו שוב ושוב.
במצב המירוצים, שהוא אולי הקרוב ביותר ל"מיינסטרים", מבינים שהוא חלק מהתמונה – אבל לא בהכרח המרכז שלה. המסלולים צבעוניים ומלאים באופי, יש שדרוגים, יש קצב ויש מכשולים. מבחינה טכנית זה עובד, אבל מהר מאוד מרגישים שמקבלים כאן חוויה פחות שלמה ממה שמרוץ מהסוג הזה צריך להיות. בכנות, זה הרגיש פשוט כמו מוד או DLC של מריו קארט.
כאן גם נמצא ההבדל המהותי ביותר בין שני המשחקים. במריו קארט, הדמות והרכב היא רק חלק מהעניין – המיומנות, ההיכרות עם המסלול וההתמודדות עם שדרוגים הם הליבה. בקירבי לעומת זאת, הדמות והמכונה שתבחרו הן העיקר אפילו תאוצה היא אוטומטית לגמרי.. לכל כלי יש סט יכולות שממש משנה את אופי המשחק: מהירות, יציבות, פניות, כוח התקפה ועוד. כדי להבין מה באמת מתאים לכם, צריך לנסות ולהתנסות בעשרות שילובים שונים. זה כמובן מוסיף הרבה גיוון ועומק אבל אותי זה בעיקר בלבל.
טוב אך שטחי
מנגנון התקיפה מדגיש את תחושת חוסר הליטוש: כדי לפגוע בשחקנים אחרים, עליכם להזיז את הסטיק מצד לצד מה שיגרום לדמות שלכם להסתובב ולתקוף יריב אם תפגעו בו. התנועה הזו מרגישה לא טבעית, לא נוחה, ובעיקר לא אינטואיטיבית. כשהמשחק מופעל כמעט כולו בכפתור אחד ויש שפע כפתורים פנויים, הבחירה דווקא בתזוזה מצד לצד תמוהה.
מצב הסולו מציג מעין "קמפיין" שמלווה בסצנות מדובבות (כן, באמת) ונראה טוב מאוד מבחינה הפקתית. במוד זה אתם נוסעים על כביש ישר ובכל פעם בוחרים אתגר מתוך כמה אפשרויות, תוך כדי שדרוג הרכב ועצמכם ועלייה ברמות. האתגרים הם בעצם שלבים שלוקחים מתוך המודים האחרים של המשחק, ככה שמצב הסינגל פלייר הוא מעין סלט שמאפשר לכם לטעום מכל מצבי המשחק האחרים. זה מוד נחמד, בהחלט עשוי טוב, אבל לא מהפכני. הוא מרגיש כמו שכבה נוספת שנועדה לתת טעם של התקדמות, לא כמו משהו שיוצר חוויית סינגל פלייר עמוקה.
מוד ה-Top Ride הוא מוד מירוצים פשטני שהוא מעין קריצה למשחקי המירוצים הישנים שגדלנו עליהם. הוא מציג מבט מלמעלה ומסלולים קטנים ומרוכזים הרבה יותר. האמת? הוא נחמד הרבה יותר ממה שציפיתי. הוא מהיר, קומפקטי, מיידי, ופחות מתיימר ממצב המירוצים העיקרי. כמובן שאחרי מספר סיבובים הוא ממצה את עצמו, אבל הוא בהחלט נחמד.
פריטים לאספנים
מוד ה-City Trial הוא אולי המצב הכי שאפתני – הוא מעין באטל רויאל שמביא עמו הרבה רעיון ופחות יישום. במוד זה מספר שחקנים נוסעים במפה ומנסים לשדרג את הרכב שלהם כמה שיותר, כשלאחר 5 דקות השחקנים בוחרים אתגר (בתקווה שיתאים לסט היכולות שאספו) ואז מתחרים בו כדי לקבוע מי ינצח. זה מרגיש כאילו ניסו ליצור פה עומק ואסטרטגיה אבל בפועל מדובר ב5 דקות של כאוס טוטאלי חסר כיוון. זה נחמד, זה מרשים לרגעים, אבל אחרי כמה סיבובים מבינים שהכאוס מסתיר חוסר עומק אמיתי. מי שיישאר בו לאורך זמן יהיה בעיקר מי שמונע מאיסוף כל פריט אפשרי במשחק.
אם שיחקתם בסופר סמאש ברוס אתם בטח מכירים את התחושה: כמעט כל פעולה שתבצעו תפתח אצ’יבמנט שיזכה אתכם בפריט חדש: עיצובים לשם לשחקן, דמות חדשה, רכב חדש, או פריט קוסמטי כזה או אחר. זה בדיוק הסגנון של Kirby Air Riders. מרגיש שמערכת הקולקטיבלס אמורה להחזיק חלק גדול מהעניין של השחקן, ובמידה מסוימת להיות המנוע שממשיך לדחוף אתכם קדימה.
הבעיה האישית שלי היא שהדמויות בעולם של קירבי לא מספיק אייקוניות עבורי. יש חמידות, יש צבעוניות, אבל אין את אותה תחושת "אני חייב להשיג את זה". בשום שלב לא הרגשתי דחף אמיתי לאסוף הכל, ופשוט נתתי למערכת לעבוד ברקע בלי לחפש כל פריט. למי שאוהב את יקום קירבי זה יכול להיות נהדר, אבל עבורי זה לא הצליח להחזיק עניין לאורך זמן.
צבעוניות וסאונד
אם יש תחום שבו Kirby Air Riders מצטיין, זה ללא ספק החזות. המשחק נראה מצוין: חד, צבעוני, מלא פרטים קטנים ועיצובים מתוקים שנינטנדו יודעים לייצר בעיניים עצומות. האנימציות חלקות, המפות מלאות חיים, ואפקטי המהירות מרגישים טוב.
הסאונדטראק קליל, נעים וחמוד – בדיוק מה שמצופה ממשחק של נינטנדו. הוא לא פורץ דרך, אבל תורם לאווירה.
Kirby Air Riders הוא משחק שנועד בראש ובראשונה למולטיפלייר או כמשחק מסיבה, כזה שאתם פותחים כשיש כמה חברים בחדר. הוא יכול להיות ממש כיפי, הכאוס עובד לעיתים, הצבעוניות מתאימה, והמצבים השונים משלימים אחד את השני בצורה משעשעת. אבל כחוויית סינגל פלייר, או כמשחק מרוצים שצריך להתחרות בז’אנר עמוס, הוא פשוט לא שם. חסר ליטוש, חסר עומק, ובעיקר חסר כיוון ברור.
קשה גם להתעלם מהתזמון: לא ברור למה לשחרר אותו באותה שנה שבה מריו קארט החדש יוצא לסוויץ' 2. שני משחקי מרוצים, על אותה קונסולה, לקהל אמנם שונה, אבל לא שונה כמו קהל של Need for Speed. זה כמעט מבטיח שאחד מהם ייבלע בצל. במקרה הזה, כנראה ש-Air Riders הוא זה שיעלם.
