ההחלטה של Battlefield 1 לחזור בזמן למלחמת העולם הראשונה נראתה מוזר בהתחלה. אחרי הכל, לא הייתם חושבים שמלחמת שוחות או הרכבים הכבדים שנעים לאט יעבדו עם הקצב המהיר של המולטיפלייר שאנו מצפים לו ממשחקי יריות מודרניים. אבל איכשהו זה כן עובד, אחרי כמה שינויים קלים החומר ההיסטורי. על אף שבטאלפילד 1 בסופו יום מרגיש יותר שהוא "קיבל השראה" מאשר "מבוסס על" מלחמת העולם הראשונה, המשחק כן מצליח לשחזר את ההרגשה של משחק מלחמה אמיתי – דבר שחסר בהרבה משחקי יריות מודרניים. ואפילו יותר חשוב, הוא מתגלה כאחד ממשחקי היריות הטובים של 2016.
כאשר אני אומר "קיבל השראה על ידי" אני באמת מתכוון לזה. בטאלפילד 1 מנסה לשמר קצת אותנטיות, אבל בתור משחק יריות מהיר הוא צריך לעשות כמה הקרבות. למשל, יש הרבה יותר נשקים אוטומטיים משבאמת היו בימי מלחמת העולם הראשונה, וכל הרכבים והטנקים נעים במהירויות גבוהות מאוד יחסית לגרסאות האמיתיות. אל תבינו אותי לא נכון, DICE היו חכמים כשעשו שינויים אלה, אחרת המשחק לא באמת היה יכול לעבוד ככותר בסדרת באטליפילד. אולם, יש חלק בי שעצוב שיש יותר מדי "מלחמת העולם השנייה" במשחק "מלחמת העולם הראשונה" שלי. הסביבה והאסתטיקה צועקות מלחמת העולם הראשונה, עם חוטי תיל, מנהרות ומטוסים ישנים, אבל המשחקיות היא לא כזאת שונה מכל משחק סגנון מלחה"ע ה-2 שכבר שיחקנו. אולי מלבד הסוסים.
לפני שנדבר על המולטיפלייר (שהוא כנראה מה שמעניין את רוב הקוראים), בוא נדבר תחילה על הקמפיין לשחקן יחיד. סדרת באטלפילד אינה ידועה במיוחד בביצוע קמפיין טוב לשחקן יחיד, ואני אודה שלא אהבתי אותם במשחקים האחרונים בסדרה, אבל באטפילד 1 לוקח כיוון חדש שמשתלם מאוד. הקמפיין מורכב משישה סיפורים קצרים, כל אחד מהם מתרחש בזמן ומקום שונה במהלך המלחמה. זה אומר שנהיה פחות זמן עם כל דמות, אבל בתמורה נחשף לאלמנטים שונים במשחקיות. לדוגמה, באחד מה"סיפורי מלחמה" תנהגו בטנק, באחר תהיו טייסים, ובאחר תוכלו לרוץ ולירות בזמן שאתם לובשחם חליפת שריון. לא כולם טובים, וחלק קצרים מדי בשביל שתספיקו להיקשר לדמויות או הסיפור, אבל הם כולם מבוצעים היטב, מגוונים ומהנים. פלוס, אם אתם לא אוהבים סיפור מסויים אתם תמיד יכולים לעבור לאחד הבא, בידיעה שלא תפסידו שום דבר חשוב במיוחד.
לכל סיפור יש גם אווירה שונה. חלק דרמטיים, חלקם יותר קלים לעיכול, אבל הם כולם סיפורי מלחמה. הזכרתי כמה באטלפילד 1 מצליח לשחזר את ההרגשה של להיות מלחמה, וזה חשוב להזכיר לשוב. הרבה משחקים מודרניים מתמקדים באירועים קטנים יותר, עם קבוצה קטנה של אנשים שנלחמת דרך סיטואציה קשה, אבל בבאטליפילד 1 חוזרת ההרגשה האפית. הרבה דברים קורים סביבכם, ונדיר מאוד שאתם לבד בקרב (מלבד כמה משימות התגנבות). חיילים צועקים כשהם חולפים על פניך בשביל להגיע לחזית, מטוסים נופלים מהשמיים בכדורי אש ענקיים, ופיצוצים מזעזעים את הקרקע מתחתיך. זה מביא הרגשה אפית ומחרידה באותו זמן, ואני לחלוטין אוהב את זה.
וההרגשה הזאת עושה מעבר מלא למצביי המולטיפלייר של המשחק, במיוחד אלה שיותר גדולים ומסובכים. Conquest הוא אחד מאלה, בו שני צוותים נלחמים על שליטה בכמה עמדות מפתח במפה. הקומבינציה של חיילים, סוסים, טנקים, רכבים משוריינים ומטובים יוצרים הרגשת כאוס מובנה שתמצאו בשדה הקרב. אותו דבר מתקיים ב-Rush, מצב שניתן לתארו כסוג של "התקף והגן", כאשר צוות אחד מנסה להרוס מטרות ספציפיות בזמן שהצוות האחר מגן עליהן. כאשר כל המטרות נהרסו, האקשן עובר לאזור אחר במפה, ומתחיל מחדש. שדה הקרב שמשתנה כל הזמן יוצר קרב דינמי, כאשר היתרון יכול לעבור מצד לצד במהירות. מצבים אחרים הם Domination, גרסה קטנה ומהירה יותר של Conquest ללא רכבים; Team Deathmatch שתמיד קיים בכל משחק; והאהוב עלי ביותר – War Pigeons, שהוא גרסא של תפוס את הדגל בה אתה אוסף ציפורים ומחזיק בהן למשך 30 שניות, אחר כך משחרר אותן בשביל יכולת לבקש מתקפת תותחים. זהו מצב כאוטי בו חיילים מנסים לירות בציפורים עם מכונות ירייה.
אבל המצב הגדול ביותר והמרגש ביותר חייב להיות Operations – סדרה של קרבות בסדר גדול שמכיל בין 40 או 64 שחקנים. אפשר לחשוב על זה כשילוב של Conquest ושל Rush, אבל בתור קרב אחד המשכי על פני כמה מפות. אם יש שני צוותים שווים ביכולתם, הקרבות האלה יכולים להיות מראה מעניין, עם טריטוריות שהשליטה עליהן מתחלפת כל הזמן כשהשחקנים נלחמים עם כל מה שיש להם בשביל לכבוש עוד שטח. אבל אם יש לך צוות שיותר טוב מהאחר, שחקנים יכולים למצוא מצב זה מתסכל, בעיקר בשל המשך הארוך יותר, ואולי אפילו יצאו באמצע משחק.
אולם, משום שמולטיפלייר אינו מתבסס לחלוטין על היחס הריגות/מיתות, אפילו שחקנים שאינם טובים בלכוון עדיין יכולים לעזור. באטלפילד 1 מעודד שחקנים להצטרף ליחידות ולעבוד ביחד במהלך קרב, כך שכל שחקן ימלא את תפקידו. ריפוי או הבאת אספקה לצוות הוא עבודה חשובה באותה מידה כמו הריגת אויבים, כך שחובש יכול להרוויח יותר נקודות בהחייאת שחקנים גוססים מאשר לנקום את מותם. אפילו לצלפים יש יותר עבודה מלירות לאויבים בראש מהקצה השני של המםה, כמו סימון אויבים דרך הכוונת. להרוויח נקודות במשחק זה דבר חשוב בשביל לעלות שלבים וקבלת War Bonds, הדרך לקנות נשקים וציוד חדש במשחק. גם צריך לעלות שלבים בכל תפקיד בנפרד בשביל לפתוח את נשקים וציוד האלה. זה למה הדגשעל תפקידים במקום כל אחד לעצמו עובד מצוין. בסך הכל, לשחק בתוך צוות ומילוי פקודות המנהיג (או נתינת הפקודות כשאתם המנהיג) זה דרך הרבה יותר יעילה ובמיוחד מהנה מאשר לרוץ כמו מטורף לעבר קווי אויב בניסיון להגדיל את יחס ההריגות.
אבל לא משנה איזה מצב משחק תבחרו, זה קשה לא לעצור ולהעריץ את הסביבה, דבר שיכול להיות מסוכן שכן יש צלפים בכל מקום. כן, המשחק נראה מצוין. מהדיונות במדבר סיני עד להרים המושלגים בצפון איטליה, הכל נראה יפיפה. כל היופי הזה נותן ניגוד להרס שהולך מסביב, ויש הרבה ממנו. איכות הקול, כתמיד, היא מעולה, כשהפיצוצים העזים וההדים של חילופי אש בתוך מנהרות לחלוטין שואבים אותכם לתוך המשחק.
באטלפילד 1 הוא משחק יריות נהדר, עם קמפיין שחקן יחיד מהנה ומולטיפלייר אדיר שמתמכרים אליו מהסבב הראשון. בזמן שהייתי מעדיף שהיה נצמד קצת יותר למלחמת העולם הראשונה, DICE עשו עבודה נהדרת בתרגום הזירה ההיסטורית למשחק ושילובה בתוך פורמולת באטלפילד. עם הצגה וגיימפלי נהדרים, באטלפילד 1 באמת עושה מלחמה אדירה.
