Journey הוא לא משחק ששואף לסחוף את השחקן עם מציאות קודרת או עולם אמיתי. הדברים האלה שמורים, כנראה, רק לשמות הכי גדולים היום. אבל Thatgamecompany כבר הוכיחה את כשרונה בתחום, עם משחקים שבולטים בים המשחקים היום עם הייחודיות שלהם בכבוד רב. Journey הוא כזה, ואולי אפילו מהווה את פסגת יצירותיה הקודמות של החברה.
בבסיסו, המשחק הוא פשוט ביותר. השחקן שולט על דמות לבושה אדום והדבר היחיד שידוע הוא שהמטרה נמצאת באופק, בדמותו של הר עצום. אין כל סממן של משחק וידאו על המסך: אין מד חיים או תחמושת, אין ציוד ואין שעון. כאן אולי, מההתחלה, ניתן להבחין בייחודיות היפיפייה של המשחק. אם לצטט פרסומת מסוימת מהטלוויזיה – פחות הוא יותר. תתחילו את מסעכם במדבר, ומעבר לדיונה הראשונה תגלו את המכניקה השולטת במשחק. המכניקה הזו – פיסות בד שנעות בעצלתיים ברוח המדברית, תגרום לכם לרחף ולעוף, לבנות גשרים ואף מגדלים. אל תבינו לא נכון, זה לא משחק פאזלים. הפאזל היחיד שתרכיבו כאן הוא הסיפור שלכם, כשתלקטו פיסות מידע בדמות סצנות שדומות להירוגליפים, בהיעדר טקסטים או דיבור.
מבחינה ויזואלית, מעולם לא ראיתם את המדבר כפי שהוא מצטייר כאן. מצטייר היא אולי המילה הכי נאותה עקב המראה ה-Cel shaded של המשחק. הדמויות והמבנים בהחלט מזכירים את הטכניקה הזו, אבל החול שמרכיב 90% מעולם המשחק הולך צעד אחד קדימה. במהלך המסע הקסום הזה, המדבר ישנה את צבעו מצהוב לחום, מאדום לכחול, ומלבן לזהוב וחוזר חלילה. אני לא יודע אם באמת אפשר לקרוא למוצר הזה משחק, כי הדבר שהניע אותי להמשיך הוא לא המשחקיות, אלא העולם עצמו. עולם נרחב ביותר יחסית למשחק שניתן לרכוש רק בצורה דיגיטלית. עולם נרחב אך שומם, ורק הרוח, פס הקול המרגיע והצלילים שמשמיעים פיסות הבדים המרחפים ילוו אתכם לאורך הדרך.
מפעם לפעם, במידה ואתם מחוברים לרשת, תמצאו מולכם דמות נוספת. המפתחים הפליאו בדרכם להפוך את המשחק לחוויית קו-אופ לעיתים. למרות שאין באמת צורך לשחק יחד עם שחקן נוסף, ישנם לכך יתרונות. פיסות הבדים שאתם אוספים בדרככם ממלאות את הצעיף המתנופף שלכם – ובעצם מהוות את המד היחיד במשחק, לפיו תוכלו לדעת כמה גבוה או רחוק תוכלו לעוף (כפתור X). על מנת 'להפעיל' את אותם פיסות בדים, תשתמשו בצלילים היחידים אותם הדמות שלכם יכולה להשמיע (כפתור O).
נניח לרגע שאתם והשחקן שלצידכם צריכים להגיע לנקודה גבוהה במפה, אך לאחד מכם יש צעיף קצר יותר מלשני (זו לא תחרות על גבריות) – אתם יכולים להשמיע צלילים שההדף שלהם ממלא את הצעיף ברונות הנחוצות. לא תוכלו לדבר עם השחקן שלצידכם, שכן המשחק אינו מאפשר לכם לדעת עם מי אתם משחקים, ולכן רק הצלילים נשארים לכם. זה יוצר כמה מצבים משעשעים. חוסר התקשורת הזה תורם רבות לאווירה המכושפת של המשחק.
לא חסרים במשחק קטעי פלטפורמה. מלגלוש על החול הזהוב, ועד טיפוס במעלה מגדל גבוה ואל מעבר למכשול הבא – כל קטע שכזה מבוצע בצורה היעילה ביותר. השלבים במשחק מחולקים לטיפוס ומעוף, גלישה במורד הר על החול, והפעלת נקודות שממלאות את אותה מטרה כמו של מתג או ידית במשחק מצוי יותר. ראוי לציין כאן את הגביעים של המשחק. הם יתנו לכם מטרות שיהפכו את הפעם הראשונה והשנייה, ואולי גם השלישית, לחוויה מהנה ומאתגרת יותר. אם בפעם הראשונה גלשתם להנאתכם ונהניתם מחומה של השמה והאור המנצנץ על החול הזהוב (באופן פיגורטיבי כמובן), אז בפעם השנייה תנהגו בקטע זה יותר כמו במסלול מכשולים. תחשבו SSX, רק רגוע.
Journey הוא משחק על מסע. המסע שלכם בעולם מרהיב ביופיו, לבד או עם שחקן עלום שם אחר, שבו ההתחלה שונה מהסוף. ההתקדמות במשחק היא פרס לכשעצמה, כשתמיד יימצא הדחף הזה לחקור ולגלות מקומות חדשים – אפילו אם הפרס הוא לא משהו מוחשי כמו חרב או שיקוי. וזו אולי הנקודה המרכזית של המשחק. השם עושה צדק למשחק יותר מהמון משחקים אחרים. אורכו כשעתיים-שלושה, וישיבה אחת מספיקה כדי לשאוב אתכם פנימה, אבל לגרום לכם לרצות לחזור אליו שוב. כיאה לחברה שהביאה לכם את Flow ו-Flower, המשחק הזה מלא במסתורין. ומסתורין שכזה כדאי לחקור. אני אומר לכם, זה ההר הזה באופק…
