Army of Two: The Devil's Cartel הנו הנאה צרופה, בעיקר עם חבר, אך עם זאת מאד קל לשכוח אותו. יש אקשן בשפע, הנשקים חזקים והרסניים, וה-"Bro-fest" המציק משני המשחקים הקודמים כמעט ונעלם. כותר זה, השלישי בסדרה, נפרד מנוסחת הסדרה במידה מסוימת, וחלקכם עשויים לטעון שהמשחק נוטש את הנושאים והמכאניקות המרכזיים שמרכיבים את סדרת Army of Two. והאמת שמבחינתי זה בסדר גמור.
סטודיו מפתח חדש בד"כ משמע רעיונות חדשים, ולמרות שב-Devil’s Cartel אין יותר מדי כאלה, זה די מובן מאליו ש-Visceral Games ניסו לעשות דברים בצורה אחרת. תחילה, העלילה לא עוקבת אחרי 2 הגיבורים מהמשחקים הקודמים, Rios ו-Salem, אך בוחרת להציג צמד פנים חדשים העונים לשמות Alpha ו-Bravo (לא מקורי מדי). אם צפיתם בסרט משטרה כלשהו ב-30 השנים האחרונות, תבחינו במהירות בהתנגשויות ובקלישאות באישיותם. אלפא משחק את תפקיד המנהיג הקפדן והמיושב בדעתו, בזמן שבראבו יותר חמום מוח ועם אצבע קלה על ההדק. כמובן שאין הבדל מהותי בין השניים כאשר משחקים את המשחק, אבל שניהם משרתים את המטרה שלהם באופן מעולה – לתת לשחקן מנה מכובדת של מצ'ואיזם ופעולה באוקטן גבוה.
למעשה, כל המשחק סובב סביב שני האספקטים האלה. הסיפור כמעט לא קיים. הוא עוסק בברון סמים מקסיקני, פוליטיקה עולמית ונקמה אישית, או לפחות אני חושב ככה כי באמת קשה לזכור מה קורה בו. לא בגלל שהוא מסובך, אלא ההפך המוחלט: אין שם שום דבר ששווה לזכור חוץ מתפנית אחת לקראת הסוף שניתן לזהות מקילומטרים. זה לא סיפור שכדאי להתעמק בו, וגם לא סיפור רע או משעמם; העלילה פשוט שם כדי לקשר בין כל היריות. ובחיי, אתם תירו הרבה מאד.
בדומה לעלילת המשחק, הקרב מופשט עד ליסודותיו הבסיסיים ביותר – תצביע עם הרובה שלך על משהו שלא מצא חן בעיניך ותלחץ על ההדק כדי לגרום לו להיעלם; זה באמת כיף ומספק באופן פרמיטיבי למדי. מחסה נהרס די בקלות, כמו כן שאר הסביבה, כך שהקרב תמיד מהיר והשחקן נאלץ לזוז קדימה כל הזמן, לפעמים בפזיזות. אויבים תמיד ממשיכים להגיע, כך שכל הזמן יש במה לירות בזמן שרצים ממחסה למחסה, ואם הסיכויי השרדות נוטים לרעתכם, טוב, בשביל זה קיים מצב ה-Overkill. כאשר Overkill מופעל אתה ושותפך נהיים בלתי מנוצחים לזמן קצר, דבר הגורם לכמות מגוחכת של נזק לכל דבר מסביבכם. אם שני השחקנים מפעילים את מצב ה-Overkill ביחד, הטבח גם נמשך יותר זמן וגם מאט את הזמן כך שתוכלו להשמיד לחלוטין את סביבתכם וכל אחד שנמצא בה. זה יכול להרגיש מאד עוצמתי או קצת דומה לרמאות, תלוי בסוג השחקן שאתה.
אבל קמפיין לשחקן היחיד אינו רק ריצות וירויות (למרות שברובו כן). ישנו מגוון קטן פה ושם לשבירת האקשן, כמו קטע קצר של צליפה או שלב המתמקד בהתגנבות (או לפחות מה שהמשחק מגדיר כהתגנבות). החלקים המרגשים ביותר בקמפיין הם כאשר הצמד מתפצל והאחד צריך לחפות על השני ממרחק, בד"כ עם מכונת ירייה או באמצעות משגר רימונים. אך בעיקר בכל משימה מדובר בשניים שרק רצים את דרכם בשלב ויורים בכל דבר.
מאחר ולא העלילה ולא הפעולה מציעים משהו מיוחד, Army of Two: The Devil's Cartel יכול להיות די משעמם אם משחקים בו לבד. השותף הידידותי הוא לא בדיוק החברה הטובה ביותר בעולם, והעוין מציג מעט אתגר. לכן משחק עם חבר הנו דבר הכרחי להנאה. למרות שפחות דומה ל"bro-op" במשחקים הקודמים, המשחק השיתופי במשחק זה עדיין די מהנה ואפילו מאפשר חשיבה טאקטית רדודה. למשל, כאשר שחקן אחד מושך את תשומת הלב של חיילי אויב, השני יכול לאגף אותם או לסגת לעמת צליפה טובה יותר. מערכת הניקוד במשחק מוודא שתמיד תדע איך הולך לשותפך, ומתגמלת את שניכם ע"י הריגות משותפות או פיתוי אויב להגיע למקום חשוף כך ששותפכם יוכל לפוצץ את ראשו. המחסור ברגעי שיא, כמו האחד במשחק המקורי כשסאלם וריוס עמדו גב אל גב וירו בגלים של מתאבדים מתפוצצים, די בולט, אך שוב משחק זה אכן לוקח עצמו ביתר רצינות (אבל רק קצת).
זה קשה לקחת את המשחק ברצינות כשאלפא ובראבו לובשים מסכות של ליצנים, או פרצוף סמיילי צהוב. תבינו, הפעילים בTWO (trans world operations) לובשים כולם מסכות חסינות כדורים בנוסף לציוד הטאקטי הרגיל, בד"כ כולם נראים בחורים קשוחים. בכל אופן, במשחק זה ניתנת לשחקן האפשרות לעצב בעצמו את המסכה – לבחור ממגוון מסכות קיימות או אפילו ליצור אחת בעצמו. נשקים ניתנים לשדרוג וחליפות מגיעות עם הרבה תוספות ובצבעים שונים, אך עדיין לא צבעוני כמו רובה הסער מצופה היהלומים שראינו במשחקים הקודמים. האפשרות לגיוון אינה פוגעת באופן המשחק אלא בעיקר כדי להיראות נחמד.
אם כבר מדברים, המשחק כן נראה טוב, אבל לא מצוין. מודל הדמויות מספיק מפורטות בכדי שלכל אחד יהיה את הסגנון החזותי שלו, והסביבה הניתנת להריסה נראית בסדר. המשחק מתרחש במקסיקו סביב הזמן של יום המתים, כך שרוב השלבים מתרכזים בצבעי אפור וחום, גולגולות צבעוניות קישוטים ונרות זוהרים מצליחים לקבוע את האווירה המתאימה בחלקם. השמע והקול עובדים גם כן טוב, אך שוב- די קל לשכוח מהם. אני לא מצליח לזכור שורה אחת בדיאלוג או בפסקול המשחק, אך אני כן זוכר שנהניתי מרעש הרובה שלי עושה גשם של כדורים על ברון סמים סדיסטי.
Army of Two: The Devil's Cartel הוא ממוצע כמעט בכל אופן. את הסיפור באופן כללי די קל לשכוח; המשחקיות פשוטה אך מהנה, במיוחד עם חבר; הגרפיקה והסביבה מספקת אך לא מרשימה. אם אתם מחפשים משחק יריות מהנה אך טיפשי לשחק עם חבר בסופ"ש, אתם יכולים למצוא יותר גרוע מזה. רק זכרו שברגע שאתם מסיימים את המערכה (קמפיין), משחק זה לעולם לא יזכה לראות איך הקונסולה שלכם נראית מבפנים, וככל הנראה תשכחו גם איפה הנחתם אותו.
