היום לכבוד חגיגות 30 שנים לסדרת פוקימון, קיבלנו עדכון לקראת היציאה של Pokemon XD: Gale of Darkness שצפוי לצאת בקרוב מאוד ל-Switch. המשחק עם סיפור אפל יותר וקרבות קשים יותר מהמשחקים בסדרה הראשית, והוא אחד המשחקים האהובים עלי ביותר.
ב-Pokemon XD: Gale of Darkness אנחנו משחקים גיבור עם סיפור קצת שונה מהרגיל. במקום לתפוס את כולם ולאסוף תגי מכון כדי להפוך לאלופים של הליגה, פה אנחנו נלחם ראש בראש עם ארגונים אכזריים ונגנוב מהם בחזרה פוקימוני צל (Shadow Pokemon) כדי להציל אותם. זהו משחק המשך ל-Pokemon Colosseum, שלמרות שהוא המשך רוחני למשחקי Pokemon Stadium, הוא עלילתי, עם הרפתקה ומשימות ופוקימונים לתפוס.
המשחק המקורי יצא ל-GameCube ב-2005 והיה אחד המשחקים האהובים עלי, ממגוון סיבות. בין אם מדובר בקרבות הכפולים (כלומר 2 פוקימונים נגד 2 פוקימונים), מאמנים שמשתמשים בטקטיקות מתקדמות, ושלל פוקימונים שעד אותו הזמן היה קשה להשיג בלי Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green, היו הרבה סיבות להתרגש מ-Pokemon XD: Gale of Darkness.
בנוסף לאלה, המשחק המשיך עם מכניקה ייחודית שדורשת מכם לתפוס פוקימוני צללים במהלך קרבות מול מאמנים. זה אומר שבזמן קרב יש לכם 4 פוקימונים שתוקפים זה את זה ואתם צריכים איכשהו להצליח ללכוד אחד מהם. זה משמעותית העלה את הקושי במשחק, והפך את הקרבות למלאי אקשן וציפיה. לאחר שאתם תופסים פוקימוני צללים ממאמנים בצורה הזו, אתם נדרשים לטהר את הנשמה שלהם דרך שימוש בהם בקרב. זה נותן לכם הזדמנות להשתמש במגוון רחב של פוקימונים, חלקם פחות מיינסטרימיים, ועבורי זה היה חלק גדול מהכיף במשחק.
במשחק גם היה ניתן להשיג את אחד הפוקימונים המגניבים ביותר בהיסטוריית הסדרה, שאדו לוגיה – גרסה מיוחדת של הפוקימון האגדי לוגיה שהצבעים שלו הפוכים, הגוף שלו בצבע סגול כהה והבטן שלו לבנה, עם עיניים אדומות מרושעות. שאדו לוגיה, כמו גם שאר פוקימוני הצל, לומדים התקפות צללים מיוחדות וחזקות שידרשו מכם לשחק בדרכים יצירתיות, ובהחלט יחדשו למי מכם שלא השתמש בפוקימוני צללים במשחקים הללו בעבר.
Pokemon XD: Gale of Darkness צפוי לצאת במהלך חודש מרץ במסגרת ה-Nintendo Switch Online+ לקונסולת ה-Switch 2. עוד לא ידוע אם אפשר יהיה להעביר ממנו פוקימונים לשאר המשחקים דרך Pokemon Home בהמשך הדרך. בכל מקרה יהיה כיף להעביר איתו את הזמן עד ליציאת המשחקים הבאים Pokemon Winds & Pokemon Waves.
היום באירוע 30 שנה לפוקימון, נחשפו המשחקים בדור העשירי בסדרת המשחקים, הם Pokemon Winds & Pokemon Waves. בטריילר נחשפנו למחוז חדש וצבעוני עם גלים שוצפים, צמחיה טרופית וצבעונית, ופוקימונים חדשים.
בתחילת הטריילר רואים מחברת שדמות מדפדפת בה. בכל עמוד רואים תמונה שמתייחסת לאחד מדורות משחקי הסדרה לאורך דרכה. עד שלבסוף מגיעים לעמוד העשירי, ואז הדמות סוגרת את החברת ופותחת את הדלת. בצד השני של הדלת רואים זוג פיקאצ'ו לבושים בתלבושות מגוחכות, ומאחוריהם ים שוצף.
משם הטריילר עובר להציג לנו מרחוק את המחוז החדש – בקתאות, יערות, חופים והרי געש. בשלל האיזורים הללו אנחנו גם זוכים לראות כל מיני פוקימונים מדורות קודמים שיופיעו במשחק. נראה שבמשחקים החדשים יהיה עוד יותר דגש על אווירה ששמה פוקימונים בסביבה הטבעית שלהם באופן משכנע.
אחד הדברים שמאוד חסרו לי במשחקי הדור הקודם Pokemon Scarlet ו-Pokemon Violet היה שהסביבה הרגישה קצת חזרתית ולא מספיק עוטפת מבחינת אווירה, ואני חושב שזה משהו שהולך להשתנות במשחקים החדשים, או לפחות מקווה שזה יהיה המצב. לכל הפחות הגרפיקה של המשחקים נראית מעולה בטריילר החשיפה.
בהמשך הטריילר רואים את השחקן זורק פוקדור על פיקאצ'ו ולוכד אותו. אנימציית הלכידה דומה יותר לאנימציית הלכידה במשחקים כמו Pokemon Scarlet & Pokemon Violet, מה שמרמז שאנחנו נחזור למערכת הקרבות בתורות. אלו מאיתנו שאהבו את מערכת הקרב בזמן אמת של Pokemon Legends: Z-A עשויים להתאכזב מעובדה זו, אבל אחרים אולי יהיו שמחים.
לבסוף, הטריילר מציג לנו את הפוקימונים ההתחלתיים החדשים של המחוז, אפרוח הדשא בראוט (Browt), כלבלב האש פומבון (Pombon), ולטאת המים גקואה (Gecqua). שלושתם נראים צבעוניים ובולטים, ולי באופן אישי הולך להיות קשה לבחור ביניהם.
זוג המשחקים Pokemon Winds ו-Pokemon Waves צפויים לצאת בשנה הבאה, 2027, לקונסולת ה-Nintendo Switch 2 בלבד.
זוג המשחקים Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green עוד מעט חוזרים ל-Switch. איתם חוזרת השאלה עתיקת הימים – איזו גרסה עדיפה? וזה קשה כי שני המשחקים מציעים אפשרויות מאוד טובות.
אין לי ספק שחלק מהאנשים יעדיפו לבחור את Pokemon Fire Red כי הם פשוט רוצים את המשחק עם התמונה של צ'אריזארד עליו – זו הבחירה הכי טבעית והגיונית ואני מאוד מבין ומסכים איתה. חלק אחר יעדיף לבחור את Pokemon Leaf Green כי נמאס להם לראות את צ'אריזארד בכל מקום, וכי זה אחד משני המשחקים היחידים שמככב על העטיפה שלהם אחד משרשרת ההתפתחות של בלבאזאור.
אבל הסיבה האמיתית לבחור באחד ולא באחר זה לפי הפוקימונים האקסקלוסיביים. פוקימונים שאפשר יהיה לתפוס במשחק אחד, אבל לא באחר, ולכן תצטרכו להחליף עם חברים כדי לתפוס את כולם. לשמחתכם, יש לי יכולות שימוש באינטרנט ולכן ריכזתי לכם את רשימת הפוקימונים האקסקלוסיביים לכל גרסה:
Leaf Green
Fire Red
Sandslash
Ninetales
Slowbro
Bellsprout
Victreebell
Starmie
Magby
Azurill
Azumarill
Sneasel
Octillery
Sandshrew
Vulpix
Slowpoke
Slowking
Weepinbell
Staryu
Pinsir
Magmar
Marill
Misdreavous
Remoraid
Mantine
Arbok
Arcanine
Golduck
Gloom
Bellossom
Cloyster
Scizor
Electabuzz
Quagsire
Quilfish
Skarmory
Ekans
Growlithe
Psyduck
Oddish
Vileplume
Shellder
Scyther
Elekid
Wooper
Murkrow
Delibird
אחד הדברים הבולטים פה זה שלגרסת Pokemon Leaf Green יש פוקימון אקסקלוסיבי אחד יותר מאשר ל-Pokemon Fire Red. עם זאת, קשה לומר בבירור איזו גרסה מציעה פוקימונים אקסקלוסיביים חזקים, חמודים, או מגניבים יותר. ל-Pokemon Fire Red יש את ארקניין, אבל ל-Pokemon Leaf Green יש את ניינטיילז. הקרב בין השניים צמוד, ואין פה מנצח אחד מוחלט.
אני באופן אישי כנראה אלך על Pokemon Fire Red, גם כי זו הגרסה שאני שיחקתי כשהמשחקים יצאו, וגם כי אני פשוט יותר אוהב את ארקניין ואת סייתר. את האחרים אצטרך להשיג בעזרת החלפה מחבר, מה שידרוש ממני להפגש עם אנשים פיזית, כי המשחקים לא יתמכו בהחלפות אונליין.
מה שלא תבחרו, בטוח שיהיה לכם כיף, כי מדובר במשחקים היסטוריים ומאוד כיפיים לדעתי. את הבחירה שלכם ואחרות תצטרכו לבצע ב-27 בפברואר, כש-Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green יוצאים ל-Switch ו-Switch 2.
זוג הרימייקים למשחקים הראשונים בסדרה, Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green בדרך ל-Switch ו-Switch 2, ואיתם עולה השאלה הגדולה – האם זו התחלה של גל משחקי פוקימון ישנים שיגיעו לסוויץ'? קשה לדעת ונינטנדו נוטה להיות לא צפויה כל כך, אבל בואו נסתכל על זה מכל הכיוונים.
אם Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green בדרך ל-Switch, האם זה רק עניין של זמן עד שגם Pokemon Ruby, Pokemon Sapphire ו-Pokemon Emerald גם יגיעו? יש בי צד אופטימי שאומר שכן, וצד אופטימי שאומר שלא. שני הצדדים אופטימיים, פשוט לא מסכימים ביניהם.
אז למה שבעצם כן יביאו את המשחקים האלה? בראש ובראשונה, כנראה שהמכירות המעולות של Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green יעזרו לעודד את Nintendo להבין שזה כנראה רעיון טוב. נראה שלמרות שהמחיר של 20$ הרתיע אנשים בהתחלה, בסופו של דבר אנשים הולכים וקונים את המשחקים הללו, גם אם הם שיחקו אותם עשרות פעמים במכשירי ה-Game Boy או באימולטורים.
אבל סיבה נוספת מעניינת יותר היא שבלי Pokemon Ruby, Pokemon Sapphire, ו-Pokemon Emerald, לא ניתן באמת להשלים עד הסוף את ה-National Pokedex במשחק. במילים אחרות – את האתגר הסופי והאחרון של Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green לא ניתן להשלים בלי שיצאו שאר המשחקים.
מצד שני, אולי לא צריך להיות יותר מדי אופטימיים. בפוסט הרשמי של Nintendo על יציאת זוג המשחקים, הם אומרים מפורשות שההוצאה המחודשת בפורמט הזה היא בהכרח לכבוד 30 שנה לסדרה, ולא כחלק ממגמה חדשה שלהם או משהו כזה. הם דאגו לרשום מפורשות שמדובר ביחס מיוחד למשחקים בגלל שהם חוגגים 30 שנה לסדרה.
אני מאוד מקווה שיצאו עוד משחקים ישנים בסדרה בפורמט הזה, שכן מאוד קשה להשיג עותק מקורי שלהם היום, וכל אחד מהם מציע קסם משלו. עד אז נוכל להנות מ-Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green שיוצאים ל-Switch ו-Switch 2 ב-27 בפברואר.
לכבוד חגיגות 30 שנה ל-Pokemon השנה, זוג הרימייקים למשחקים הראשונים בסדרה, Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green, מקבלים הוצאה מחודשת עם מעט מאוד שינויים ל-Switch. בעוד שהם חולקים את אותה המפה הכללית יחד עם Pokemon Let's Go Pikachu ו-Pokemon Let's Go Eevee, התוכן שלהם שונה וכולל מספר איזורים נוספים. בנוסף לאלה, המשחקים המקוריים ל-Game Boy Advance הציעו גם זוג אוונטים שאפשרו להגיע לאיזורים חדשים ולתפוס פוקימונים שלא זמינים במשחק הבסיס.
נתחיל במה שידוע לנו – זו לא הפתעה גדולה למי שכבר שיחק במשחקים המקוריים, אבל בשונה מ-Pokemon Let's Go Pikachu ו-Pokemon Let's Go Eevee, במשחקים Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green, אנחנו קופצים לגיחה קצרה לקבוצת איים דרומית למחוז קאנטו, ה-Sevii Islands. באיים הללו יש מספר משימות, במהלך הסיפור הראשי, ואחרי שסיימתם את הליגה, ואפילו אפשר לתפוס בהם פוקימונים אגדיים.
זו היתה הפתעה רצינית להתקל באיים הללו כששיחקתי במשחק המקורי, שכן הם היו תוכן שחדש לגמרי למשחקים, והזכירו לי את הפרפרים בבטן כשגיליתי שמסתתר מחוז שלם נוסף במשחקים Pokemon Gold ו-Pokemon Silver (והלוואי שהם יזכו לחידוש או גרסה ל-Switch בקרוב).
לא היה ספק שהאיים הללו יכללו בגרסה הזו, אבל איפה שכן היה ספק זה בזוג איים אחרים – זוג האיים Birth Island ו-Navel Rock. בגרסת ה-Game Boy Advance, היה ניתן לבקר בחנויות רשמיות ברחבי העולם בתאריכים מסויימים ולחבר את המשחק כדי לקבל כרטיסים במשחק שמאפשרים לשוט לזוג האיים הללו.
ב-Birth Island אתם מוצאים את עצמיכם באי משולש עם פסלון משולש במרכזו. ברגע שאתם פותרים את החידה באי, מגיח הפוקימון המיתי Deoxys וכך ניתן להלחם ולתפוס אותו במשחקים.
ב-Navel Rock אתם זוכים לבקר באי עם זוג מערות, אחת תיקח אתכם גבוה לעבר השמיים ואחת עמוק מתחת לאדמה. למעלה תפגשו את הפוקימון האגדי Ho-oh, שבאותו הזמן היה ניתן להשיג אך ורק בעזרת המשחק Pokemon Colosseum, ולמטה תפגשו את הפוקימון האגדי Lugia, שבאותו הזמן היה ניתן לתפוס אותו אך ורק במשחק Pokemon XD: Gale of Darkness. זוג המשחקים הללו גם צפויים להגיע ל-Switch, אבל דווקא במסגרת מנוי ה-Nintendo Switch Online המורחב.
עוד לא ידוע אם זוג האוונטים הללו יהיו זמינים במשחקים Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green, אבל לדעתי יש סיכוי גבוה שהם ינתנו, משתי סיבות. הראשונה היא שביציאת המשחק Pokemon Crystal ל-Nintendo 3DS, האוונט שמאפשר לתפוס את הפוקימון המיתי Celebi היה זמין ולכן יכול להיות שאותו הדבר יקרה כאן. השניה היא שבלי Ho-oh ו-Lugia, לא ניתן להשלים עד הסוף את ה-Pokedex של המשחקים, וזה יהיה מהלך מוזר מצד Nintendo למכור מוצר שלא ניתן להשלים עד הסוף.
מנגד, בגלל שעוד לא הוכרז שום דבר, יכול להיות שכל מה שאני אומר לא נכון, והאוונטים פשוט לא יהיו זמינים. גם במקרה הזה, המשחקים המקוריים מציעים מספר גליצ'ים שמאפשרים בכל זאת להגיע לאיזורים הללו ולתפוס את הפוקימונים הללו, אז הנועזים שביננו יבדקו גם אותם.
המשחקים Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green צפויים לצאת ל-Switch ו-Switch 2 ב-27 בפברואר.
זוג הרימייקים למשחקים הראשונים בסדרה, Pokemon Fire Red & Leaf Green בדרכם ל-Switch, ואיתם עולות מלא שאלות. הגדולה שבהן היא איך בכלל יהיה אפשר להחליף פוקימונים במשחק. בפוסט הרשמי של Nintendo הוסבר שהדרך היחידה להחליף פוקימונים במשחק, וכן גם לבצע קרבות ושאר מצבי המשחק מרובי השחקנים, ידרשו חיבור ויירלס לוקאלי.
בפוסט הרשמי של נינטנדו נאמר:
Whereas the games’ connectivity features required the Game Boy Advance Game Link cable or Game Boy Advance Wireless Adapter on the Game Boy Advance system, those features can now be enjoyed on Nintendo Switch 2 or Nintendo Switch via built-in local wireless connection.
"בעוד שאפשרויות הקישוריות של המשחקים דרשו את הכבל ל-Game Boy Advance או את מתאם הויירלס של ה-Game Boy Advance (אז זה היה ממש מהפכני!), ניתן יהיה להנות מהאפשרויות הללו עכשיו ב-Nintnedo Switch 2 או Nintnendo Switch בעזרת חיבוריות הויירלס הלוקאלית המובנית של המכשירים".
זה קצת מרגיש כמו פספוס, שכן המכשירים תומכים בקישוריות אונליין נרחבת, אבל עם זאת – זו אולי קצת חזרה לשורשים במלוא המובן. זה פשוט אומר שאם אתם רוצים לאסוף את כל הפוקימונים, או סתם לפתח פוקימונים כמו מאצ'וק או קדאברה, תצטרכו למצוא חברים שגם להם יש את המשחק, ולפגוש אותם בחיים האמיתיים. או שתוכלו לעשות את זה באחד האירועים בחנויות של נינטנדו ישראל כמובן!
זוג המשחקים Pokemon Fire Red ו-Pokemon Leaf Green עתידים לצאת ל-Switch ו-Switch 2 ב-27 בפברואר, ונשאר ממש מעט זמן לחכות!
באירוע ה-PlayStation State of Play האחרון, הוכרז משחק חדש בסדרת משחקי הטקטיקה הקלאסית, Brigandine: Abyss. המשחק הקודם בסדרה, Brigandine: The Legend of Runersia, יצא ל-PlayStation 4 ב-2020, אחרי תקופה ארוכה שבה הסדרה לא היתה פעילה בכלל.
הדרך הכי קלה לתאר את Brigandine זה "פייר אמבלם משושים", ולא, זה לא קטע מאיזו בדיחת טוסטר משולשים שאני זומם, אתם יכולים להיות רגועים. הסדרה מציעה קרבות טקטיים בין ממלכות וגיבורים בלוחות משושים, לרקע קרבות אסטרטגיים בין ממלכות במפה יבשתית ענקית. במשחקים אתם בוחרים לשחק את אחת הממלכות ביבשת, והסיפור יוביל אתכם, איכשהו, להלחם בשאר הממלכות כדי, בסופו של דבר, לאחד את כל היבשת.
אני לא סתם קורא למשחק "פייר אמבלם משושים", אם תסתכלו בטריילר, אתם תראו שהרוב המוחלט של אנשי המפתח שעובדים על המשחק החדש עבדו על משחק כזה או אחר בסדרת Fire Emblem, ביניהם כמה משחקים מעולים בסדרה כמו Fire Emblem: Path of Radiance, ובפרט המלחין המעולה של הסדרה, Rei Kondo.
ב-Brigandine: Abyss נוכל לשחק במצב סיפור, שבו נבחר אחת מתוך 6 סיעות (Factions) שיציע לנו סיפור שונה לכל אחת, או מצב משימה שבו נבחר אחת מתוך 24 אומות (Nations), כשלכל אחת מהן יהיה תנאי ניצחון שונה. המשחק יציע איסוף מפלצות, שדרוג בניינים בממלכה עצמה, ועוד שלל מערכות שכנראה יחשפו בהמשך הדרך. בהחלט נראה שמדובר במשחק טקטיקה עם עומק שיהיה כיף להכיר לעומק.
ההכרזה על המשחק הזכירה לי שיש לי את המשחק הקודם בסדרה, Brigandine: The Legend of Runersia, פעמיים, אז אני מת כבר לשבת לשחק בו, אולי אעשה את זה סוף סוף.
Brigandine: Abyss צפוי לצאת ל-PlayStation 5, Switch 2, Xbox Series X/S, ו-Steam בהמשך שנת 2026.
לא היו חסרות שמועות בנושא, אבל לפי דיווחים חדשים של אתר החדשות Bloomberg, ה-PlayStation 6 צפוי להגיע אלינו רק בסביבות 2028 או 2029 בעקבות מחסור עולמי בכרטיסי זכרון.
עם בועת ה-AI ההולכת ותופחת, הדרישה למעבדים גרפיים חזקים וזכרונות מהירים עבור מרכזי שרתים הולכת וגוברת. ענקיות זכרון כמו Micron הודיעו שהן עוזבות את השוק הפרטי (מחשבי גיימינג למשל) ועוברות לעבוד ישירות מול עסקים, ונראה שהמחיר והזמינות של חומרה מהירה ועוצמתית הולך להפוך את ההרכבה של מחשבים אישיים חדשים לאתגר. זו לא הפתעה גדולה, אבל נראה שהמגמה הזו הולכת להשפיע עכשיו גם על שוק הקונסולות.
אבל האם זה באמת דבר כזה גרוע?
אז לפני שבועיים בערך חבר בעבודה שאל אותי אם עדיף לקנות את ה-PlayStation 5 Slim או ה-Pro, והרגשתי שהתשובה שאני עונה לו מסובכת מדי. זה לא שאין משחקים שמוציאים מהקוסנולה את כל הכוח, וגורמים למאווררים שלה לעבוד שעות נוספות, אבל בינתיים, לפחות מנקודת מבט של שחקן הארדקור (אמנם, שחקן שאוהב גם משחקים בגרפיקת פיקסלים פשוטה), מרגיש ש-Sony לא ממש נתנה לנו סיבות משמעותיות לרצות לשדרג.
לפני כמה חודשים השמועות עדיין היו שה-PlayStation 6 יצא בסוף השנה, ביחד עם GTA 6, וכבר אז תהיתי עם עצמי, למה בכלל לשדרג אם המכשיר הבא יוצא כל כך מוקדם? האם המשחקים שאני משחק דורשים יותר כוח עיבוד ממה שה-PlayStation 5 שלי מסוגל להציע? האם יש משחקים באופק שאני חייב לשחק ולא יוכלו לרוץ על המכשיר הנוכחי? האם הטלוויזיה שלי תוכל להציג את כל היופי הפוטנציאלי הזה?
לאותו חבר מהפסקה הקודמת-קודמת המלצתי ללכת על ה-Slim, גם כי זה לדעתי זה מכשיר מעולה, גם כי המכשיר מריץ את אותם המשחקים ובלי בעיה, וגם כי בסוף ברור לי שהמכשיר שלו יריץ Fortnite ב-4K. זה גם המכשיר שיהפוך את השדרוג ל-PS6 להכי פשוט עבורו, כי הוא לא סופר-מושקע בפלייסטיישן הכי יקר וחזק כרגע.
וזה מוביל אותי למה שהוא אולי גם אחת הבעיות של ה-PS5 ולמה שדרוג לפלייסטיישן 6 מרגיש כל כך הזוי, והרבה יותר הגיוני לראות אותו יוצא ב-2028 או 2029 כמו באותה כתבה של בלומברג. כשהפלייסטיישן 5 יצא, זה היה במהלך הקורונה, היה מחסור שבבים עולמי (נשמע מוכר?) והיה מאוד-מאוד קשה להשיג מכשיר במלאי. זה אמנם כבר לא המצב, אבל לקח הרבה זמן עד שנהיה סביר למצוא מכשיר PS5 במלאי בחנות, אז בטח שכמות אדירה של שחקנים לקחה את הזמן עם השדרוג. יחד עם זה שהקורונה איכשהו מרגישה לכולם כאילו היא התחילה "גג לפני 3 שנים", נוצר מצב שהמון משחקי PS5 מרגישים שהקונסולה בקושי הייתה בידיים שלהם וכבר מגיע המחליף שלה.
וגם אם היה יוצא עכשיו PlayStation 6, אז יכול מאוד להיות שבדומה ל-5, היה מחסור אדיר במכשירים, שחקנים לא באמת היו מצליחים להגר יחד לקונסולה החדשה, ובהתאם לכך, משחקים היו ממשיכים לצאת על ה-5 במקביל ל-6 לתקופה ארוכה, כמו שהיה במעבר בין ה-4 ל-5.
מה שאני בסופו של דבר אומר, באולי הרבה מילים, שחלקן בתקווה מצחיקות, ואת חלקן כנראה שה-AI שלכם יקרא ויסכם לבד, זה שמאוד הגיוני ומתאים בעיני שה-PlayStation 6 לא יצא עכשיו, אלא בסביבות 2028 או 2029. הדיווח של בלומברג אמנם נשמע קצת כמו נבואת זעם, אבל בתכלס מאוד מתאים למצב הנוכחי של מחזיקי ה-PlayStation 5. אז רק נקווה שעד אז יהיו מספיק מעבדים מכל הסוגים.
יש משחקים שהם אומנותיים, ויש משחקים שהם כל כך מוזרים, ייחודיים, או ראוותניים, שזה כמעט כאילו הם מאז ומעולם היו יצירת אומנות, ורק במקרה אפשר לשחק בה כמשחק וידאו. Schrodinder's Call הוא משחק מהסוג השני פה – ומציע חוויה אור-קולית וכתיבה פילוסופית-פסיכולוגית. שיחקתי בדמו שלו, ואני מת לספר לכם הכל עליו כדי שגם אתם תתלהבו.
גם חי וגם מת
ב-Schrodinger's Call סוף העולם הגיע, ואינספור חיים הגיעו לסופם. או לפחות, הולכים להגיע לסופם. המשחק מתחיל 21 ננושניות לפני המוות של כל הייצורים החיים, וכל הנשמות עכשיו תקועות במצב ביניים – לא באמת חיות אבל גם עוד לא מתות באופן סופי.
אנחנו משחקים את מארי, שעליה הוטל להיות "שומרת הסוד האחרונה של העולם". בעזרת חתול קטן ומיסתורי וטלפון חוגה, מארי צריכה לתקשר עם הנשמות האבודות כדי לעזור להן להתגבר על החרטות האחרונות שלהן, כדי שיוכלו להתקדם הלאה.
מהרגעים הראשונים של הדמו, Schrodinger's Call מציג לנו חוויה מרשימה ויזואלית, וכל לחיצה משחררת אפקטים אסטרליים ויפים, עד שלבסוף אנחנו זוכים לפגוש את הנשמה האבודה הראשונה שלנו, לוסי. לוסי מספרת לנו את סיפור חייה שובר הלב, על איך היא הופרדה מבנה האהוב ויליאם, והמשאלה האחרונה שלה היא לדבר איתו שוב. המטרה שלנו בדמו היא לא להגשים את המשאלה של לוסי, אלא לעזור לה להמשיך הלאה, להתגבר על החרטות שלה בחיים, ולמצוא את האור בחיים הסך-הכל קודרים ואפלים שלה.
הדמויות שאנחנו פוגשים בדמו, וגם מארי עצמה, מטושטשות ומבולבלות, חוזרות על עצמן, שוכחות את הזהות שלהן, ומאבדות את הצורה שלהן. כל זה יוצר מצד אחד תחושה של ריחוף, קצת כמו להזכר בחלום, שמאוד תואמת למצב שבין חיים ומוות שהמשחק משדר. בו זמנית זה גם מאיים, וגורם לכם להרגיש כמה החיים שבריריים, וכמה המוות מבלבל. וזה רק היה הדמו!
לאורך הדמו יש לכם בחירות, אבל רובן בעיקר משפיעות על הדיאלוג שיופיע, אם בכלל. באופן כללי נראה ש-Schrodinger's Call יתקדם לכיוון המשך הסיפור לא משנה מה תבחרו. למרות שיש עבודת "בלשות" בסיסית, כמו לזהות מה הרמז שצריך להשתמש בו כדי לשכנע את הדובר בצד השני של שיחת הטלפון לשתף איתכם פעולה, בסופו של דבר המשחקיות מאוד פשוטה, ועיקר החוויה פה היא הכתיבה והתיאטרליות שמסביב.
תוך כדי הדמו של Schrodinger's Call, המשחק זורק עוד ועוד רמזים לגבי סוף העולם, איך הוא קרה, ומה מסתתר בזכרונות האבודים של מארי. כדי לגלות הכל, נצטרך לחכות למשחק המלא, שצפוי לצאת בהמשך השנה, בינתיים למחשב בלבד. אני מצפה לראות איך המשך הסיפור יתגלגל, אבל במיוחד לארט והמוזיקה שאותי באופן אישי תפסו מהרגע הראשון.
עם תפניות מפתיעות, דמויות שכיף לאהוב, וסיפור מדע בדיוני עמוק ומסועף, Hundred Line: Last Defense Academy הוא משחק תפקידים מתוחכם ומרתק שלא כדאי לוותר עליו. בין אם אתם משחקים בו כדי לראות סוף אחד ודי, או אם אתם הולכים לחוות את כל הסופים ולמצות אותו עד תום, זה משחק שישאיר אתכם מרותקים למושב לכל אורך הדרך.
Hundred Line: Last Defense Academy הוא פרוייקט משותף של שניים מכותבי המסתורין היפנים הטובים ביותר בעולם הגיימינג, שהחליטו ביחד להתפרע ולהכין משחק תפקידים עם 100 סופים אפשריים. ולמרות שמדובר בנישה של הנישות – משחק תפקידים טקטי בתורות, בגרפיקת אנימה, עם המון-המון עלילה בין לבין, ובאורך מפלצתי שגם חובבי משחקים כמו Persona 5 Royal יפחדו ממנו – התוצר הסופי הוא משחק עשיר ועמוק, ממש יצירת פאר של גיימינג. גם אם הוא לא מושלם, זה מרגיש כמו נס שמשחק שכזה נוצר.
מאה ימים של תקווה וייאוש
ב-Hundred Line: Last Defense Academy אנחנו משחקים את טאקומי סומינו (Takumi Sumino), תיכוניסט שחי חיים שלוים בקומפלקס מגורים תת קרקעי יחד עם חברת הילדות שלו קרואה (Karua). ביום בהיר אחד, כשפולשים מיסתוריים תוקפים את הקומפלקס, הוא מופרד מחברתו, מקבל כוחות על מבוססי דם, ומוצא את עצמו בבית ספר מסתורי יחד עם צעירים אחרים. עכשיו מוטלת עליו המשימה לשמור על בית הספר למשך 100 ימים ולהגן על גורל האנושות מפני הפולשים המסתוריים הללו, כדי לחזור חזרה לחיים שהוא נתלש מהם.
מההתחלה, התמה של צבא, של "שירות חובה" והצורך להגן על מוצב בודד מפני פולשים כחלק ממלחמה גורלית, זה נושא מאוד מעניין, ושקל מאוד להפנים ולהזדהות איתו. זה מאוד מציאותי לשמוע את חלק מהדמויות מתלוננות על זה שהביאו אותן להלחם, ובעצם לא בא להן לבצע את החובות שלהן כי לסכן את החיים זה מפחיד. הנושא הזה מהווה קרקע טובה לכל הקונפליקטים במשחק, גם החברתיים וגם המוסריים.
ככל שהסיפור מתקדם, נוספים עוד ועוד קונפליקטים ואתגרים, נפתרת בעיה אחת, וצצות שתיים חדשות במקומה, והמתח לא מרפה לרגע. לאורך המשחק, גם בהתחלה שלו, וגם אחרי שהשלמתי כבר עשרות סופים, היו רגעים שמצאתי את עצמי משחק עד שעות מאוחרות בלילה, גם לפני ימי עבודה, כי פשוט היה לי כל כך מעניין ולא רציתי לעצור.
כיאה למשחק של היוצר קאזוטאקה קודאקה (Kazutaka Kodaka) יוצר סדרת המשחקים המפורסמת Danganronpa, גם כאן הדמויות שלנו כוללות דמות מאסקוט מכוערת-חמודה עם אישיות מעצבנת ובדיחות מלוכלכות, יחד עם קאסט גיבורים ביזאריים עם צדדים מעצבנים בולטים, ועומק רגשי מרתק. מי ששיחק משחקים אחרים שלו ירגיש פה בבית, אבל מי שלא, יקבל שוק תרבותי יותר גדול מאשר משחקים כדוגמת Persona. הדמויות השונות לא מפחדות לזרוק בדיחות מורבידיות או גסות, לפעמים אפילו בצורה אגרסיבית או מפורטת להחריד.
כמובן שעל כל בדיחה גסה אחת, תראו שתיים או יותר בדיחות בשפה יותר… בינלאומית, בין אם מדובר ברפרנסים למשחקים פופולאריים כמו Resident Evil או Undertale, או רפרנסים לאנימה ומנגה כגון נארוטו ו-וואן פיס. המשחק גרם לי לגחך, לצחקק, וגם להקרע מצחוק, בשלל רגעים, ותיקיית צילומי המסך שלי מהמשחק עברה בהרבה את ה-100 תמונות, פשוט כי כל משפט היה חייב תיעוד בעיני.
הדמויות והכתיבה הלפעמים בוטה הם לא הדברים היחידים שהופכים את המשחק הזה ל"משחק קאלט" מהסוג שיכול להיות טיפה מוזר או מטריד מדי לשחקן הממוצע – לאורך המשחק יש התייחסויות והמחשות של נושאים קשים יותר או פחות, ביניהם גם התאבדות, אונס, קניבליזם, ועוד. הכל משחק תפקיד בסקאלה הגדולה של העלילה, האווירה, והעולם האכזרי והמסוכן שהדמויות צריכות להתמודד איתו.
ואולי בגלל שהמשחק כל כך אלים, מלחיץ, ומטריד, זה הופך את הרגעים הטובים והשמחים בו לשווים הרבה יותר, וכאלו שתרצו להציל אותם בכל מחיר.
בחיפוש אחר הסוף הטוב ביותר
כדי להגן על החברים שלכם, על הרגעים השמחים והמרגשים, במלחמה האכזרית נגד הפולשים, המשחק יציב אתכם בפני בחירות גורליות שישפיעו דרסטית על התקדמות הסיפור.
Hundred Line: Last Defense Academy מציע 100 סופים שונים שתוכלו לקבל, בהתאם להחלטות שלכם. המטרה שלכם די ברורה – לחפש את הסוף השמח ביותר, או לכל הפחות, הסוף שאתם תהיו הכי שלמים איתו. לא מדובר בסופים של "אופס, בית הספר התפוצץ וכולם מתו", למרות שיש סופים שטותיים או מיותרים בסגנון הזה, אלא בנתיבי עלילה מלאים, בז'אנרים שונים, שכל אחד מהם מציע מקבץ סופים, ומלמד אתכם עוד על הסיפור המלא של המשחק.
הבחירות הללו מתחילות להשפיע על הסיפור רק בשלב מאוחר, אחרי שכבר למדתם להכיר את רוב הדמויות לעומק, ואתם כבר מבינים איך העולם של המשחק מתנהג. זה מאוד הפתיע אותי ששיחקתי במשך כמה עשרות שעות ועוד לא היו לי בחירות גורליות, ותהיתי מתי זה בכלל יתחיל להשפיע על הסיפור, אבל ברגע שהמכניקה של הבחירות נכנסה למשחק, היא הפכה למכניקה האהובה עלי בו.
הבחירות הגורליות במשחק הן באמת בחירות גורליות, ועם השלכות משמעותיות על העלילה. הן יבחנו את המצפן המוסרי שלכם, או יגרמו לכם לבחור בין להציל דמות אחת או אחרת, מבלי לדעת מראש מה יקרה כתוצאה מכל החלטה. כל בחירה במשחק גוררת פיצול נוסף בעץ העלילתי, ואם קיבלתם תוצאה שפחות מצאה חן בעינכם, אתם בקלות יכולים לחזור חזרה לבחירה ולבחור בהחלטה האחרת, בלי צורך במניפולציה של שמירות או משהו כזה.
למעשה, המשחק לא רק מציע לכם 100 סופים, אלא מאתגר אתכם לאסוף את כולם, ואפילו בנוי מהיסוד כדי לעשות לכם חיים קלים לאורך הדרך. את כל ההתקדמות בפיתוח של הדמויות שלכם, הקשרים איתן, והציוד שתחזקו תוכלו לשמור לאורך הפיצולים השונים שתקחו, ואחרי שהשלמתם קרב עלילתי מסויים פעם אחת, תוכלו לדלג עליו בלחיצה אם תגיעו לאותו הקרב בנתיב עלילה אחר. בכך, למרות שהמשחק מתחיל בתור משחק תפקידים טקטי בתורות, אחרי שהגעתם למספר סופים, הוא הופך כמעט לגמרי למשחק הרפתקאות עלילתי, סטייל Visual Novel.
את הנתיבים השונים כתבו כותבים שונים, וזה מתבטא גם באיכות, גם במגוון הז'אנרים, וגם בדמויות השונות שמקבלות פוקוס. חלק מהנתיבים למשל מרגישים כמו סיפור אימה, לעומת נתיבים אחרים שיהיו יותר קומיים, או נתיבים שיציעו תעלומות מתוחכמות שיגרמו לכם לחשוב מחוץ לקופסה. המגוון הזה עוזר לשמור על המשחק רענן, ומייצר סקרנות לקראת כל נתיב חדש שתתחילו.
ובעוד שהיו נתיבים שהיו יחסית משעממים, רפטטיביים, או מבלבלים, ואפילו כאלה שהיו לא הגיוניים בכלל, הרוב המשמעותי של הנתיבים היה מרתק ופיתח את הדמויות הטובות במשחק בצורה יוצאת מן הכלל. כל זה נהיה עוד יותר כיף ברגע שנושאים שעולים בנתיב אחד, מקבלים פתאום יחס בנתיב אחר ולאט לאט אתם מגלים איך הכל קשור להכל.
כשהקרבות מתחברים לסיפור
זו לא רק העלילה שמתחברת בצורה נהדרת לעצמה, אלא גם שאר המשחקיות. לכל דמות במשחק יש יכולות וסגנון משחק שמתחברים לאישיות של אותה הדמות, והרבה מהיכולות המיוחדות של הדמויות מתבטאות גם בקרבות, וגם בעלילה.
הקרבות במשחק מנוהלים בתורות, על גבי לוח משבצות שעליו הדמויות יכולות לנוע. תצטרכו להגן על מחולל המגן של בית הספר, תוך כדי שאתם הודפים גלים של פולשים, ואת המפקדים המפלצתיים שלהם. המשחק בנוי בצורה מאוד סלחנית, ולא דורש שתהיו טקטיקנים מטורפים או שחקני טקטיקה ותיקים כדי להצליח בקרבות ולהנות מהם. כל קרב מרגיש מותח ומאתגר, מבלי שהאויבים יהפכו לספוגי נזק, ומבלי שהדמויות שלכם יהפכו לחזקות מדי, בזכות מערכת ההתקדמות המתוחכמת של המשחק.
הדמויות והאויבים עושים נזק מועט בצורות גיאומטריות שונות, ומה שמשנה זו הראיה המרחבית שלכם והיכולת שלכם להתאים התקפה חזקה לתבנית אויבים שאתם רואים מולכם. במקביל, אתם תפעילו במהלך הקרב יכולות בעזרת מד מתח נטען שיאפשר לכם להפעיל התקפות אולטימטיביות או לקבל חיזוקים זמניים לדמויות.
ב-Hundred Line: Last Defense Academy אין באמת סטטים, הדמויות לא באמת עולות רמות, והאויבים לא מתחזקים אקספוננציאלית ככל שהדמויות שלכם מתחזקות. במקום סטטים מתנפחים, הדמויות שלכם מקבלות שיפורים טקטיים בסגנון "יותר צעדים", "טווח התקפה גדול יותר" או "צבירת מתח מוגברת". הקרבות לא הופכים ליותר קלים או יותר קשים, אלא קורים בהם יותר דברים, וככה מרגיש כאילו האקשן בכל קרב גובר ככל שאתם מתקדמים במשחק ומשפרים את הדמויות.
מחוץ לקרב, אתם זוכים גם לזמן חופשי בין חלקי עלילה, ושם תוכלו להשקיע בחיזוק הקשרים עם הדמויות, לערוך קרבות סימולציה, או לצאת לחקור את הסביבה המסוכנת שמעבר לתחומי בית הספר ולאסוף חומרי שדרוג.
כשאפילו המוזיקה עומדת לבגוד בכם
באחד הראיונות עם המפתחים שממש אהבתי, המלחין ציין שהוא התבקש להכין מוזיקה שמאוד דומה לזו שהוא עשה עבור משחקי Danganronpa, אבל "קצת שונה" כדי שהשחקנים ירגישו בבית, וכדי לייצר אווירה דומה, אבל בו זמנית להרגיש ש"משהו שונה". בהתייחסות לאחת המנגינות שהוא הזכיר באותו הראיון הוא ציין שהוא רוצה שהשחקנים ירגישו כאילו הם לא יכולים לסמוך על המלחין וכאילו "עומדים לבגוד בהם", וזה היה תיאור כל כך מקורי ומגניב שפשוט הייתי חייב לספר לכם עליו גם כאן.
המנגינה שמלווה את המשחקן מייצרת אווירה בצורה כל כך טובה, שלפעמים היא ממש יכולה להשפיע על הדרך שבה אתם תתייחסו לסצינה מסויימת. בהמון מקרים, אחרי בחירה שמובילה לסוף רע, שמעתי את המנגינה משתנה ומיד ידעתי מה הולך לבוא, ולחלופין, כשהמנגינה היתה הופכת לשמחה, ישר ירד לי הלחץ כי ידעתי שדברים הולכים להסתדר, איכשהו. כשדמות מגיעה כדי להציל את המצב באופן דרמטי תמיד תהיה מוזיקה מגניבה וקצבית, וכמובן שאת הקרבות מלווה מוזיקה דרמטית ועצבנית שתכניס אתכם לזרימה של הקרב.
בזירת הגרפיקה, המשחק ברובו מציג את הדמויות בדו-מימד עם עשרות הבעות פנים ופוזות שונות. ברגעים ספציפיים בעלילה, יש גם איורים מקוריים שילוו את אותו האירוע, ורק לעיתים נדירות תהיה סצינת אנימציה תלת-מימדית. עם כל אלה, המשחק נראה טוב, עם צבעים ועיצובים בולטים, תפריטים נקיים, והמון פרטים קטנים.
Hundred Line: Last Defense Academy הוא משחק עלילתי מדהים, עם סיפור מד"ב עשיר ומסועף. כנראה שלא הולך לצאת משחק באיכות וסדר גדול שכאלה שיכתב כולו ללא AI בעתיד, וזה הופך את המשחק להיות מונומנט של ממש בעיני, ויצירת פאר שראויה לתשומת הלב המלאה שלה. זה גם למה בחרתי לשחק בו עד שהשלמתי את כל 100 הסופים, למרות שזה לקח *מלא* זמן.
עם כל אלה, זה גם משחק שקשה מאוד להמליץ עליו לכל אחד – הוא ארוך בצורה מפחידה, ולמרות שיש המון עניין לאורך אותה דרך ארוכה, יותר קל להמליץ לחברים על משחק קצר של 20 שעות. בנוסף לאורך שלו, הוא מוזר ולעיתים מטריד, ולא כל שחקן יצליח להתחבר אליו, בגלל כל מיני סיבות.
ועם זאת, זה באמת נס לראות משחק עם כל כך הרבה אהבה וכל כך הרבה השקעה כמו Hundred Line: Last Defense Academy. אי אפשר שלא לצאת מהרפתקה כה ארוכה מבלי להקשר לדמויות שליוו אותי לאורך הדרך לעד. בין אם אלה הסופים השמחים, העצובים, או המחליאים ביותר, יהיו המון רגעים שאזכור מהמשחק.
