חברת Dontnod Entertainment החליטה לקרוא לפרק השני של Life Is Strange בשם "נגמר הזמן" (Out of Time), ובהתחשב בחיבה של המשחק לכל דבר היפסטרי, לא אהיה מופתע אם הוא נקרא ככה באופן אירוני לחלוטין. ל"נגמר הזמן" לוקח הרבה מאוד זמן להגיע למקומות מעניינים. אתם תבלו את הפרק בסטלבט במעונות של מקס, נרגעים במסעדה ואוספים בקבוקים במזבלה – לא הדברים הכי מעניינים או סוחפים שאפשר לעשות. כמובן שיש מספר בחירות לעשות והשלכות טובות או רעות לספוג, אבל פרק שתיים מרגיש כמו תוכן מילוי, שמאיץ רק לקראת הדקות האחרונות של המשחק כדי לדאוג שתהייה בכם מספיק התרגשות לקראת פרק שלוש.
כצפוי, החזקה של הפרק נמצאת בנרטיב, אבל לא במה תעשו במהלכו. מכיוון שלא הייתה התקדמות אמיתית בפרק הראשון, הסיפור הוא אותו סיפור. רייצ'ל אמבר עדיין נעדרת, למקס עדיין יש כוחות מוזרים וקייט עדיין מתנהגת מוזר. ההבדל האמיתי היחיד הוא שקלואי, החברה הכי טובה של מקס מהילדות, יודעת את הסוד שלה. זה מוביל לקטע שלם שבו השתיים פשוט מנסות לראות איזה "דברים מגניבים" אפשר לעשות עם הכוחות של מקס. רק בסוף הפרק אתם מרגישים שהמשחק מגביר את הקצב, ושהבחירות שלכם מתחילות להשפיע. יש חלק מרגש ממש לקראת הסוף שבו מקס מגלה את המחיר הפיזי שהכוחות שלה גובים ממנה דווקא ברגע שבו היא הכי צריכה אותם. זו סצנה נהדרת שתישאר איתכם גם אחרי שתסיימו את הפרק. לרוע המזל, עד הנקודה הזו לא קורה יותר מדי ב"נגמר הזמן".
הנרטיב האיטי הוא הזדמנות מצויינת בשביל השחקן להכיר את הדמויות ואת העיירה Arcadia Bay. תוכלו לבקר בכמה מקומות בעיירה, לדבר עם התושבים ובדרך ללמוד מה קרה מאז שהמשפחה של מקס עזבה לסיטאל. Dontnod מצליחים לתפוס את האווירה של עיירה קטנה בארה"ב שראיתם בסרטים או בספרים באופן מושלם, ממש עד לרמת הדייג הכעוס או ההומלסית בעלת חוכמת החיים. אפילו תוכלו לבלות חלק ניכר מהפרק בדיינר אמריקאי, צופים באנשים, שותים קפה ואוכלים אוכל לא בריא. אני בחרתי לאכול חביתה עם בייקון לארוחת בוקר, ובתקווה ההשלכה של זה לא תהיה התקף לב פתאומי.
אבל "החיים משונים" לא ממש מתמקד בעיירת החוף הקטנה, אלא בקשרים של מקס עם הדמויות האחרות, אם זה עשיית אויבים או בניית קשרי חברות. יש המון שיחות לנהל עם סטודנטים, הורים, מורים ובטלנים, וזה מה שמניע את הסיפור קדימה ונותן לכם תובנות לגבי כל דמות. אז זה פשוט חבל שרוב הדמויות לא מעניינות בכלל. אפילו קלואי היא דמות חד-מימדית, שמחליפה אישיות בין פאנק-רוקרית אנרגטית לנערה דיכאונית בהרף עין. כל האחרים הם תיכוניסטים סטריאוטיפים, מהחנונים, לרכלניות ועד הספורטאים. הדמות היחידה שעוברת איזושהו סוג של שינוי זו קייט מארש, "חולת הדת" כמו שהתלמידים האחרים קוראים לה. "נגמר הזמן" נותן לכם הזדמנות לדבר איתה וללמוד עוד עליה ועל הסיבות להתנהגות המוזרה שלה. מבלי לגלות שום בר, רק אומר שקייט מתמודדת עם כמה דברים אפלים, והיא הדבר הכי מעניין בפרק הזה.
הדמות הכי חשובה שתבלו איתה בפרק הזה היא מקס עצמה. עכשיו כשהייחודיות של השליטה בזמן כבר דהתה, אתם יכולים להשקיע זמן בללמוד איזה סוג של אדם היא. התשובה לכך היא "מעצבנת". המונולוגים הפנימיים של מקס הם של נערה מתבגרת שמנסה לראות הכל באור רומנטי ולמצוא משמעות חבויה בכל דבר. כל שורה במונולגים הללו מנסה להישמע מתוחכמת ועמוקה, אבל במקום זה נשמעת מעיקה או יומרנית. הדיאלוגים שלה הרבה יותר ישירים, ואכן נשמעים כמו משהו שאדם אמיתי היה אומר, אבל היא בעיקר מגיבה למשפטים של דמויות אחרות, אז אין פה יותר מדי תובנה. לעומת זאת, החברות שלה עם קלואי כן מוציאה ממנה חלקים יותר מעניינים בה, אז יש עוד תקווה.
הפאזלים הם עוד דבר שנותן תקווה ל"נגמר הזמן". בפרק הראשון הפאזלים היו שם כדי לעזור לשחקן להבין מה לעשות ומה לא לעשות בכל הנוגע לחזרה בזמן. הפעם, הפאזלים הרבה יותר מגוונים, ונעים מבחירות בדיאלוג ועד לפאזלים מבוססי מלאי, כמו במשחקי הרפתקאות ישנים. רובם מסתמכים על התבוננות וזיכרון, מה שמכריח את השחקן לשים לב לפרטים או לשאת בתוצאות. חלקם אפילו מצליחים ליצור אשליה של דחיפות, שזה דבר מרשים בהתחשב בעובדה שמקס תמיד יכולה להחזיר אחורה את הזמן ולנסות שוב.
למרבה הפלא, Life is Strange: Out of Time מרגיש בסופו של דבר כמו מסע ששווה את הזמן שלכם. האטמוספירה הרגועה והקסם בעייריה ארקדייה שובים את הלב ועוזרים לכם להתקדם דרך הסיפור האיטי משהו. יש מספיק אקשן והתרגשות לקראת הסוף כדי להחזיק אתכם במתח עד לפרק הבא, אז תשענו אחורה ותהנו מהנסיעה – יש לכם את כל הזמן בעולם.
