זומבים. נראה כאילו אותם מתים מהלכים מופיעים היום בכל פינה – בסרטים, סדרות וכמובן במשחקי וידאו רבים.
זומבים הפכו פופולארים מתמיד בשנים האחרונות, ועכשיו הגיעה תורה של Yakuza, סדרת משחקי הפשע והמכות היפנית, להצטרף לשיגעון עם Yakuza: Dead Souls. מדובר בסטייה רצינית מהנוסחה של משחקי עבר בסדרה, שהתמקדה תמיד בקרבות אגרופים ואלות בייסבול בין אנשים רעים, אבל חיים למדי. האם הוספת זומבים לסדרה עם עבר מבוסס ומכובד כמו Yakuza הייתה החלטה נבונה? ובכן, מסתבר שלא ממש. כל הזומבים בעולם לא יכולים להציל משחק עם עלילה כה משעממת, משחקיות מתישה ושליטה מעצבנת. אבל לא הכל רע, כי למרות כל זה, לירות בכמויות מגוחכות של גוויות מהלכות זה תמיד כיף, לא משנה מה.
Dead Souls הוא משחק הרפתקה-יריות בעולם פתוח לשחקן הבודד, עם קו עלילה שקופץ בין דמות מסדרת Yakuza אחת לאחרת. אותו קו עלילה יכול להיות לפעמים קצת מוזר (כיאה למשחקים יפנים), אבל בגדול הוא שטחי למדי. רובע Kamurocho הבדיוני בעיר טוקיו (הפחות בדיונית) נפל קורבן למגפת זומבים רצינית למדי, וארבע גברים קשוחים, בלבוש שיצא הישר משנות ה-70, חוברים יחדיו (בערך) בכדי להציל את הרובע האהוב שלהם, שלאט לאט מתמלא בעוד ועוד קורבנות. מכאן העלילה נשארת פחות או יותר אותו דבר, עם כמה טוויסטים פה ושם בכדי לנסות ולעורר את השחקן, שבשלב הזה כבר מזמן נכנס לקומת הריגת זומבים ודילוג דרך הדיאלוג (ביפנית) המפרך.
את המשחק פותח Shun Akiyama, מלווה הכספים בז'אקט האדום שהופיע לראשונה ב-Yakuza 4. Akiyama הוא גם הדמות הכי משעממת במשחק; הוא אמנם חביב, נעים הליכות ויודע לירות בשני אקדחים בו-זמנית, אבל הוא מחוויר לעומת שאר הדמויות, שכוללות פסיכופט סתום-עין שנהנה מכל ראש זומבי שהוא מפוצץ, וגבר ענק ובלונדיני עם מכונת ירייה במקום זרוע. הדמות הרביעית היא כמובן כוכב הסדרה Kazuma Kiryu, שמחזיר למשחק קצת "טעם של פעם" עם אגרופי הברזל שלו. ארבעת הדמויות הראשיות הן גולת הכותרת של המשחק – לכל אחת מהן אישיות והתנהגות משלה, והן עוזרות להכניס קצת הומור ועניין למשחק.
מכיוון שאת מעט הסיפור שיש במשחק חווים אך ורק דרך קטעי וידאו או דיבור בהם לשחקן אין שום שליטה על המתרחש, הסיפור של Dead Souls מרגיש לרוב תלוש מהמשחק עצמו, ולא קשור כלל לשחקן. קשה מאד להתחבר לדמויות או לפתח אמפטיה כלפיהן, שכן הזמן היחיד שהשחקן שולט בדמות שלו היא כאשר הוא הורג מספרים אסטרונומים של זומבים. כמעט ואין קשר בין הסיפור למשחקיות של Dead Souls, מה שמוזיל מאד את חוויית המשחק, והופך אותו ללא יותר מאשר משחק אקשן סתמי. הסיפור הוא לא יותר מאשר רקע למסע ציד הזומבים הארוך והמייגע שהוא Yakuza: Dead Souls.
המשחקיות של Dead Souls מתחלקת לשני חלקים: התרוצצות בלתי פוסקת בחלקים המסוכנים של הרובע, והתרוצצות בלי פוסקת בחלקים הנורמאלים שלו. כאשר נמצאים בתוך ה"איזור הסגור" (איפה שכל הזומבים), כל מה שיש לעשות זה ללכת מנקודת א' לנקודת ב' ולחסל כמה שיותר זומבים בדרך. שם בדר"כ גם מתרחש הסיפור, כך שתחסלו המון, המון זומבים במהלך המשחק. כשרוצים לקחת קצת הפסקה מכל היריות הללו, אפשר לצאת להסתובב באזורים המיושבים של הרובע, לאכול משהו, להמר קצת, לשחק טניס, ללכת לדוג ואפילו להתחיל עם מלצריות. יש המון מה לעשות בעולם של Yakuza: Dead Souls חוץ מלהרוג זומבים, רק חבל שיש מעט מאד סיבות לעשות זאת.
יש אפשרות להיכנס לאזור הסגור גם שלא כחלק מהסיפור, וסתם להתרוצץ שם ולעשות משימות צד, או להציל אנשים. משימות הצד האלה יכולות להיות מאד נחמדות, ואפילו משעשעות, כך שאם נמאס מהסיפור הראשי הפחות מעניין, תמיד אפשר לקחת רובה צייד טוב ולהתחיל לעזור לאנשי Kamurocho המסכנים (כמובן שגם תקבלו חפצים טובים והרבה נקודות ניסיון אם תבחרו לעשות זאת).
הקרב ב-Dead Souls מאד שונה מזה של משחקים קודמים בסדרת Yakuza. דבר ראשון – אין כמעט מכות במשחק; עדיין אפשר להרים חפצים הפזורים ברחבי המפה ולהשתמש בהם כנשק כנגד זומבים, אבל רובם לא מאד יעילים נגדם, וחוץ מזה – לכל הדמויות יש אקדחים. כן, בפעם הראשונה בסדרת Yakuza, הקרב שם דגש רציני מאד על יריות ולא על מכות. לכל דמות יש נשק ייחודי רק לה, יחד עם מגוון נשקים סטנדרטים אחרים כמו אקדחים, רובי צייד, מכונות ירייה ותתי מקלע. ישנם אפילו רימונים שונים שאפשר להשליך. מכיוון שזו הפעם הראשונה בה המפתחים הכניסו נשקים חמים לתוך המשחק, ישנן לא מעט בעיות כשזה מגיע לקרב. הבעיה הבולטת ביותר היא המצלמה: כאשר מכוונים את הנשק, המצלמה מסתובבת לכיוון אליו הדמות פנתה, במקום שהדמות תסתובב לכיוון המצלמה (כמו ברוב משחקי היריות הסטנדרטים). זה מאד מקשה ומבלבל במהלך קרב, ובדרך כלל רצוי לוותר על הכיוון ופשוט לירות לכיוון הכללי של הזומבי – זה לרוב פוגע.
בעיה נוספת שנובעת מהחלטה מוזרה מצד המפתחים היא הכוונת של הרובים. ישנם שני מצבי כיוון במשחק: אחד פשוט מרים את הנשק אל מול הדמות ומאפשר לה לזוז סביב המטרה (זהו המצב המוזכר למעלה), ומצב שני, שמעלה את כוונת הנשק על המסך, ומציע דיוק גבוה יותר. כאשר מעלים את כוונת האקדח, הדמות נשתלת במקום, וכיוון הנשק נעשה בעזרת הג'ויסטיק השמאלי במקום הימני – הפוך לגמרי ממצב המשחק הרגיל בו הג'ויסטיק השמאלי אחרי על התנועה והימני על המצלמה. זוהי החלטה נוראית ומבלבלת, ולא פעם מצאתי את עצמי לוחץ מעלה את הכוונת על המסך בזמן תנועה, רק כדי למצוא את עצמי מכוון לשמיים בזמן שהזומבי מולי מנשנש על צווארה של הדמות שלי.
בכלל, המשחק סובל מבעיות שליטה חמורות, שמתסכלות את השחקן ומונעות ממנו לעשות אפילו את הדבר היחיד שהמשחק באמת מציע – להרוג זומבים במהירות וביעילות. Dead Souls רק מראה עד כמה סדרת Yakuza תלויה בנוסחה המקורית שלה שליוותה אותה לאורך השנים, ועד כמה קשה לסדרה כזו לחדש ולהפתיע.
כבר הזכרתי כמה וכמה פעמים את הזומבים (כן, יש זומבים במשחק) שמדדים ברחובות רובע Kamurocho, אבל הם לא האויבים היחידים. ישנן מספר מוטציות (או במילים אחרות – זומבים מתקדמים יותר) שמציעות קצת יותר אתגר מהזומבי הבסיסי. מוטציות אלה נעות בין זומבים קטנים ומהירים, לבין כאלה ענקיים המכוסים שכבת מגן עבה המגנה עליהם מנזק. זה בערך האתגר היחיד שנתקלים בו במהלך המשחק, בעיקר כשהן מגיעות בקבוצות. אבל מהר מאד לומדים מהי השיטה הכי טובה כנגד כל אחת ואחת מהן, והן הופכות להיות נקודות של גיוון בים של זומבים אפורים ומרקיבים, יותר מאשר אתגר. בשביל אתגר אמיתי חייבים להתמודד מול אחד הבוסים במשחק.
הבוסים של Yakuza: Dead Souls הם האתגר האמיתי של המשחק. זה לא שהם יותר מדי קשים או מתוחכמים, זה פשוט עניין של סיבולת – הם עובדים בשיטה הקלאסית של מדי חיים מרובים ותבניות התקפה ברורות. כנגד כל בוס יש את האסטרטגיה המומלצת שעובדת הכי טוב מולו, בין עם מדובר בהמטרת עופרת בלתי פוסקת, או מציאת דרך להסרת שכבת מגן חסינה לנזק (ואז המטרת עופרת בלתי פוסקת). הם מציעים הפוגה מבורכת מההתרוצצות הבלתי פוסקת של המשחק, ומעמידים בפני השחקן אתגר אמיתי (אם כי לא נוראי). גם נחמד לראות כי כל בוס מעוצב אחרת ומתנהג אחרת מקודמו, למרות המוטיבים המשותפים ביניהם (לדוגמא, נקודות התורפה הזוהרות). ישנם פה ושם קרבות בוס שמרגישים יותר מעצבנים ממאתגרים, אבל באופן כמעט גורף, הבוסים הם החלק הכייפי יותר שבקרב.
Dead Souls באופן כללי מעוצב לא רע בכלל, והגרפיקה של המשחק בהחלט שווה התייחסות. המודלים של הדמויות נראים מציאותיים למדי, עם הבעות פנים מושקעות ותנועות גוף אמינות. אפילו הדמויות הפחות חשובות נראות אמינות מספיק בשביל למכור את האשליה של עולם משחק חי ונושם. שאר הטקסטורות קצת סובלות מפשטות או טשטוש מקרי, אבל האורות החזקים של החנויות, בשילוב ההרס המשכנע של האזור הסגור, בהחלט עוזרים למשחק פשוט להראות טוב. גם המוסיקה עושה עבדה טובה, ומאד מתאימה לתחושה שהמשחק מעביר – היא קצבית מספיק בשביל שחיסול הזומבים השיטתי ירגיש אינטנסיבי, אבל לא רועשת מידי בשביל להפריע. הדיאלוגים כולם מדובבים ביפנית עם כתוביות לאנגלית, מה שמצד אחד נותן תחושה אותנטית יותר, אבל מצד שני קצת מפריע ומצחיק בגלל הנטייה של המדובבים להיות דרמטיים מידי בביצוע.
Yakuza: Dead Souls הוא לא משחק טוב במיוחד כשמסתכלים אליו כיחידה אחת. המשחקיות רפטטיבית ואפילו משעממת לעיתים, הסיפור חסר נוכחות, והשליטה הבעייתית בדמויות במהלך קרב יכולה להביא לכדי תסכול ועצבים. הגרפיקה של המשחק לא רעה, וקרבות הבוס המגוונים עוזרים לשבור מידי פעם את החד-גוניות של הרג הזומבים, אבל זה לא מספיק בשביל להפוך את Dead Souls ליותר ממה שהוא: משחק אקשן סתמי וחסר מקוריות, שרק מעריצים כבדים של הסדרת Yakuza, או חובבי זומבים שרופים, יהנו ממנו. כל השאר אמנם לא יסבלו, אבל בשוק רווי משחקי זומבים, יש דרכים טובות יותר לספק את תאבון שלכם למוחות.
