Life is Strange: Episode 4 – Dark Room בהחלט מרוויח את השם שלו. אם עד עכשיו סדרת ההרפתקאות חסרת המעוף הזו נעה מסביב לבני נוער מרדניים שמטיילים בזמן, הפרק הרביעי לוקח פניה חדה שמאלה לתוך שטח מאד אפל ומאד מרושע. לא שטח יותר טוב או יותר מעניין, אם תרשו לי, אבל בהחלט יותר אפל. Dark Room מתמודד עם בעיות כמו בריונות, אובדנות, עינויים ואפילו רצח אך עושה זאת בצורה כל כך שטחית ולא מעניינת שהוא נכשל בלעורר תגובה כלשהי משהחקן. חוץ מאולי משיכת כתף. ואני נדיב.
טוב זה לא לגמרי נכון. אני מוכרח להגיד שמכולם, דווקא הפרק הרביעי הוא זה שנגע בי. הרגשתי חמלה כלפי קלואי ומקס, ויכולתי סוף סוף להעריך את החברות העמוקה ביניהן. אבל זה היה במציאות מקבילה, שם אבא של קלואי חי אך היא בכסא גלגלים. ברגע שקלואי חזרה, שוב איבדתי כל סימפתיה. מובן מאליו למה לא יכולנו להישאר במציאות המקבילה הזו, אם היינו עושים זאת כל בחירה שעשינו עד כה הייתה חסרת משמעות, אבל למען ההגינות מצאתי את המציאות ההיא הרבה יותר מושכת. הייתי שמח לחקור אותה, או את הרעיון של כמה צירי זמן, יותר. אך אבוי, היינו חייבים לחזור ל-Arcadia Bay הישנה ולהמשיך בחיפוש אחר רייצ'ל אמבר יחד עם חברתנו כחולת השיער.
מכיוון שזה הפרק הרביעי בסדרה, אין טעם להתחיל דיון על הסיפור עד כה. אם יש דבר אחד ש-Life is Strange מצטיין בו זה לגרום לכם להרגיש שדרככם במשחק ייחודית לכם. אפילו כשאתם רואים את הסטטיסטיקה של בחירות שחקנים אחרים, אתם עדיין מרגישים כאילו הסיפור נתפר במיוחד בעבורכם. למרות שיש דברים שיקרו לכולם, המשחק ממשיך להשתנות ולקבל צורה בכדי להתאים עצמו לבחירות שנעשו בפרקים הקודמים. לדוגמה, ישנו מקטע שלם עם קייט מארש ששחקנים לא יחוו אם לא יצילו אותה בפרק השני. יש גם מספר לא קטן של סיטואציות בפרק הזה שללא ספק ייעשו שינויים גורליים וקיצוניים במספר תרחישים אפשריים בפרק הבא.
מה שלא משתנה מפרק אחד למשנהו הוא האדישות המוחלטת שלי כלפי שתי הדמויות הראשיות – מאקסין וקלואי. אני פשוט לא מצליח שיהיה לי אכפת מאף אחת מהן, ועכשיו שממש הצלחתי להתחבר למקס ולקלואי (כשהיא מרותקת לכסא גלגלים) במציאות מקבילה, אני מבין שהגרסה של קלואי שאני תקוע איתה היא הבעיה. אני מוצא אותה בלתי נסבלת ושאי אפשר להתחבר אליה, כי היא לא יותר מייצוג רדוד של "נערה עם בעיות".
Dark Room ניגש לנושאים האפלים שלו עם אותה הרדידות, זה פשוט לא מגיע אליך. במהלך המשחק תגלו תגליות נוראיות ממש, שהיו אפילו יכולות לקחת מקום במציאות. אני לא אכנס לפרטים, בשביל לא להרוס לאף אחד, אבל זה די ברור שהמשחק רוצה שתהיו מזועזעים (או לפחות שיהיה לכם אכפת) מהתגליות האלו. עמוק בפנים אתם יודעים שאתם אמורים להיות, אבל המשחק פשוט לא מצליח להוציא תגובה בשום אופן. פרק ארבע מתרכז בלהראות לכם חדרי רצח ובלשים אתכם בסיטואציות מאד לא נוחות, אבל אף פעם לא נותן לשחקן לספוג את המשמעות מאחורי כל זה. אולי הפרק הבא ייקח את הזמן בכדי לתת לכם לעבד את הכל כמו שצריך ולהתמודד עם ההשלכות, אבל Dark Room פשוט רץ מרגע מטריד למשנהו בלי לתת לזה לחלחל.
מהצד השני, שינוי הכיוון הזה גם מתבטא בקצת התרגשות מכיוון שהסדרה לא היתה מעניינת בדיוק עד עכשיו. אתם לא תסתובבו במגרש זבל ותאספו בקבוקים בפרק הזה, וכל המסתורין במרכזה של הסדרה סוף סוף מתחיל להיחשף. ברגע שהפרק הזה מתחיל לזוז הוא לא עוצר, ויש לא מעט מקטעים שמציעים חידות ופאזלים שיגרמו לכם לחשוב ומעניינים באמת. הסיפור עדיין מתקדם במהירות חילזון, אבל לפחות אנחנו יודעים שיש עוד משהו שקורה.
חשוב שמשחקי מחשב יתקלו נושאים קשים ורגישים, ו-Life is Strange: Dark Room מקבל נקודות על זה שניסה, אבל חשוב גם שיעשו את זה טוב. רגעים ספורים מצליחים להיות מרגשים באמת, אבל הם מתגמדים על ידי המונולוג הפנימי הדבילי של מקס או על ידי הקלישאות הטינאייג'ריות של קלואי. למרות כל זה, Dark Room שונה לחלוטין מכל הפרקים הקודמים בסדרה, וזה יכול להיות רק טוב. בסך הכל, נראה כאילו צפוי לנו סיכום מעניין בפרק חמש, אבל עד אז, אנחנו נשארים באפילה.
