עם האווירה המטרידה של משחקי Bioshock ומשחקיות שמבוססת על הישרדות, We Happy Few מספק עלילה חביבה, אך לא נותן מספיק מוטיבציה על מנת לשרוד עד הסוף וליהנות מהמשחק במלואו.
We Happy Few, המשחק החדש של Compulsion Games מתאר עולם שבו הגרמנים ניצחו את מלחמת העולם השניה, בדומה לסדרת משחקי Wolfenstein. אך בניגוד ל-Wolfenstein, הגרמנים לא ניצחו באמצעות כוח ומלחמה, אלא באמצעות תחבולות.
לאחר ההפסד, מדענים התחיל לפתח סם חדש בשם Joy שמאפשר לאנשים לשכוח מהעבר ולהינות מהחיים. כמו סם אמיתי, Joy גורם להזיות הכוללות עולם יפה יותר, צבעוני יותר ואנשים נחמדים יותר. אך יש לו גם צדדים רעים הגורמים להזיות ובחילות.
המשחק מתאר את סיפורם של שלוש דמויות שונות המנסות לצאת מהעיר בה הם נמצאים מסיבות שונות. הראשון, ולפי דעתי המעניין ביותר הוא ארתור היסטינגס (Arthur Hastings). בתחילת המשחק לא ידוע עליו הרבה חוץ מזה שהוא עובד בתור צנזור של עיתון, הפועל כדי לצנזר את הכתבות שאינן שמחות מספיק.
כבר בתחילת המשחק קיימות שתי אפשרויות: לקחת את ה-Joy ולשכוח את עברו של ארתור – מה שמוביל לאחד הסופים של המשחק (כשחקנית הצייתינית שאני, הגעתי לשם די מהר). האפשרות השניה היא לא לקחת את הסם ולהתחיל להבין שהעולם שבו ארתור חי הוא לא כל כך שמח כפי שנראה לו בהתחלה. במהלך המשחק ישנם פלאשבקים שונים המראים כי הגרמנים לקחו ברכבות כל ילד בריטי מתחת לגיל 14, ומכיוון שארתור שיקר לגבי הגיל שלו לגרמנים הוא ניצל. אחיו הקטן פרסי (Percy) לעומת זאת נלקח לרכבות. האשמה שמתעוררת בארתור עקב זיכרון זה דוחפת אותו מחוץ לעיר על מנת לחפש את אחיו.
החלק השני המתמקד בסאלי (Sally), אותה אנו מכירים כאשר אנו משחקים בתור ארתור. היא חברת ילדות מסתורית של ארתור העוזרת לו לברוח מהעיר, ובחלק השני של המשחק גם מנסה לברוח מהעיר עם ביתה הקטנה, דבר שלא היה ידוע בחלק הראשון. בנוסף לכך, במהלך החלק השני, אותו רואים מנקודת המבט של סאלי, ישנו שינוי במערכת היחסים בינה לבין ארתור. זהו היבט חיובי של המשחק אשר מאפשר לשחקן לחוות סיפור דומה, אך בצורה שונה מעט מנקודת מבט נוספת. זה בהחלט נותן עוד עומק למשחק ולסיפור שלו.
החלק השלישי מתמקד בדמות נוספת שאנו מכירים אותה בחלק הראשון – אולי (Ollie) שנותן לארתור מחסה. בחלק השלישי מסופר כי הוא היה שכנם של ארתור וסאלי ומכיר אותם שנים רבות, והיה חייל בצבא הבריטי שנלחם נגד הגרמנים והפסיד במלחמת העולם השנייה. איני יכולה לספר יותר על כל דמות מפני שזה רק יגרע מהסיפור.
באופן כללי, הסיפור נותן לשחקן הצצה לעולם שבו אנשים חיים עם סוג של פוסט טראומה ומנסים לחיות את חייהם בשלווה מבלי לתת למחשבות רעות להפריע לשגרת חייהם. המשחק מאפשר לשחקן לחוות דברים שאינם על סדר היום של רובנו כמו – הישרדות, הגנה על עצמך ועל קרובי משפחה, ושימוש מוגזם בסמים ממכרים. במקרה הזה המשחק עושה עבודה טובה בהעברת המסרים שלו לשחקן דרך הדמויות שהוא מציג.
היבט חיובי נוסף במשחק הוא האווירה שהוא מייצר. זאת גם כאשר הדמות לוקחת Joy וגם בעולם האמיתי כאשר היא אינה לוקחת את הסם. במקרה שתמנעו מלקיחת הסם האווירה מאוד מזכירה את משחקי Bioshock הראשונים, המראים עולם דיסטופי ומפחיד. הרחובות אפלים ומטונפים, שוטרים מושחתים רודפים אחרי הדמות, ואנשים מפחידים הפוגעים בך במידה ואתה לא תחת השפעת Joy. גם המוזיקה של המשחק גורמת לשחקן לחשוב שהוא נמצא בעולם רע וצריך תמיד להיזהר לאן הוא הולך ועם מי הוא מדבר.
כאשר הדמות נמצאת בהשפעת Joy העולם שונה לגמרי. הרחובות האפלים מתחלפים במה שאני יכולה להגדיר רק כ-My Little Pony פוגש את Bioshock Infinite. הכל שמח וחיובי יותר, אנשים מברכים אותך לשלום בכל מקום והדמות צועדת בשמחה ברחובות העיר. המוזיקה כיפית וגורמת לשחקן להרגיש במקום טוב יותר. בשלב מסוים ההשפעה של הסם פגה וגורמת לדמות להרגיש בחילות. בשלב זה השחקן צריך לחזור ולדאוג לצרכים של הדמות.
וזה מביא אותי לחלק שפחות אהבתי במשחק: המשחקיות עצמה. במשך שעות רבות של משחק מצאתי את עצמי מחפשת בכל מקום אפשרי אוכל (שהוא לעיתים קרובות מקולקל ורקוב), מים, מקום לינה, ותחבושות במידה והדמות שלי נפגעה. זה גרם לי להפסיק את כל מה שעשיתי באותו הרגע ולבזבז זמן על התעסקות עם דברים שוליים. הסיבה לכך היא שכאשר הדמות לא מקבלת את רצונה היא מתחילה להתלונן ומד החיים מתחיל לרדת.
בהקשר הזה אני חייבת להגיד שבאופן כללי איני אוהבת משחקי הישרדות הבנויים על דאגה כל כך אובססיבית לדמות, שכן זה מפריע לחוות את הסיפור ואת המשחק עצמו. נראה שלפחות במקרה של We Happy Few לא אקבל את מבוקשי. בסופו של דבר לא הצלחתי לחוות רצף סיפורי ברור מספיק על מנת ליהנות מהמשחק כמו שצריך.
המשחק מעודד התגנבות, והיא לעיתים לא פשוטה, אך מנגד מאפשר גם התקפה ישירה. את אלו אפשר לשפר לפי סוג השחקן שאתה. אני למשל שיפרתי מאוד את ההתגנבות, ובמקרה הזה המפתחים עשו עבודה טובה. ניתן לראות לאן אויבים ילכו, לפרוץ מנעולים בשקט ולארוב לאנשים בשיחים גבוהים.
ההתקפה לעומת זאת, נותנת פחות מקום לדימיון. כאשר השחקן מתמודד עם מספר אנשים הוא צריך רק להגן ולהתקיף בזמן הנכון ולברוח כאשר מד החיים נמוך מידי. באופן כללי לא הייתי מציעה לאנשים להגיע להתקפה ישירה שכן אפשר להיפגע קשות מכך ולפגוע בהמשך המשחק.
We Happy Few מספק חווית התגנבות-הישרדות מעניינת עם אווירה מלחיצה ומהנה, אך אלו מתגמדים כאשר המשחקיות גוררת שחקנים ממקום למקום בתדירות גבוה מידי כדי לחפש אספקה, בעיקר כשאתם מנסים להתמקד בסיפור החביב. ישנם אנשים שנהנים ממשחקי הישרדות כאלה, ולדאוג טוב טוב לכל הצרכים הכי קטנים של הדמות שלהם.
אני, לעומת זאת, רוצה לקחת Joy ולצאת לטייל בעיר בשמחה ובאושר ולשכוח מכל הצרות שלי.
