Devil's Hunt הוא בלגן של עלילה קלישאתית ומערכת קרב מגושמת. הגרפיקה וזוויות המצלמה המוצלחים של המשחק אינם מספיקים על מנת להציל אותו.
משחקי אקשן ארקיידיים, במיוחד כאלה עם סיפור חזק, הם תמיד הנאה צרופה. Devil May Cry למשל, או God of War, הם מבין המשחקים הטובים ביותר בג'אנר הזה, ומשחק האינדי Devil's Hunt לוקח מכל אחד מהם השראה. למרבה הצער, הוא נכשל בביצוע, והתוצר הסופי לא עושה חסד עם ההשראות שלו.
בין קלישאה לבילבול
כבר מתחילת המשחק, התחושה היא שהדמות הראשית היא כמו פנטזיה של ילד בן 13. דזמונד (Desmond) הוא בחור עשיר, נאה, בעל בית גדול, ארוסה יפהפייה, וכמובן (איך לא?), עבודה בחברה הגדולה של אביו הנוקשה. הוא גם מתחרה באיגרוף מחתרתי. לכן, עיקר הקרבות במשחק מתמקדים באיגרוף.
ברגע שדזמונד מגלה כי ארוסתו היפה מנהלת רומן עם חברו הטוב, הוא מחליט להתאבד, מהלך שמוביל אותו, כמובן, לגהינום. הוא כמובן מתחרט על ההחלטה ליטול את חייו ומחליט לכרות ברית עם השטן (קלישאה כבר אמרנו?). הוא חוזר לחיים ובתמורה לכך, הוא הופך לשליח מטעם גהינום, ואוסף את נשמותיהם של אלה שהשטן חפץ בהם.
מכאן, העלילה מתקדמת בהתמדה בצורה מאוד מוזרה, ולא לטובה. במהלך המשחק דזמונד ממשיך לעשות החלטות שנויות מבחינה מוסרית ומבלבלות במיוחד, והאויבים ובני הברית מחליפים תפקידים על בסיס קבוע. השינויים והזיגזוגים במהלך המשחקים מזכירים לנו את העלילות שילדים ממציאים כשהם משחקים בצעצועים שלהם – עלילות שרק הם מבינים ואוהבים.
המשחק נותן לכם לקרוא במדריך דמויות אשר מתעדכן במהלך המשחק לכל דמות ודמות, ומכיל תיאורים של ההתפתחות שלהם בסיפור וכן הלאה. אבל גם עם המדריך הזה קשה להבין מי בצד שלכם ומי לא, ואפילו עוד יותר קשה להבין מדוע הם דווקא בצד הזה. במהלך המשחק היה לנו מאוד קשה להבין מדוע דזמונד בוחר לפעול בדרכים בהם פעל, לא היה שום הגיון בבחירות הללו.
המתאגרף מגיהנום שמחטיא
ביסודו, המשחק הוא משחק אקשן עם קרבות, ומאחר והגיבור שלנו הוא מתאגרף, הקרבות במשחק הם ברובם קרבות איגרוף מול יריבים. למרבה הצער, המשחק לא נותן לכם להנעל בצורה נוחה על אויבים במטרה לפגוע בהם כמה שאפשר – המצב הזה יוצר סיטואציה שבה במקרים רבים אתם זורקים אגרופים רבים לאוויר סתם. אפילו כשכבר הצלחתם לפגוע, המכות לא נותנות אינדיקציה טובה לנזק שאתם גורמים לאויבים. בנוסף לכך, הקרבות עצמם אינם מתגמלים מספיק בהתחשב במאמץ. כל אלה יחדיו גורמים לכך שהקרבות מול האוייבים השונים הופכים למחיצת כפתורים משעממת.
במסעותיו שבין הגהינום ובחזרה, דזמונד פותח שלושה עצי יכולות, שאותם הוא יכול לשפר ולשדרג כדי לקבל יכולות חדשות. בזמן לחימה ניתן להחליף בחופשיות בין שלושת סגנונות הקרב שאתם משדרגים כדי לשגר כמויות של יכולות מיוחדות בזריזות. לחלופין, אתם יכולים גם לדבוק בסגנון לחימה אחד שיש בו את ההתקפות האהובות עליכם.
השימוש ברוב היכולות הללו מצריך כיוון כדי להשתמש בהן, ומאחר והמשחק לא מאפשר להנעל באופן נוח, קל לפספס את ההתקפות המיוחדות הללו. יתרה מכך, לא ניתן לשנות את הכיוון שלכם עד לאחר שהאנימציה מסתיימת – כלומר, אם כיוונתם יכולת מיוחדת והאויב התחמק, לא תוכלו לזוז עד שהאנימציה של המתקפה תסתיים, ורק אז תוכלו לחזור להילחם ביריב.
Devil's Hunt מאפשר לכם להשתמש במהלכי חיסול על יריבים, אבל אין הרבה גיוון באנימציות שלהם והם לא מועילים במיוחד. בסופו של דבר העדפנו לחסל אוייבים באגרופים ומתקפות מיוחדות מאשר לצפות שוב ושוב באותה אנימציית הוצאה להורג.
אין דרך חזרה
בין הקרבות מול השדים המפלצתיים, המלאכים, ובני התמותה, Devil's Hunt נותן לכם לטייל בשלבים נאים שניתן לחקור. בדומה למשחק God of War האחרון, אין לכם את האפשרות לקפוץ, ובמקום זאת אתם נדרשים להסתמך על טיפוס על מדרגות ענק ומדי פעם השתגרות כדי להתקדם.
די קשה להנעל על המדרגות הענקיות הללו, ולעיתים קרובות תאלצו לזוז מצד לצד עד שתוכלו למצוא את הזווית המתאימה שתאפשר לכם לטפס הלאה. גם אחרי שכבר הצלחתם לטפס, אי אפשר יותר לרדת בחזרה למטה, מה שחוסם אתכם מלחזור אחורה. אם טיפסתם למעלה ורציתם לחזור ולחקור עוד קצת את העולם סביבכם כדי לחפש סודות, לא תוכלו לעשות זאת.
אבל הסודות והחפצים לאיסוף במשחק גם ככה לא כאלה מעניינים. הם נעים בין פיסות אומנות לנשמות שאיתן ניתן לפתוח יכולות חדשות. הפריטים היחידים ששווים את המאמץ הם פתקים של המוציא להורג מיוריאל. הפתקים הללו מאפשרים לכם לפתוח יכולות מתוך אחד מעצי היכולות.
ב-Devil's Hunt יש גם כמה פאזלים לפתור, אבל כמו שאר המשחק, הם לא מתוחכמים במיוחד. באחד למשל, אתם נדרשים לדחוף קופסה בקו ישר על מנת שתסייע לכם לטפס על מדרגה, ובאחר אתם הולכים ומפעילים סדרה של מתגים.
בזמן שאתם חוקרים ומתקדמים במשחק, קצב מהירות ההליכה של דזמונד די איטי, אבל לא במידה בלתי נסבלת. אבל בתוך האחוזה של דזמונד, קצב ההליכה שלו איטי ברמה בלתי נסבלת ומיגעת למדי. יתרה מכך, זווית המצלמה בבית של דזמונד קרובה מידי וממש מעל דזמונד, מה שיוצר אי נוחות נוראית.
100 בעיצוב פנים
רמת העיצוב במשחק Devil's Hunt היא נקודת אור חזקה במיוחד לגביו. הפרטים והעיצוב בביתו של דזמונד למשל, מרהיבים וגורמים לכם לרצות לחקור אותו עוד (אילו רק השליטה שם היתה נוחה יותר). הסביבה בעולם החיים וגם בגהינום היא ייחודית וניכר כי היא עוצבה לפרטי פרטים עם דגש על מימדים גדולים. המנהרות והמגדלים הגבוהים נותנים תחושה אפית ממש לאורך המשחק כולו.
זוויות הצילום בסצינות במשחק גם הן מאוד מרשימות. הצילומים ממש קולנועיים וזה מענג לצפות בסצנות מעבר, גם כשהן ממש לא הגיוניות. אבל המוסיקה במשחק אף פעם לא באה בזמן כדי להגביר את המתח והאקשן, וזה מרגיש כמו עוד פוטנציאל מבוזבז.
למרות רמת הפירוט בבית ובסביבת המשחק, הדמויות במשחק נראות כאילו הן לא שייכות לגרפיקה העדכנית שלו כלל. בעוד שלוציפר ודזמונד משתלבים בלי כל בעיה ברקע המשחק, דמויות אחרות נראות כאילו הן שייכות לעידן אחר של משחקי מחשב. אפשר לחשוב שהן ממש נחטפו ממשחקים של העשור הקודם. דברים כמו תווי פנים ייחודיים למשל, היו יכולים לגרום להן להתבלט יותר.
Devil's Hunt הוא משחק מאכזב למדי. הוא מנסה לשאוף ולהגיע גבוה אבל בסופו של דבר נופל ממש, ממש לתחתית.
מסיפור שנע בין קלישאתיות נפשעת והחלטות כאוטיות ומבלבלות, למשחקיות "תלחץ חזק ומהר ככל האפשר" בזמן קרב, המשחק מאכזב בכמעט כל אופן אפשרי. העיצוב שלו והבימוי האומנותי שלו היו הדברים היחידים שהחזיקו אותנו מעוניינים בזמן המשחק עצמו, אבל גם זה לא די בשביל לגרום למשחק הזה להמריא.
