לינארי, קצרצר ויפהפה, Apocalipsis הוא משחק הרפתקאות אומנותי בגודל טעימה שלא ידעתם שאתם רוצים.

משחקי הרפתקאות בסגנון point-and-click היו מהמשחקים האהובים עלי בצעירותי. משחקים כמו Monkey Island, Myst ו-Sam & Max נשארו איתי עד עצם היום הזה, אבל לצערי, לאורך השנים מצאתי את עצמי משחק פחות ופחות מהם. אבל אז האהבה שלי למשחקי הרפתקאות הוצתה מחדש אחרי ששיחקתי ביצירת המופת בשם Lumino City. מאז המשכתי לחפש משחקים חדשים שיהיה להם את השילוב המעולה הזה של סגנון, סיפור, ואתגר כמו כל משחקי ההרפתקאות הקלאסיים האלה, והוקסמתי מיידית מ-Apocalipsis: Harry at the End of the World.

Apoclipsis מספר לנו את סיפורו של הארי, בחור צעיר שמוכן לחצות אוקיינוסים ולצאת למסע לגיהנום וחזרה כדי להציל את אהבת חייו (קצת כמו Dante's Inferno). כשסוף העולם קרב ובא, המסע שלו הופך להיות הרבה יותר מסוכן. הכל נהיה מאוד אפי, מאוד מהר.

הקצב המסחרר הזה שבו העלילה מתקדמת (שזה משהו די מוזר לומר על משחק הרפתקאות) הרגיש לי קצת בעייתי. Apocalipsis הוא משחק קצר, ולקח לי בערך שעתיים וחצי לסיים אותו בפעם הראשונה, לכן ממש הרגשתי שהמשחק נגמר בשניה. המהירות בה העלילה מתקדמת קצת מקשה לעקוב אחרי כל מה שקורה במשחק, ואכן קורים הרבה דברים בזמן קצר. מה גם שעם המהירות שבה דברים מתקדמים, קצת קשה להעריך את כל מה שהשחקן חווה לאורך המסע. על פניו, הסיפור הוא לא משהו חריג בנוף, אבל עם זאת, יש משמעויות נסתרות לדמויות והיצורים המיתולוגיים והמקומות שמופיעים לאורכו. מאוד נהניתי לחפש את המשמעויות הנסתרות הללו, גם אם לא הצלחתי להבין את כולן.  הסיפור גם מציג לא מעט קטעים עצובים יותר הנוגעים למוסריות, ובסך הכל, הסיפור הוא מעניין כשאתם עוצרים לשאוב אותו.

חלק נכבד מהמשחק הוא הפרזנטציה שלו,  ובכך הוא מצטיין. הויזואליות של המשחק מבוססת על חריטות עץ מהמאה ה-15. היא מטרידה ותורמת מאוד לאווירה התנ"כית של המשחק. האיזורים והדמויות כולם מתאימים לאבדון והאווירה האפילה של המשחק ורק מעט פרטים הרגישו קצת לא קשורים. האנימציות גם הן קלעו בול בעיני, ובאופן כללי המראה והאווירה של המשחק הותירו בי רושם רב.

בנוסף לויזואליות הייחודית של המשחק, Apocalipsis ניכר גם בסאונד מעולה. את הסיפור מקריין הסולן של להקת Behemoth, אדם דארסקי, המוכר גם בשם Nergal. יש לו מבטא פולני כבד כשהוא מדבר באנגלית, אבל הקריינות שלו תורמת מאוד לאווירה המפחידה של המשחק. הלהקה גם אחראית לפסקול המשחק, שהוא אפל ואווירתי כמו השירים הרגילים שלהם, אבל לא כבד באותה מידה. מאוד נהניתי מפס הקול של המשחק, והוא התאים בצורה מושלמת לאווירה שהמשחק מנסה להשרות על השחקן. זה אפילו הזכיר לי חלק מהמוזיקה שאני שומע בזמני הפנוי, שזה תמיד נחמד.

המשחקיות עצמה די פשוטה. החידות אף פעם לא מתעלות על עצמן ולא דורשות מחשבה מאוד מתוחכמת כדי לפתור אותן. הן תורמות לחלק מהמשמעויות הנסתרות והמסרים של המשחק, ובכנות, אני לגמרי מעדיף חידות פשוטות מאשר להתקע שנים על אותה חידה מעורפלת. כן מצאתי את עצמי שולף דף ועט כדי לפתור את אחת מהחידות, שזה משהו שלא עשיתי זמן רב. בשבילי זו עדות לזה שהמשחק עשה את הדברים בצורה נכונה. עם זאת, את רוב החידות במשחק אפשר לפתור באמצעות ניסוי וטעיה. אפשר לסיים את המשחק בפרק זמן סביר בהחלט גם אם אתם הולכים עם הראש בקיר בכל חידה עד שאתם עוברים אותה.

Apocalipsis שמר על העניין שלי לאורך כל כולו, עד כמה שהוא קצר. תמיד היה לי משהו כיפי לעשות, ועם זאת תמיד יכולתי לעצור לשניה ולהתפעל מהאסתטיקה המהממת שלו. סך הכל מדובר במשחק קצר, והוא עשוי להיות פשוט מדי לחלק מהשחקנים. רמת הקושי הנמוכה גם כן לא עוזרת במיוחד, אבל אני מאמין שאלה מכם שמשתאים מהויזואליות והסאונד של Apocalipsis יהנו מהסיפור רב השכבות ומהחידות במשחק.

נכון לעת כתיבת הביקורת הזו, כבר שיחקתי במשחק פעמיים, מסיבות שאעדיף לא להרוס. אני חושב שאני אחזור לשחק בו שוב בעתיד, ברגע שאשכח את החידות השונות במשחק, כיאה לכל משחקי ההרפתקאות הטובים מדי פעם.