וולגרי ומלא ברפרנסים למשחקים, Rad Rodgers נכשל להיות משחק האקשן-פלאטפורמה הזריז שהוא כל כך רוצה להיות בשל משחקיות מסורבלת.

Conker, Commander Keen ו-Jazz Jackrabbit הם שלוש דמויות אהובות ממשחקי אקשן אהובים משנות ה-90. אנחנו אוהבים אותם בזכות האקשן הטהור, הדמויות האיקוניות, וההומור המוזר שמגיע מדי פעם.

זה גם סוג המשחק ש-Rad Rodgers מקווה להיות כשהוא יהיה גדול.

אני באופן אישי מת על משחקי אקשן-פלאטפורמה, ואחד האהובים עלי בכל הזמנים הוא כנראה Captain Claw. זה משחק שהשאיר אותי מוקסם, עם כל האוצרות, הדרכים הסודיות והסיפור האפי שלו.

ציפיתי ללא פחות גם מ-Rad Rodgers, אבל כנראה שהציפיות שלי היו קצת גבוהות מדי.

Rad Rodgers מציג בפנינו את הילד החצוף ריקארדו "ראד" רודריגס, וקונסולת המשחקים שלו, דאסטי. לאחר רצף אירועים מוזר ביותר, הם שניהם מוצאים את עצמם בתוך משחק וידאו, עובדים זה לצד זה כדי לכסח יריבים.

לדמויות יש פוטנציאל לא מנוצל. השילוב של ילד היפראקטיבי וקונסולת משחקים מדברת ששוברת לעיתים קרובות את הקיר הרביעי הרגיש לי כמו שילוב מקורי סך הכל.

לצערינו הרב, הדינאמיקה בין השניים אף פעם לא מתעלה מעל "זוג גיבורים גנרי", ואפילו מדי פעם מתדרדרת ל-"זוג דמויות מעצבנות שנכנסות אחת בשניה". אם המשחק אי פעם מקבל המשך, בהחלט הייתי רוצה לראות קצת יותר השקעה במערכת היחסים הזו.

אבל לא הייתי בונה על זה – העדיפות הראשונה של המשחק היא מה שהוא מכנה הומור, שזה, כמובן, מבול של קללות ובדיחות גסות.

לגישה הזו יש את הייתרונות ואת החסרונות שלה. באופן אישי די הצחיק אותי כשאתם נכנסים לבתים של זרים במשחק והם מאשימים אתכם בפריצה, או שפשוט אומרים לכם לאכול ערימה של זין. מצד שני חלק מזה הרגיש לי קצת יותר מדי ילדותי. לא אהבתי כשדמות אקראית במשחק נתנה לי לב ריפוי, בטענה ש-"הוא חשב שזה באטפלאג" וש-"כדאי שננקה מזה את הצחנה הרקטלית". אני יכול לדמיין שיש אנשים שזה מצחיק אותם, אבל זה פשוט גרם לי להרים גבה, יודעים למה אני מתכוון?

ראד רודג'רס מלא גם בטונות של רפרנסים למשחקי וידאו ותרבות פופ, החל ממריו, דרך זלדה ואפילו He-Man. יחד עם לא מעט שבירות של הקיר הרביעי, ואמירות נועצות מצד דאסטי, זה היה חלק שמאוד אהבתי במשחק.

אבל כשזה מגיע למשחקיות עצמה, המשחק מתחיל נחמד, ומתדרדר במהרה.

לפוצץ יריבים לחתיכות מדממות עם שדרוגי נשק שונים זה מגניב, אבל במקום לרוץ עם רובה בזריזות ולפוצץ מלא יריבים, צריך כל שניה לעצור ולתכנן איך להרוג את היריב הבא.

מה שיותר גרוע, זה שבמקום שהשלבים יהיו קצרים וקלילים עם משחקיות זריזה ואינטנסיבית, הם נגררים לפרשות מתמשכות באורך של 20 דקות. אתם תמצאו את עצמכם מעבירים את רוב הזמן מתחמקים מהתקפות של אויבים תוך כדי שאתם לאט לאט יורים בהם עד שהם מתים. זה נהיה מאוד רפטטיבי מאוד מהר.

עם זאת, עיצוב השלבים עצמם די מגניב. המשחק שולח אתכם לחקור סביבות אקזוטיות בחיפוש אחרי "חלקי יציאה" שיחד מרכיבים את דלת היציאה מהשלב. חלק מהשלבים לא מאוד ברורים לגבי לאן אתם צריכים ללכת, ולעיתים קרובות מצאתי את עצמי מחפש את הדרך להמשך, שהתמזגה לתוך הרקע בגלל הגרפיקה העמוסה.

במשחק גם יש איזורים סודיים, שזה נחמד סך הכל, אבל מרביתם קטנים באופן בלתי מספק.

חלק מהשלבים מסתיימים בקרב מיניבוס, שהיה יכול להיות נחמד אם הבוס הזה לא היה משמיד אתכם בשתי מכות. קיבלתי לא מעט פעמים Game Over בגלל הבוסים הללו, וזה גרם לי לאבד את כל ההתקדמות שלי בשלבים האלה. זה די מרגיז סך הכל.

הפלאטפורמינג במשחק הזכיר לי את סדרת משחקי Donkey Kong Country, באיך שאתם קופצים, מתחמקים ממכשולים, מטפסים על צינורות ומתפתלים דרך שלבי ג'ונגל ומערות. בשונה מדונקי קונג, השליטה כאן מסורבלת ולא נוחה.

ראד ודאסטי לא תמיד תופסים את הפינות של הפלאטפורמות שאני מנסה לטפס עליהן, ומסיבה לא ברורה, המהירות שאני נע בה כשאני עולה על מקפצות משפיעה על כיוון הטיסה שלי, ולעיתים העיפה אותי למותי. הכל הרבה פחות סלחני בהתחשב בעובדה שאין קפיצה כפולה במשחק.

הזמן שבו אתם בלתי מנוצחים אחרי פגיעה במשחק הוא קצר בצורה מציקה, אז למשל במקרה שאתם נופלים בטעות למים, אתם לא הולכים להצליח לחזור ליבשה לפני שתאבדו חלק נכבד מהחיים שלכם.

בכל מה שקשור לגרפיקה, בעוד שהשלבים נראים יפה, בדרך כלל קל לפספס שביל או יריב או נפילה קטלנית, משום שכל אלה מתמזגים לרקע בשלבים היותר חשוכים. גם בשלבים המוארים היטב, הגעתי לאיזורים מסויימים שבהם המצלמה מנעה ממני להתחמק מנפילה לבריכת מים, שכמובן עלתה לי בנזק רציני.

האויבים מתפוצצים לחתיכות מדממות, שזה תמיד נחמד, אבל מאוד קשה להינות מזה כשהם כל כך נדירים.

מוזיקת הרקע טובה, עם רוק קיצ'י, מוזיקה אלקטרונית, וטכנו. היריבים עושים קולות די גנריים, והדמויות עצמן, על אף שהן מדי פעם זורקות שורה נחמדה, הן בעלות קולות די מעצבנים.

מצאתי את עצמי עושה Rage Quit כמה פעמים כששיחקתי ב-Rad Rodgers. אני לא מאוד אוהב לשחק 18-20 דקות של משחקיות רפטטיבית, רק כדי לההרג בגלל שטות ואז להצטרך להתחיל את הכל מההתחלה. באמת שרציתי להנות מ-Rad Rodgers, אבל זה היה מאוד קשה כשכמעט הכל היה מתחת לממוצע.

מאוד הייתי רוצה לראות Rad Rodgers שמלא באקשן והומור טוב, ולא אחד שלוקח את כל הפוטנציאל שלו וזורק אותו לפח.

השאר תגובה

Please enter your comment!
Please enter your name here