אציו אדיטורה דה פירנצה, המתנקש הגדול בעולם, חוזר ב-Assassin’s Creed: Revelations, המשחק השלישי והאחרון שלו, בכדי לסיים לספר לנו את סיפור חייו. לאחר אירועי Assassin’s Creed: Brotherhood, אציו מבוגר וחכם יותר, ומבקש לא יותר מאשר להשלים את העבודה של אביו ולמצוא את הספרייה הנסתרת של אלטאיר בחורבות Masayf. כולנו כבר יודעים למה לצפות ממשחק בסדרת Assassin’s Creed, ו-Revelations לא מאכזב; יש בו את כל מה שהפך את המשחקים הקודמים בסדרה לכה מוצלחת, וכמו שכל המשך צריך, מנסה לחדש ולהוסיף שכבה חדשה לחוויית המשחק. למרבה הצער, נראה כי אציו הוא לא היחיד שהזדקן בעולם של Assassin’s Creed. אמנם זה עדיין כיף להתרוצץ מעל לעיר היסטורית, להתחיל קרבות עם השומרים או לחסל בשקט את המטרה שלך בכיכר הומה אדם, Revelations מרגיש כמו לקבל אותו דבר שוב ושוב, ולא במובן הטוב. התוספות חדשות לנוסחה המוכרת, כמו מערכת בניית הפצצות וסוג חדש של להב נסתר, אינן מספיקות כדי להתנער מהתחושה הכבדה של דז'ה וו שקיימת לאורך כל המשחק כולו. עם זאת, Assassin’s Creed: Revelations הוא עדיין משחק טוב שמסייע לשמור על המוניטין של סדרת המשחקים כחוויה מהנה ששואבת את השחקן עמוק לתוך העולם שלה.
הסיפור שלנו מתחיל בדיוק איפה שזה של Brotherhood הפסיק. דזמונד, הגיבור המודרני של המשחק, לכוד בתוך מכשיר האינמוס (Animus), שם הוא פוגש את נבדק מס' 16 – המשתמש הקודם של המכונה. דזמונד לומד במהירות כי על מנת להפריד בין תודעתו המנופצת מאלו של אבותיו, הוא חייב להמשיך לחיות את זיכרונותיהם עד שלא נותר להם שום דבר חדש להראות לו. זה אולי נשמע קצת מסובך, אבל כל מה שזה באמת אומר זה שהשחקן מבלה את רוב זמנו במשחק בתור אציו, כשהוא חוקר את העיר קונסטנטינופול בחיפוש אחר חפצים מסתוריים אשר מחזיקים בתוכם את הזיכרונות של אלטאיר. אז בעצם אנחנו משחקים את דזמונד אשר חי את זיכרונותיו של אציו, אשר בתורו חי את הזיכרונות של אלטאיר. עדיין מבולבלים? אל תהיו; Revelations עושה עבודה נהדרת בניהול כל שכבה בסיפור,כך שזה אף פעם לא מרגיש לא במקום או מבלבל, והנרטיב של כל דמות מוגדר היטב ומחזיק בכוחות עצמו.
מבלי לגלות יותר מידי, סיפורו של אציו מתרחש כמעט כולו בקונסטנטינופול, שם הוא חובר לגילדה מקומית של מתנקשים על מנת להדוף את הטמפלרים הנותרים בעיר, ובכך להקל על חיפושיו אחר אותם חפצים מסתוריים. לאורך הדרך פוגש אציו מספר פנים חדשות, בהם יוסף, מתנקש בכיר אשר מלמד אותו כל מה שהוא צריך לדעת על העיר, ומוכרת ספרים איטלקייה צעירה בשם סופיה שעוזרת לו באיתור ספרים עתיקים שמחזיקים את סוד מיקומם של החפצים. כיף מאד לדבר ולתקשר עם שתי הדמויות החדשות הללו, וצפייה במערכת היחסים הזהירה בין אציו לסופיה פורחת לאחת רומנטית מעוררת תחושת סיפוק. העלילה העיקרית, לעומת זאת, לא מעניינת בכלל, ועוקבת אחר מעורבותו של אציו במאבק פוליטי בתוך המשפחה המלכותית. קו העלילה עושה עבודה יפה בלקדם את המשחק הלאה, אבל אף אחד מן האירועים המתרחשים בו לא מצליח להאפיל על עלילות משנה.
ככל הנראה העלילה המעניינת ביותר היא זו של אלטאיר איבן לה-אחד, גיבור Assassin’s Creed הראשון. כאמור, כל חפץ שאציו מוצא מחזיק בתוכו זיכרון ייחודי מהחיים של אלטאיר, והשחקן זוכה לחוות אותם ממקור ראשון. זיכרונות אלה עוקבים אחר כל חייו של אלטאיר, והם מצליחים לנפוח רוח חיים חדשה בדמות, אשר באמת לא היה מעניינת במיוחד בפעם הראשונה שפגשנו אותה. זיכרונות אלה מאד מגוונים, וכל אחד מראה זמן אחר בחייו של אלטאיר, וממש כיף לשחק באירועים המוצגים בהם ולצפות בהם מתפתחים. בעוד שאציו הוא הדמות הראשית של Revelations, סיפור חייו של אלטאיר הוא ללא ספק גולת הכותרת של המשחק בכל הנוגע לעלילה.
בעוד שהסיפור של כל דמות הוא חדש וייחודי, לא ניתן לומר אותו על המשחק עצמו. Assassin’s Creed: Revelations לא סוטה רחוק (או אפילו בכלל) ממה שאאשפר לצפות ממשחק Assassin’s Creed. ריצה חופשית על גגות קונסטנטינופול עדיין מהנה ואינטואיטיבית כפי שהיתה בפרקים הקודמים של הסדרה, ונותרה כמעט ללא שינוי. זה כמובן אומר כי רוב הליקויים המעצבנים חוזרים, ולמרות שהם לא תמיד מורגשים לאורך המשחק, הם יכולים להפוך במהירות מרוץ פשוט ברחבי העיר למבחן מתסכל של סבלנות והתמדה. תוספת חדשה המסייעת להפוך שינוע ברחבי העיר לקצת יותר מהיר הוא הלהב-וו (Hookblade). עם הלהב החדש הזה אציו מסוגל לטפס מהר יותר ולהשתמש קווי האומגה הפזורים ברחבי העיר בכדי לעבור במהירות ובקלות בין הגגות.
תחום נוסף בו הלהב-וו מוסיף מעט גיוון הוא הקרב. כפי שבוודאי ניחשתם, הקרב הוא בדיוק כפי שהיה ב-Brotherhood, רק עם כמה מהלכים חדשים. ניתן להשתמש בלהב-וו בכדי לכייס בעת לחימה, מהלך המאפשר לאציו לבזוז שומרים בלי להרוג אותם במהלך קטטה. אם קרב מסוים נעשה קצת צפוף מדי, אציו יכולים כעת לשגר את עצמו מעל שומר ולפצוח בריצה מהירה, כך להימנע מלהידחף לפינה על ידי רודפיו. מהלכים חדשים אלה אולי נשמעים נהדר על הנייר, אבל למעשה הם לא מוסיפים כמעט שום דבר לקרב, ולא ישנו את דעתכם לגבי האם הקרב במשחק כיף ומספק, או קל מדי.
אז אם גם הריצה החופשית וגם הלחימה נשארו פחות או יותר אותו דבר, איפה Revelations מצליח לחדש ולשפר את החוויה של Assassin’s Creed? ובכן, אלמנט חדש אחד היא מערכת בניית הפצצות. כן, אציו השתמש בעבר בפצצות עשן, אבל העות'מאנים לוקחים את אומנות הכנת הפצצות לרמה חדשה לחלוטין, עם עשרות סוגים חדשים של פצצות שיכולות לעשות כמעט כל דבר. יש פצצות ליצירת הסחות דעת, פצצות העוזרות לאציו להימלט מרודפיו בקלות, וכמובן פצצות הגורמות הרס וחורבן שאנחנו כל כך אוהבים. כל פצצה בנויה ממעטפת, אבק שריפה, והחומר הפעיל שנותן לכל פצצה אפקט ייחודי. אפשר לערבב ולהתאים רכיבים אלה כדי לעצב את הפצצות המושלמות עבור סגנון המשחק שלך, אבל כאשר אתה מוצא את הפצצות האלה,שמספקות את התוצאות הטובות ביותר עבורך, המערכת מורכבת יתר על המידה הזו הופכת להיות קצת מיותרת. עדיין, התוספת של פצצות לתוך מערכת הלחימה מתקבלת בברכה, שכן פצצה במקום הנכון יכולה לשנות את התוצאות של כל קרב.
אלה שמרגישים את הצורך לקחת צעד אחורה מכל הקרב פנים אל פנים הזה, ורוצים לבדוק את יכולתם כמנהיגי גילדת מתנקשים, Revelations דואג גם לכם. בדיוק כמו ב-Brotherhood, אציו יכול לגייס מתנקשים חדשים אל הגילדה המקומית ולשלוח אותם לכל רחבי אירופה וצפון אפריקה בכדי להשלים משימות ספציפיות, ולאט לאט לשחרר ערים אחרות משליטת הטמפלרים. משימות אלה גם מחזקות את שורות הגילדה המקומית, מה שמאפשר לאציו לזמן מתנקשים נוספים לצידו במצבים קשים. ניתן גם לחדד את כישורי המנהיגות והאסטרטגיה שלכם בקנה מידה קטן יותר, תוך כדי הגנה על בסיסי הגילדה המקומיים מפני התקפות הטמפלרים. מצב "הגנת הבסיס" הזה הוא בעצם סוג של משחקון Tower-defense, בו אציו מבזבז מורל (המשמש כמטבע במשחקון) על יחידות ומחסומים נוספים על מנת להדוף התקפה של טמפלרים על אחד בסיסיי הגילדה ברחבי העיר. זו הסחת דעת קטנה ונחמדה מהמשחק הראשי, אבל כזו שמהר מאוד מאבדת את קסמה.
אציו ואלטאיר אינם הדמויות היחידות עם סיפור רקע עשיר ביקום של Assassin’s Creed. עברו של דזמונד עדיין בגדר תעלומה, ו-Revelations מקווה לענות על חלק ממנה בעזרת כמה משימות מיוחדות המתארות את האירועים המרכזיים בחייו. משימות אלה הן לא יותר מאשר סיור מודרך דרך זיכרונותיו המנופצים של דזמונד, עם כמה פאזלים בסיסיים, אבל גולת הכותרת האמיתית שלהם היא הדרך בה הם מעוצבים. כל משימה מתוכננת סביב אירוע מרכזי בחייו של דזמונד, והסביבה משתנה בהתאם לקיירנות שלו בכל קטע נתון. לדוגמה, כשדזמונד נזכר בהגעתו לעיר לניו יורק, המסך סביבו משתנה למקום חשוך ותעשייתי, מלא אורות מהבהבים ומוזיקה פועמת, כמו חיקוי פשוט של המועדונים בהם עבד. נגיעות קטנות כאלה הופכות את הקטעים הפשוטים הללו למעניינים יותר, ועוזרות לדזמונד להרגיש קצת יותר מאשר כלי קיבול פשוט לדמויות העמוקות יותר במשחק.
בנוסף לזה ש-Assassion’s Creed: Revelations מרגיש מאד כמו Brotherhood, הוא גם נראה כמוהו. הגרפיקה די דומה, רק קצת מלוטשת יותר, והעיר קונסטנטינופול אמנם לא יפה כמו ברומא העתיקה, אבל עדיין נעים להסתכל עליה. ההבדל העיקרי בין המשחקים הוא המודלים של הדמויות. משום מה, המודלים חדשים ב- Revelationsנראים מוזר למדי ולעתים אף מכוערים ממש. זה לא כל כך בעיה של הגרפיקה, אבל יותר של עיצוב הדמויות. פניו של דזמונד, למשל, נראים ממש שונים מאיך שהם נראו במשחקים הקודמים, ולא במובן טוב. חבל, כי אלה פגמים קטנים שפגועים במראה כללי של המשחק, שהוא עדיין מהמם למדי.
Assassin’s Creed: Revelations מרגיש יותר כמו הרחבה מאשר משחק חדש שלם. כל מה שהוא מנסה להוסיף על גבי מה שכבר בוסס ב-Assassin Creed 2 ו-Brotherhood, רק מדגיש כמה מעט הנוסחה השתנתה. בטח, יש כמה רעיונות ייחודיים ומקוריים, כמו משחקון הגנת הבסיס, או הסיור דרך החיים של דזמונד, אבל כולם מרגישים מיותרים במידה מסוימת. למרות זאת, Revelations הוא עדיין משחק מדהים ומהנה שממשיך את המסורת הגאה של אבותיו, ומספק חוויית משחק נהדרת לכל מי שלא אכפת לו לקבל עוד מנה גדושה של התנקשויות בעולם פתוח ונוסחתי.
